לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סיכוי טוב שזה קרה

סיכוי טוב שזה קרה

אסתר פלד | 23/2/2021 | הרשמו כמנויים

עובדות:
1. אישה, ביתו של אדם ידוע, כותבת ספר על - איך נקרא לזה בלשון נקייה? - "יחסיה עם אביה". בספר, שיצא לאור אחרי מות האב, היא מספרת על מה שאביה עשה לה.
2. משפחתה הגרעינית של האישה שכתבה על מה שקרה לה עם אבא שלה כל שנות חייה מפרסמת גילוי דעת באשר לדברים האמורים בספר. התגובה כוללת יותר מאוקטבה אחת של אמביוולנציה. לאמתו של דבר האמביוולנציה המשפחתית היא כמעט לא אמביוולנטית; היא כמעט מתחזה לכזאת, ולפני הכול היא תגובה "מתונה", שכל עניינה בהיותה מתונה. כאילו המשפחה מבקשת, "תרגיעו, תרגיעו. זה לא שזה לא היה ולא נברא (אם כי ייתכן שזה לא היה ולא נברא), זה פשוט היה קצת יותר (רק קצת) בדמיון שלה מאשר במציאות. ובאשר למה שהיה במציאות, הדמיון שלה עשה אותו קצת (רק קצת, באמת) יותר חמור ממה שהיה במציאות. אבל בסך הכול, מי אנחנו שנגיד. לנו היה אבא נהדר, מופלא, נדיב, גובל במושלם.
3. מתפרסמות בעיתונים כתבות על הספר הזה ועל האישה. אישה יקרה, אני רוצה לומר לה, מה את נותנת לעיתונאים לגעת בך. ולא רק לעיתונאים, גם לקוראים. זה לא כדאי, אישה יקרה, יש הרבה אכזריות בעולם, ועיקרה של האכזריות באיזה עיוורון אנושי יוצא מהכלל, או למען האמת לגמרי לא יוצא מהכלל, עיוורון מוקפד, נורמטיבי, עיקש וצדקני, ששונא, ממש שונא, שמקלקלים לו את התמונה היפה (האיש הידוע היה איש יפה מכל בחינה). זוהי תגובה שאפשר לכנותה "אוטומטית"; תגובה מובנית, אינהרנטית לטבע האנושי ושמה השלכה: "לא, מה פתאום, את זו האלימה, את או רעה או משוגעת, אלה האפשרויות שלך, תבחרי". כדאי לקרוא את הטוקבקים; אני מעלה את הדברים מתוך הטוקבקים. טוקבקים זה ז'אנר חדש יחסית, מיטב הכתיבה האנושית, ז'אנר מדליק יותר מז'אנר הפייסבוק. בפייסבוק עוד יש, לצד השטנה, התחסדות; בטוקבקים יש שנאה טהורה.
עד כאן העובדות. עכשיו סיפור (אמתי):
לפני שנים אחדות הגיעה מטופלת לפגישה כרגיל. הפעם היא רוצה להתייעץ איתי: יש לה אחות נשואה שהיא אם לשתי ילדות. יום אחד באה הילדה בת ה 3 אל אימה ואמרה, סבא עושה לי דברים בפיפי. "סבא" הוא אביו החורג של האב. המטופלת שלי אומרת שזה מטריד אותה, שהמשפחה חושבת שהילדה בדתה את הדברים מליבה. המטופלת שלי אומרת, "אני לא יודעת מה לחשוב".
"אני לא יודעת מה לחשוב" בסיטואציה הזאת היא תגובה טובה. לא מעולה, אבל טובה. טובה, כי מכילה קונפליקט בין נכונות לדעת אמת לבין משאלת-עיוורון. יש התלבטות אם לראות או לא לראות. התלבטות זה טוב; זה מצב פתוח, אולי דומה לאמביוולנציה, אבל אמיתית. בסיטואציה של הקליניקה שלי, אני, לצערי או לשמחתי, ידעתי מה לחשוב, וחשבתי מהר. ילדה בת 3 לא מספרת שסבא עושה לה דברים בפיפי כי בא לה, או כי יש לה פנטזיות. ילדות בנות שלוש, בניגוד לילדות בני 30, לא מתבלבלות. ואומר זאת ביתר זהירות: יש סיכוי טוב שזה קרה. זה מה שחשבתי. כי יש סיטואציות שבהן אמביוולנציה נחשדת כאפשרות להיתקע על הספק ולא לקבל החלטה, אפשרות שבקליניקה היא נגישה, לעתים, יותר מאשר בחיים, ויתרה מזו, היא אפשרות מפתה, כי בקליניקה אין מנדט להחלטות על פי רוב, אלא מנדט למחשבה בלבד. אז אמרתי למטופלת שלי שיש סיכוי טוב שזה קרה וזה חמור, ולכן מוטב שהמשפחה תנקוט אמצעים כדי להבין מה קרה. המשפחה כעסה, בתיווכה של המטופלת שלי, על תגובתי, מה גם שלא נשאלתי. אז החמרתי איתם ונקטתי סנקציה: אמרתי שאם לא יפעלו כדי לעזור לילדה, אני אדווח. הם פעלו. הסב הורחק. החשדות אוששו. הילדה הובנה והיא יכולה לצמוח.
יש הדברים העתיקים ההם שפרויד אמר, שאנשים (בעיקר נשים) מפנטזים על גילוי עריות, ובסופו של דבר מתחילים להאמין שזה אכן התרחש. הדברים העתיקים ההם משרתים עד היום את מי שחוששים לגבש עמדה שקשורה עם המציאות. גם נשים שמפנטזות על גילוי עריות, על פי רוב המצע לפנטזיה קשור, במקרה הטוב, באווירה מינית בבית, בחשיפה לא מותאמת למיניות של ההורים.
מה שקרה לי במרוצת השנים הארוכות של עבודה קלינית: למדתי להאמין למטופלים. הנחת המוצא שלי בעבודה היא שככל שמה שאני שומעת הוא נורא יותר, כך סביר יותר שהתרחש. ההקלה של מטופלים כאשר מי שמקשיב להם אינו זע באי נוחות על הכורסה, אינו אומר, "מה שאת מספרת אולי קרה ואולי לא, על כל פנים זוהי החוויה שלך", משפט שכל כולו אמביוולנציה מהסוג שלאמתו של דבר מתחמק מן המציאות – ההקלה הזאת אין לה שיעור. כידוע לאנשים מטפלים, אין קרקע טובה יותר לצמיחה מאשר ההבנה של המטפלת שלך, אין תרופה טובה יותר מן הנכונות של המטפל לשאת את הכאב הנפשי של המטופל.
האישה שכתבה ספר על אביה הידוע ועל מה שעשה לה, היא לא הובנה; הכאב שלה לא מצא מיכל. אני יכולה לחשוב (כלומר להיות אמביוולנטית) מחשבות כאלה ואחרות באשר לפרסום הספר, אבל אחשוב אותן לצד ההבנה שלי. להיות בתו הלא-מובנת של אדם ידוע, שהתדמית הציבורית (ואף המשפחתית שלו) היא מיתולוגית: התגלמות הטוב והיפה. להיות ביחסים בלתי נסבלים, להיות הצל, להיות האובייקט השנוא של הטוב והיפה. זה מחייב תיקון, שינוי של המיתולוגיה. זוהי ההבנה לי באשר לפרסום הספר.
כך או כך, היא בחרה לפרסם. ואז, המשפחה שלה קצת (רק קצת) נבהלה. כל המשפחות שקורה אצלן הדבר הבלתי נסבל הזה, התעללות, היטפלות סדיסטית של הורה לאחד מילדיו, כל סוג של שימוש נואל בילד, בילדה, בילדים – תמיד נבהלות. וצריך לזכור שמשפחות יכולות להפסיד הרבה בסיטואציות כאלה, הרבה בכל מובן.
משפחות יותר יפות נבהלות יותר יפה, עם אמפתיה-כאילו, עם מין של הכחשה אמפתית כזאת, עשויה-היטב, אלגנטית, מפותחת. כתם לכלך את הבגד הזוהר, הצח, פצצה הוטלה על המיתולוגיה של השלמות שלהן. מה אפשר להרוויח במקרה כזה? רק את האמת. רווח מפוקפק מאד, האמת.
מוטב לא להילכד במלכודת הדבש של המשפחות היפות, ולא להישבות במקסם של האנשים היפים, בסמלים שכל כך רצינו שיישארו שלמים גם אחרי מותם, ולא להניח לרצון לא-לדעת לפזר ערפל בתודעה. ערפל (מחופש לאמביוולנציה) הוא פתרון עלוב, והוא עלוב עוד יותר כאשר מישהו זקוק להבנה.

עוד בבלוג של אסתר פלד

ועכשיו חוזרים. ויש כאלה שממש קשה להם לחזור, ובהם ילדים ואנשים צעירים ובוגרים. חוזרים. שלוש נסיעות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עליזה רז-מלצרעליזה רז-מלצר18/4/2021

סיכוי סביר גם שזה לא קרה. החטא הגדול שלך הוא עיגון וביסוס אינטואיציה ותחושות אישיות בתיאוריות פסאודו מקצועיות, בבטחון עצמי של מי שראתה הכל ולכן גם מסוגלת ברוח התקופה לבצע אבחון היברידי. עוולה גדולה חוללת במאמר הזה, והיא קשה עוד יותר כשהיא מתייחסת לנראטיב רצוף אי דיוקים ושקרים. אני מזמינה אותך לבדוק את הסיפור מקרוב יותר. בשורת הנושא גם נידבתי לך כותרת למאמר ההמשך.

הדר פורתהדר פורת22/3/2021

מאמר רכילותי, ובוודאי לא אתי. חבל שפורסם, וחבל שבאתר הזה. [ל"ת].

גיא פלדגיא פלד21/3/2021

נעשתה פה עבירה אתית חמורה ע"י אסתר פלד.. בכסות של ניתוח ספרותי לכאורה, אסתר ביצעה דיאגנוזה של מי שאינו מטופלים שלה, ובפרהסיה.
זה מאמר שהיה פתוח לציבור ולא פורום סגור או שיחת סלון.
ז'רגון מקצועי לא יכסה שאתם עוסקים.ות ברכילות תוך ליטוף האגו עם ה"פרשנויות" על משפחה זרה על סמך רסיסי עדות של צד אחד. אתם לא בקפיטריה של בית הספר לפסיכותרפיה למען השם, קצת כבוד מינימלי לנימי הנפש של אנשים אחרים.
כל מי שהשתתף והגיב.ה צריכים להתבייש. חשבו על האנשים האמיתיים שפרטיותם מחוללת כך לעיני כל, מואשמים ע"י התקשורת וההמון, שדורש מהם, זמן לא רב לאחר אבל על האב ז"ל, לתת "דין וחשבון" על הפרטים האינטימיים ביותר של חיי משפחתם.
האתר הזה שאפשר את הפרסום של פלד צריך לנקוט בתהליכי בדיקה פנימיים שלא יחזור מקרה כזה. לו זה היה אני, הייתי תובע דיבה, אך נראה כי משפחה זו אצילת נפש מדי לכך.

נעמה איגראנעמה איגרא6/3/2021

תודה. חשוב.. תודה על הכתיבה. יפה, אמיץ, ברור ולוקח אחריות. לפעמים לא מתאים להתחפר ב"חפירות" בקליניקה, יש לצאת למציאות .

רועי כהןרועי כהן2/3/2021

אמת. דווקא בתקופה זו, כאשר אין אמת, או יותר נכון, יש רצון או שמא כמיהה לומר שאין אמת, אני מוצא את דבריה של אסתי כאמת ברורה, ושמא אפליג ואומר אמת ברורה ונכונה טיפולית.
אין לנו אפשרות לקיים ולנהל את חיינו ללא אמת. גם מי שבוחר את דרכו כמטפל בהכשרה כזו או אחרת מאמין ומאמת את היותו מטפל. אחרת הוא לא יטפל. הדברים שכתבת אסתי, מראים לי על האמת שלך כמטפלת, את האמיתיות שאת נותנת לתחושות וחוויות המטופלים, ובדוגמא שהבאת, לבחור בדרך של אמת ולומר באופן ברור למטופל ולמשפחתו כי יש פה אמת מקצועית ויש חובת דיווח.
תודה לך

אורית גודקאראורית גודקאר28/2/2021

תודה. על קול צלול וברור. מסכימה

מממ נננמממ נננ27/2/2021

וכן. בתו ולא ביתו.

ליאור בכרליאור בכר26/2/2021

שאלה מהותית מסויימת כאן איננה. האם מאמינים לה, אלא איך היא-עצמה מבינה את בחירתה לפרסם אחרי שנתיים באופן בו אין עם מי להתעמת - אופן שבהכרח מוביל לויכוח נרטיבים סביבה - ולהצביע לה על כך שבזאת בחרה בעמדה פסיבית של קרבן, בלי שום קשר לאמיתיות האירועים. במצב דמיוני בו היא מגיעה לטיפול, מסר טיפולי שיכול לסייע עשוי להיראות כך: אמנם פירסמת בתיזמון שמחזק את היותך קרבן אבל פרדוקסלית דוקא בחירה זו היא הוכחה חיובית בשבילך שכבר אינך קרבן כי קרבנות אינם בוחרים. גם במקרים קשים אפשר לעזור בלי להתעסק בשאלת אמינות הסיפור.

ישראל אורוןישראל אורון26/2/2021

קרה או לא קרה?. ד"ר פלד, יש בכותרת שנתת כדי לסכם את הענין כולו: יש סיכוי (גבוה, או נמוך) שהצגת הדברים ע"י בתו של האב המפורסם משקפת עובדות. במלים אחרות, בידי הציבור אין כל קריטריון להסיק על פיו אם בִּתו של האב המפורסם הציגה עובדות כפי שהתרחשו, במלואן או בחלקן, אם לאו.
נסיונך המקצועי לימד אותך להאמין לפונים אליִך. טוב ויפה. אך גם לפסיכולוגים המיומנים ביותר ברור, שבמסגרת התערבות פסיכולוגית כלשהי אין העובדות נשקלות תמיד כמטרה ראשונה במעלה. המצב שונה בשִגרת החיים, כאשר בִּתו של האב הידוע רוצה לשכנע את הציבור באמיתות דבריה.
במהלך נסיוני המקצועי בפסיכולוגיה-פורנזית (במשטרה ומחוצה לה) סיגלתי את חובת הזהירות מלקבל מראש כל אמירה כעובדה. למדתי עד כמה גברים ונשים גם יחד מסוגלים לעוות ולסלף (במודע ושלא במודע) עובדות שאכן התרחשו, כמו גם לברוא "עובדות", בעיקר במסגרת המשפחה וביחסים שבינו לבינה. (איני רומז, חלילה, מאומה לענין אותה בת לאב מפורסם, מאחר ואין לנו, הציבור, כל דרך להסיק אם קרה או לא קרה).

ד"ר ישראל אורון, פסיכולוג

שולה טולמןשולה טולמן24/2/2021

כמה אמיצה. כמה אמיצה חדה ובהירה את. תודה על מילים חשובות ומדייקות

שיר יטשיר יט23/2/2021

חמלה. הסתכלתי עליה מדברת, משתפת והיה לי ברור שהיא לא ממציאה אלא מחפשת מוצא, פיתרון לכאב שלא יודע לאן ללכת.
כל כך נכון כל מה שכתבת, על הרצון של מטופלים בהבנה מצד המטפלים שלהם. זו אחת הסיבות, אני חושבת, שכל כך הרבה אנשים מתחברים לדרך של ג'ק קורנפילד. כי הוא מכיל ומבין. גם אם זה מרחוק וביוטיוב.

מיכל שושןמיכל שושן23/2/2021

הנפש המיוסרת. הנפש המיוסרת מחפשת כלי קיבול. תודה רבה לך על הכתיבה המחכימה