PLUR1BUS, פשיזם ותודעה קולקטיבית אחת
דר' רחל קואסטל | 18/1/2026 | הרשמו כמנויים
הרעיון של חברה פשיסטית נתפס כאופציה מאוד רלוונטית בשנות השלושים של המאה העשרים אחרי ההלם של מלחמת העולם הראשונה. המונח עצמו נגזר מהמילה fasces - צרור מקלות עץ שקשורים למקשה אחת ומסמלים את האידאל: חברה הרמונית שבה כולם עובדים ביחד להגשים את המטרה העליונה, ז"א את הרצון של המנהיג העליון. הרעיון המקורי היה לקחת את כל הגורמים בחברה ולאחד אותם למארג חלק שמתפקד ביעילות של שעון שוויצרי. הסדרה החדשה של אפל PLUR1BUS (משחק על הביטוי בלטינית E PLURIBUS UNUM – "מתוך רבים אחד", מה שהיה פעם המוטו הלאומי של ארה"ב) מתארת את החלום הכי רטוב של הוגי הפשיזם. יש בה מעט מהאידיאל הקומוניסטי והיא גם שואלת מהספרות המיסטית או שמה מה AI את הרעיון שמתחת לאשליית הפירוד, לכולנו תודעה אחת משותפת. ומה קורה לאנושות בסוף תהליך הגשמת האידאל, תשאלו. בהעדר מילה אחרת, הייתי אומרת שכולם הופכים – לחרקים.
אז כמה מילות כבוד לבימאי, וינס גיליגאן, אוטר אמיתי, יוצר תסריטאי ובמאי ("שובר שורות", "סמוך על סול"), שבמדיה בה רוב הסדרות הופכות לגרסה זו או אחרת של ספינת האהבה, הוא עושה טלוויזיה מעניינת ומעוררת חשיבה. פה הוא פונה לז'אנר הפוסט-אפוקליפטי, וכיאה למדע בדיוני טוב, הוא בעצם חוקר מבנים חברתיים ותרבותיים קיימים. מזכיר את "האיש במצודה הרמה" של פיליפ ק. דיק שמתאר מציאות חלופית בה הנאצים ניצחו, אבל היא דומה מאוד לחברות טוטליטריות קיימות שהאתוס המארגן שלהן הוא האינדיבידואל בשרות המפלגה.
האפוקליפסה מתרחשת מהר מאוד בפרק הראשון של PLUR1BUS וההשתלטות של הווירוס על האנושות היא כמעט בין לילה, למעט כתריסר אנשים שנותרו לא נגועים, ומתוכם רק שניים עמידים להתקרנפות הכללית. אחת מהן היא הדמות הראשית, סופרת של רומנים-רומנטיים ארוטיים כנראה נחותים במיוחד, קרול סטורקה, בעצמה חריפה, חדה ונון-קונפורמיסטית בצורה בלתי-נסבלת (גם לצופים עיתים). חוץ מהם האנושות כולה נגועה, ויוצרת מאסה של יצורים לכאורה תבוניים, לחלוטין סובלניים, מנומסים, תקינים פוליטית, שלווים ומאוד מאוד הגייניים, שחולקים תודעה אחת. כשקרול מדברת עם אחד מהם, היא למעשה מדברת עם כולם.
יש מהאיכות של ChatGPT לתודעה הקולקטיבית הזאת. קיים שם כל הידע הנצבר בעולם, אבל רמת העיבוד היא מאוד מגמתית ושטוחה, וזה ברור כשהם משווים את הרומנים של קרול ליצירות של שייקספיר. כמו הAI, הנגועים לא יכולים לסרב לשום בקשה של הלא-נגועים, הagency הוא עדיין אצל האנושיים. רמת העוצמה של הכח הזה של האנושיים נחשפת בהדרגה בסדרה, ולכן התודעה האחת למעשה מגויסת בעיקר להמרה שלהם. ניסיתי להבין מה גיליגאן עושה פה, ולדעתי הוא מעביר דרך זה את הכוח של האינדיבידואל, את האיום שהוא מהווה על היציבות של חברה שיתופית. מספיק לחשוב על "ארכיפלג גולאג" של סולז'ניצין, שחשף לעולם את כל עוולות הקומוניזם, כדוגמא אייקונית.
חוץ מזה הסדרה נוגעת בהרבה רבדים נלווים. אחד מהבולטים בהם זה נושא הדינמיקות הקבוצתיות, או החשיבה הקבוצתית בכללה, דבר שיכול להיות כידוע בריוני וטראומטי. מטרת העל של הנגועים היא כאמור ההמרה של הלא-נגועים והשידול, לפעמים הסרסור, נעשה תחת כסות של חנופה מצד אחד אל מול ענישה וחרם. כמו בקפיטריה של התיכון. פרקטיקות האינדוקטרינציה של חברות טוטליטריות עובדות אם מכילים אותן מגיל צעיר, בגלל זה חשוב להם להשתלט על החינוך בצורה כמה שיותר מקיפה. אחת הסצנות החזקות בסדרה היא תהליך ההמרה מרצון של ילדה בת 12 בפרו. הם עושים את זה בכפר המקור שלה וסובבים אותה בשירה ולבוש פולקלורי. אחרי שהמירו אותה בתהליך דמוי טקסי, כולם מקפלים את התפאורה המזויפת שהעמידו בשבילה וחוזרים להיות מה שהם – חרקים.
הרבה מספרות המדע הבדיוני המשובחת נכתבה במקביל לעליית המשטרים הטוטליטריים בתחילת-אמצע המאה העשרים. אורוול, טולקין, היינליין. רובם היו סמנים של אינדיבידואליזם ביקורתי, וכתבו כל-כך יפה על חברות טוטליטריות בדיוק בגלל שהם היו ההפך מזה. זה היה תור הזהב של המד"ב. אחד ממנו היה אולף סטייפלדון, סופר ופילוסוף בריטי רב דמיון שאיכשהו נעלם מתחת לרדאר של הקאנון הספרותי. בספריו הוא חקר הרבה מהנושאים שמתעסקים בהם בשנים האחרונות בשולי המדע, כמו תודעה משותפת וטלפתיה. הוא לא חשב שזה דבר מסוכן, אלא למעשה ההתפתחות האנושית הטבעית ופסגת האבולוציה. סטייפלדון היה פציפיסט וכתב סביב עליית גרמניה הנאצית. הוא פנטז על קיום שיתופי ויותר הרמוני דרך התיאור של מיזוג גלאקסיות.
זה פחות עובד בכדור הארץ. בינתיים כל האידיאולוגיות האוטופיות השיתופיות של תחילת המאה העשרים יצרו מאה מדממת והרסנית ודה-הומניזציה מאסיבית. וזה לא רק היטלר, היו גם סטלין ומאו.
אין לדעת לאן האבולוציה תיקח אותנו, ויכול להיות שהרעיון של "האינדיבידואל" הוא טריק הישרדותי כדי שנרגיש "מיוחדים" בתוך הקולקטיב ולא נתאבד בהמוננו. אני בטח לא חושבת שהפוליטיקה של הזהויות או האידיאוסינקרטיות הפסיכולוגית זה מה שמגדיר אותנו. אבל האלטרנטיבות האחרות בינתיים לא מאוד מפתות. לכן כשסיימתי לצפות ב PLUR1BUS משהו אצלי בראש צעק vive la différence!
