אסור לשקר לילדים! על "חיי השקר של המבוגרים", "ההסכמה", ו"דבר שמתחפש לאהבה"

ד"ר חנה דויד | 18/7/2021 | הרשמו כמנויים

כמו אדם שגווע ברעב קראתי את שלושתם בשבת האחרונה. מזמן כבר הפסקתי את המרוץ אחר קריאת כל ספר מקור ש"כתבו עליו בעיתון" או "דיברו עליו בטלוויזיה", וגם את הבושה על כך שאני קוראת בעברית ספרי פרוזה מתורגמים מגרמנית ומצרפתית, ואפילו – שומו שמים – מאנגלית. לאחר שבועות ארוכים ללא קריאה, שהרי אני אפילו לא מעמידה פנים ש"קריאה לנפש" היא "קריאת עבודה": השעות הרבות שאני מקדישה מדי יום לקריאה הרלבנטית לילד מסוים או למשפחה מסוימת, עצם ההליכה לספרייה הציבורית ביום חמישי היא הודאה שבכך שאני עומדת להיכנס לבינג' של קריאה. וכך היה עם שלושת הספרים הללו.

את החברה הגאונה: ילדות, נערות, הסיפור של שם-המשפחה החדש והסיפור של מי שברחו ומי שנשארו, קראתי ב"בינג' פרנטה" לפני 4 שנים; לדאבוני אז לא יצא עדיין התרגום לעברית של הסיפור של הילדה האבודה כך שנאלצתי להמתין לו כשנה. הייתי שבויה בקסמה של היצירה הזאת שעבורי הילתה לא דעכה. לכן קצת היססתי לפני שהחלטתי לקרוא את "חיי השקר" – פחדתי לחוות נפילה... אבל לא זו בלבד שלא חוותי זאת – אני מרגישה שתמת השקר, כאשר כולם משקרים לכולם כל הזמן, או, למצער, מעמידים פנים, או אומרים את "האמת שלהם", ששונה עד-מאוד מהאמת של זולתם, מתעצמת כאשר הספר נקרא לאחר ארבעת כרכי הסיפורים הנאפוליטניים. שכן, בכרכים אלו – כואבים, מלאי אלימות, רווי צער, אכזבה, מחלה ומוות, יש אמת. הם מתוארים מנקודת מבטה של ילדה, שאחר כך גדלה להיות נערה, ואשה צעירה, ולאחר מכן אשה שאינה צעירה כל כך. אבל הילדה שאומרת את האמת, גם אם היא כואבת, לא משתנה. הילדה הזאת, שרואה ויודעת מהי האמת, נשארת אתנו גם ב"חיי השקר", והיא לומדת שהמבוגרים שסביבה, אלה שהיא אמורה לבטוח בהם, וקודם כל להאמין להם- הם שקרנים. 

השקר שבההסכמה של ונסה ספרינגורה הוא מסוג אחר. אין מחלוקת על עצם המעשים. מדובר ב:

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

היא הייתה בת שלוש עשרה כשסופר נודע, את שמו אינה כותבת, אבל הכול יודעים כי מדובר בגבריאל מצנף, שם לב אליה במסיבה שבה נכחה עם אמה הגרושה, והחל לחזר אחריה במרץ רב.  

היא מתארת איך נלכדה ברשתו: ילדה קטנה שמשוועת לתשומת לב של אב – אביה האלים נטש אותה סופית זמן לא רב אחרי שהתגרש מאמה. לשם, אל הפגיעוּת והתמימות, חדר הסופר, שהפך את הפדופיליה למעין דגל שבו נופף: מעולם לא הסתיר את העדפותיו, אדרבא, הוא כתב עליהן, ובעצם – רק עליהן. בין היתר סיפר על נסיעותיו הרבות אל הפיליפינים, שם נהג להתענג על אונס של ילדים (תמורת תשלום, כמובן), ואז לתאר את מעשיו בחדווה ובגאווה. "מי שקורא את התיאורים המופיעים בפנקסיו השחורים [שראו אור], יכול אפילו לחשוב שהילדים הפיליפינים התנפלו עליו בתאווה שלוחה. כמו על גלידת תות גדולה (בניגוד לכל אותם בורגנים זעירים מערביים, במנילה הילדים הם בני חורין)".  (עופר אורן, 14.1.21)

דהיינו, סופר ידוע שהוא פדופיל לפי כל קריטריון. אין חולקים על כך שהדברים המתוארים בספר אירעו למחברת, ונסה ספרינגורה, העורכת הנכבדה של הוצאת הספרים הידועה. אין חולק על כך שדברים אלו נחשבים כיום לפדופיליה בכל מקום שבו קיים המושג הזה והחוק אוסר אותו. אין גם חולק על כך שגם בשנות ה-80, כאשר אירעו הדברים המתוארים, ה"גיבור", גבריאל מצנף, היה פדופיל על פי הודאתו שלו – שילם כסף לילדים פיליפיניים תמורת מין בעת שהיו, על פי גילם,  מתחת לגיל ההסכמה לא רק בפיליפינים, שם אנס אותם מצנף, אלא גם בצרפת, מקום מגוריהן של "הדמויות הפועלות". "אי-ההסכמה" היחידה היא באשר למהותה של ה"הסכמה" – שהוא גם שם הספר. האם העובדה, שבצרפת גיל ההסכמה היה נמוך מאשר הוא היום, פירושה שמעשיו המיניים בספרינגורה ובשאר הנערות הצעירות היו חוקיים?

הספר השלישי, דבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז, הרעיש את אמות הספים במחוזותינו – וגם בארצות אחרות (ראו, למשל, , ("Face cachée", 2021; Kershner, 2021;  כאשר לאחר מות עמוס עוז, הסופר הידוע והמוערך, פירסמה בתו ספר שהוא עדות על אכזריות והתעללות מתמשכת של אביה כלפיה, תוך שתיקה והכחשה של בני המשפחה האחרים:

"הספר הזה הוא עלי," היא כותבת, "אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו מי טו, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת."

דבר שמתחפש לאהבה הוא עדות כנה וחשופה על חייה של עוז, אבל גם מסמך ייחודי על הדינמיקה של עריצות בתוך המשפחה, שראשיתה באלימות פיזית ומילולית, ואחריתה בהטרדה מאיימת ובהפצה מכוונת של השמצות שקריות, במטרה להשתיק את הצד הנפגע. על הדיבה שהפיץ אביה, שהתגלתה לה רק לאחר מותו, כותבת עוז:

"אנשים מבוגרים יודעים, פחות או יותר, מה הופך דיבה לעבירה פלילית בספר החוקים, אבל רק מי שנפל קורבן להטרדה, לחרם, לבריונות ברשתות החברתיות או לקשר קרוב עם פסיכופת יוכל להבין איך לשקר מכוּון מטרה יש כוח להתביית על אדם ולהרוס אותו, פשוטו כמשמעו. לא כמעט, לא אולי, לא בערך, לא בכפוף לפרשנות." (מתום התקציר, אתר עברית).

ספרה של גליה עוז על אביה, עמוס, עורר כידוע סערה גדולה במילייה התרבותי שלנו וגם בעולמנו-שלנו ראינו גלי-הדף לא מעטים, מהם שהתנפצו את חוף "פסיכולוגיה עברית". גליה עוז היא סופרת, אבל ספרה לא מתיימר להיקרא כ"ספרות יפה", "מבדה" או "בדיון"* – הוא תיעוד והדיון בו התמקד ב"היה או לא היה" או, אם נרצה יותר לדייק "מה בדיוק היה". הוא כתוב מפרספקטיבה של אשה שמצליחה סוף-סוף לתאר את ילדותה הנוראה, שבה אירועים מתמשכים של התעללות עיצבו במידה רבה את חייה וגם את קשריה המשפחתיים, בבגרותה. את ספרה "ההסכמה" המתאר את מה שבזמנו תפסה כ"פרשת האהבים" שהתחילה בינה בהיותה בת 14 לבין גבריאל מצנף, [Gabriel Matzneff] איש ספרות ידוע ומכובד שהיה אז כבן 50, כתבה ונסה ספרינגורה, מנהלת הוצאת הספרים הנחשבת ז'וליאר [Julliard publishing house]. מבלי להיכנס לסוגיה של "מה יותר גרוע" שהתשובה עליה – "ברור שפדופיליה גרועה מהתעללות רגשית בילדה" עלולה להמעיט מהסבל, המצוקה והנזק לטווח ארוך שגליה עוז מתארת, הרי מעבר ל"סוגת הספר" - אצל עוז הסופרת מדובר בממואר, אוטוביוגרפיה שאינה מתחפשת לרומאן, ואצל ספרינגורה – שאינה סופרת – מדובר בסוג שמתוארת בדרכים שונות על ידי מבקרים שונים. על פי Grasset [1] זה "טקסט מבריק" [[texte fulgurant כ"לא רומאן" ו"לא עדות" פשוטה ["Pas un roman, ni un simple témoignage (Le consentement, 2020); "טקסט קטרטי" [[récit cathartique,] או "מכושף" [un «sortilege] Talabot et Develey, 2019)).

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

לא זה המקום להשוואה מעמיקה יותר בין שלוש היצירות הללו. ההשוואה החשובה ביותר היא, לדעתי, בין ההתקבלות שלהן. אבל – קודם כל ראויה לציון העובדה שפרנטה היא סופרת ידועה וחשובה; עוז גם היא סופרת שהוציאה לאור מספר ספרים, אולם עבור ספרינגורה זה ספרה הראשון. אולם בעוד שפרנטה זכתה להתקבלות מעולה, וספרינגורה זכתה בפרס חשוב על ספרה, The Grand prix des lectrices de Elle  (Goldszal, 2020), עוז "זכתה" לתגובת מעורבות ביותר, שכללו, בין השאר, גם השמצות (לדוגמה: עוזיאל, 2021; ציפר, 2021). יש לציין, בהקשר זה, שבניגוד לשבחים המופלגים שלהם זכה ספרה של ספרינגורה לא רק בצרפת, הרי בישראל  היו תגובות מעורבות גם על ספר זה (לדוגמה: לוין, 2020). בעקבות זאת " היא סירבה להתראיין ל"הארץ" עקב התקפות מצד מעריצי מצנף." (שם).

לסיום:

במאמר שתרגומו פורסם ב"אלכסון" (אמרה, 2020) בעקבות פרסום הרומאן "חיי השקר של המבוגרים" מאת אלנה פרנטה, אומרת המחברת [Emre Merve]:

"כדי לשאת את הקיום, אנו משקרים, ומעל לכול אנו משקרים לעצמנו", אמרה אלנה פרנטה בריאיון מ־2002. "שקרים מגינים עלינו, משככים את הסבל, עוזרים לנו להימנע מאימת ההתבוננות הפנימית. הם מקהים את זוועות התקופה ואפילו מצילים אותנו מעצמנו”. מבחינת פרנטה, הבדיות שאנשים מספרים זה לזה ולעצמם בחיי היומיום – אני מאושרת; אני אוהב את אשתי; לא הבנתי מה אני עושה – הן "מעשיות מקסימות", ואולי "שקרים קטנים". ברגעים שבהם האשמה והבושה מאיימות על תודעתנו, כשהן מזעזעות את יסודות התפישה העצמית שלנו, השקרים הקטנים האלה עוזרים לנו שלא להביט עמוק מדי פנימה.

מקורות

אמרה,. מ (8.10.2020). החברת הרמאית שלנו. מאנגלית: תומר בן אהרון. נדלה מאתר אלכסון:  https://alaxon.co.il

לוין, ג. (12.1.20). הסופר הנודע כינה אותה "ילדתי היקרה" והכניס אותה למיטתו. היא היתה בת 14. נדלה מאתר הארץ https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-MAGAZINE-1.8382992

ספרינגורה, ו. (2020). ההסכמה. מצרפתית: רמה איילון. תכלת הוצאה לאור. [המהדורה העברית יצאה לאור  חודשים ספורים לאחר המקור: Le consentement, de Vanessa Springora Éditions Grasset]

עוז, ג. (2020). דבר שמתחפש לאהבה. תל אביב: כינרת, זמורה, דביר.

עוזיאל, מ. (24.2.21). כל העולם מוכה תדהמה. אני אף פעם לא חשבתי שסופר הוא גם מפקח מוסר. https://www.maariv.co.il/journalists/Article-823823

עופר אורן, ע. (14.1.21). ונסה ספרינגורה, "ההסכמה": מה קרה כשאנשי רוח צרפתים צידדו בפדופיל ותמכו בו. נדלה מ"ארכיון יומי" https://ofra-offer-oren.com/2021/02/14/

פרנטה, א. (2020). חיי השקר של המבוגרים. מאיטלקית: אלון אלטרס. תל אביב: קיבוץ המאוחד. [La vita bugiarda degli adulti]

ציפר, ב. (2.3.21). "דבר שמתחפש לאהבה": יצירה נרקיסיסטית ודמגוגית, שמוכיחה שגליה עוז היא יורשת ספרותית מובהקת של אביה. נדלה מאתר הארץ https://www.haaretz.co.il/literature/.premium.HIGHLIGHT-REVIEW-1.9579171

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

Le consentement (2.1.2020). Retrieved from https://www.grasset.fr/...782246822691

 Emre, M. (September 2020). Elena Ferrante’s Master Class on Deceit. Her latest novel frames lying as a creative act. The Atlantic. Retrieved from https://www.theatlantic...dults/614209

Goldszal, C. (18.6.2020). Grand Prix des Lectrices ELLE 2020: Vanessa Springora, Grand Prix du document. Retrieved from https://www.elle.fr/Loi...ment-3868105

Kershner, I. (Feb. 24, 2021). Memoir by Amos Oz’s Daughter Divides Family and Shocks Israel. Retrieved from https://www.nytimes.com...amos-oz.html

(n.n) (21 février 2021). «Face cachée» - L’écrivain Amos Oz accusé de violences par une de ses filles [צד אפל: הסופר עמוס עוז נאשם באלימות על ידי אחת מבנותיו.]. Retrieved from https://www.liberation....MON6BE2K6ZI/