לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
אימהות ואבות, ישראל 2013

אימהות ואבות, ישראל 2013

אסתר פלד | 20/7/2013 | הרשמו כמנויים

כתבה הערב בערוץ 22, בחדשות - בעד ונגד הנקה: ניסיונות של משרד הבריאות לתמרן אימהות להנקה, והתקוממות אימהית על הלחץ הזה.

אז ככה: הן צריכות ללדת, הן רוצות ללדת. הן רוצות יותר מילד אחד. הן צריכות לעבוד. הן חייבות לעבוד. מרביתן חייבות לעבוד כי יש צורך כלכלי לעבוד, ואחרות חייבות לעבוד כי אין שום אפשרות תרבותית אחרת. לא לעבוד פירושו להימחק מהמפה החברתית. גם אלה שהאימהות היא חלק עמוק בתפיסה העצמית שלהן, שהן יותר אימהות מאשר נשות מקצוע, גם הן לא יכולות להעלות על דעתן שלא לעבוד: מי שלא עובדת לא קיימת.

אז יש פה מסר כפול, אם אני רואה היטב, כלומר במטושטש. ככל שאני פוגשת אותן יותר, כך אני מבינה שהן לכודות, לכודות בתוך המהפכה הפמיניסטית, התעשייתית, התרבותית. הן צריכות להיות סובייקט מפותח, מתפתח, והן צריכות להיות אם מסורה, מניקה, ממשית. וכל זה בשעה שרובן שייכות למעמד הביניים, כלומר זה שאין לו כסף לחיות, זה שצריך לעבוד כל היום כל יום, עד כדי כך – אי אפשר שלא להגיד את זה – שהאבות המסורים שוכחים תינוקות, אלוהים אדירים, שוכחים תינוקות במכונית.

משהו מסריח מאד בממלכה שבה אימהות נדרשות להיות נשות קריירה מניקות, ואבות שוכחים תינוקות במכונית. זה כל כך נורא, השכחה הזאת, שאי אפשר להאשים, אפשר רק להיבהל בהלה עמוקה ולחשוב מה קורה פה שככה זה קורה פה, שאנשים נקרעים עד כדי כך שהם שוכחים תינוקות במכונית שלהם, בשעה שמשרד הבריאות משדר מסרים נחרצים בדבר הנקה, ומשרד התעסוקה מעודד נשים לעבוד. כלומר, תהיי אם כאילו את לא אישה עובדת ותהיי אישה עובדת כאילו את לא אם. והגברים, להם אין בעיה כזאת, של מסרים כפולים. אצלם שום דבר לא כפול: הם פשוט מותשים, פשוט שוכחים, שוכחים תינוקות במכונית המשפחתית.

אם אני לא מובנת, אומר במפורש: איני מאשימה את האבות הללו. כל כך זה נורא, מה שקרה, שחזר על עצמו, שאני מבינה שמדובר בחוסר יכולת, חוסר יכולת לעמוד במה שהחיים בתרבות הזאת תובעים. לחנך נשים להנקה ולהמציא חוקי שוק שבהם את חייבת לחזור לעבודה אחרי שלושה חודשים, פירושו קפיטליזם מתחסד, חולי עמוק, חוקים חברתיים סותרים. הסובייקט בתרבות הזאת חופשי, חופשי לממש את עצמו, קרי, לעבוד כל כך קשה עד שהוא שוכח את התינוק שלו – לא תינוק של מישהו אחר, התינוק שלו – במכונית המשפחתית.


- פרסומת -

הבת שלי, היום: "אמא, איך זה היה שאת לקחת אותי מהגן באחת וחצי כל יום? איך זה התאפשר?". באמת, איך זה התאפשר? בימינו אנו, יש אישה אחת צעירה שאני מכירה, אחת בלבד, שמפסיקה לעבוד כשהיא יולדת, ליותר משלושה-ארבעה חודשים. יש מעט מדי תינוקות שנשארים עם אמא שלהם בבית אחרי גיל חצי שנה. אין שום סיבה להוציא תינוק בן חצי שנה מהבית, לידיים זרות, שום סיבה, באשר לתינוק. באשר לאם, אם היא לא חוזרת לעבוד אחרי חצי שנה, פירוש הדבר שהיא בעייתית, שהיא בעצם חוששת לחזור לעבודה, שהיא "אם חרדה". הנחת הבסיס התרבותית היא שהתינוקות ממש בשלים לפרידה הזאת בגיל חצי שנה, חלקם אף בגיל שלושה חודשים (על בני השלושה-חודשים אומרים שהם צעירים מכדי להבין, יעני, אפשר לסדר אותם), ועל כן גם על האימהות להיות בשלות לכך (גם את האימהות מסדרים, בעצם). זאת כמובן שטות מוחלטת. תינוקות יכולים לעמוד יפה בפרידה בגיל שנה, אם מכריחים אותם. בעניין הזה רוב האנשים פשוט משקרים לעצמם, מפני שהתרבות שבתוכה הם חיים לימדה אותם לשקר לעצמם בשל דרישות השוק.

אז זה המצב. תניקו ותעבדו, תעבדו ותניקו. ותיזהרו לא לשכוח את התינוקות שלכם באוטו, כי חם עכשיו. ותגורו בדירות שכורות כי אין לכם כסף לקנות בתים, אבל תתביישו בזה, למרות שאינכם אשמים, ואז תצאו לעבוד למעלה מעשר שעות ביום כדי לקנות בית למרות שאתם לא יכולים, אבל אל תשכחו להניק, ואל תשכחו תינוקות באוטו, למרות כל זאת. באופן כללי, אם אתם לא עומדים בזה, אולי פשוט לא תעשו ילדים. מצד שני, תעשו ילדים, כי אנחנו יהודים, וילדים ומשפחה זה הדבר הכי חשוב לנו. בקיצור, תכילו איכשהו את כל הפרדוקסים האלה, ותישארו שפויים, למרות שחם, למרות שאין לכם בית, למרות שהמשכנתה בבית שיש לכם אוכלת את חייכם, למרות שהשילוב של המשכנתה והגן לילד גומרת לכם את המשכורת, לכן אמרנו לכם, רצוי שהאימהות יעבדו, אבל מוטב שיישאבו חלב בטרם יצאו ל 9 שעות עבודה ביום. כשתחזרו, אם לא תשכחו ילד באיזה אוטו, תהיו משפחה מאושרת, תרבותית, שבה שני הסובייקטים הבוגרים לכאורה מממשים את עצמם לכאורה והילדים מקבלים לכאורה כל מה שהם צריכים, כן, בין 1630 ל 2000 בערב, בדרך כלל בנוכחות הורה אחד בלבד, כי השני עדיין עובד. מושלם. ונסיים באיחולי פרנסה טובה לכולנו, אסתי פ.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
הילה חן
הילה חן
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
נטע אדלר
נטע אדלר
עובד/ת סוציאלי/ת
ירושלים וסביבותיה
ג׳ניה קטלן
ג׳ניה קטלן
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
פנינה בר-לבב גיא
פנינה בר-לבב גיא
פסיכולוגית
אילת והערבה
מיכל סגיב זנגר
מיכל סגיב זנגר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
מאיה סבן רוזנפלד
מאיה סבן רוזנפלד
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה

עוד בבלוג של אסתר פלד

באפריל 2016 ביקרתי בבייג'ינג, סין. נסעתי לשם כי חשבתי שזה לא ייתכן, שמי שחקרה בודהיזם, ושיש לה אהבה גדולה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רוית פורןרוית פורן29/7/2013

קראתי תוך כדי הנקה עם דמעות בעיניים [ל"ת].

אתי נאוראתי נאור28/7/2013

שיתפתי את הפוסט שכתבת במאמאזון כי הרגשתי שהצלחת לבטא במדויק. במדויק את הקול שלי ושל בנות דורי. לי הפוסט בעט בביציות וכנראה שגם לשאר בנות הקבוצה מכיון שהוא גרר אחריו המון תגובות.
תודה :)
מצרפת קישור לדיון בפייסבוק בעקבות הפוסט: https://www.facebook.co...254960227268/

dvora ashkenazidvora ashkenazi26/7/2013

המציאות במערומיה. כן זו המציאות של אנשים צעירים הרוצים להגשים את עצמם בפן המקצועי וההורי,
מאמר נוקב, חד כסכין.

רוברטו מיטלפונקטרוברטו מיטלפונקט26/7/2013

בגדנו בילדינו. נתנו להם מצב טוב, חינוך טוב, בית טוב, אבל לא לימדנו אותם להתמרד, למחות, להפוך את הכיסאות של אלה שמבטחים גולו גולו ומדברים פאקה פאקה. חינכנו אותם ילדים טובים, אזרחים ממושמעים. שלחנו אותם לצבא, חלק לא חזרו, והיינו מלאי גאווה ונחת.
ועכשיו קשה לי להסתכל בעיניים שלהם אפילו שאין להם טענות כלפינו. אז נמשיך לעזור פיזית עם הנכדים, וכלכלית כמה שאפשר אבל אני בתוך ליבי מרגיש שפשלתי. אני ואשתי עשינו את המהפכה הציונית שלנו, עלינו לארץ והתברגנו. שכחנו את הצ׳ה, ואת מרקוז, ואת אלטוסר. אפילו את אבות אבותינו של המדינה הזו שכחנו. גם משמאל וגם מימין. בא לי לשרוף משהו.

יפעת פרסיפעת פרס26/7/2013

מצמרר. כמה כאב הצפת בי, נגעת במקומות שחלקם נשכחו וחלקם לא היה לי האומץ לגעת. מתאר את החוויה שלי כאם, בהחלט.

ניצן אמניצן אמ25/7/2013

ועכשיו הפוסט שלך פורסם גם בקהילת החינוך הביתי.... בתור אמא בחינוך ביתי חופשי שזנחה קריירה לטובת "האמהות", אני יכולה להגיד שהתיאור של המילכוד, לפת אותי בגרון. הוא מדוייק לחלוטין, גם עבור מי שבחרה ביודעין באופציה האוף-סטרימית על כל המחירים הכרוכים בכך.

אני מרגישה שהבחירה שלי להשאר בבית עם הילדים שלי ולעזוב בשל כך קריירה מצליחה, היתה בחירה פמיניסטית במובן היותר עמוק של המילה. הפמיניזם לא תבע מעולם את היציאה של כל הנשים לשוק העבודה, אלא רק את הזכות והחופש לבחור בזה, אם הן רוצות לעשות את זה.

מה שנגזל מן הנשים במציאות העכשיוית, הוא שוב, הזכות והאפשרות לבחור. אז אמנם היציאה מן הבית לקריירה נשית היא בזכות המהפיכה הפמיניסטית, אבל העובדה שהבחירה להשאר בבית הפכה ללא לגיטימית, היא לא פמיניסטית.

באופן אישי, אני מקווה שהזכות לגדל את הילדים שלי בעצמי לא תבוא על חשבון זה שהם לא רואים אמא עצמאית ופועלת בעולם בלי ילדים מחוברים אליה. כלומר, שהבחירה שלי, לא תגביל את החופש שלהם. אני מקווה גם שאני אצליח לשמור על תחושה של מימוש עצמי בתוך מסגרת הבחירות שלי. לאורך זמן רב הרגשתי מאד מוגשמת באמהות שלי ובבחירה שלי בבית. כרגע אני לא. מי יודע, אולי זה יגרום לתנועה.

ריגשת אותי באופן שבו את מביאה את מראת המציאות שלך ונגעת לליבי. תודה.

tami siditami sidi25/7/2013

חזק מאד...כך כל נכון וכל כך כואב.... החזרת אותי אל כל עוצמת הרגשות שחשתי כשעשיתי את הטעות הגדולה בחיי, והיא לשלוח את התאומים שלי בני ה- 5 חודשים למעון ולחזור לעבודה, לוותר על ההנקה המלאה לטובת הנקה חלקית, ולוותר על האושר הגדול והמציף של להיות שם איתם.
החזרת אותי לכעס העצום על השקר ששיקר לי הפמיניזם ו"דרך העולם", שסיפר לי שכך צריך להיות, אל הבכי והכאב העצום של תלישת ילדיי ממני (שעשיתי במו ידיי....) , שהרגיש כאילו לבי נתלש מגופי ... כאב שהאמנתי שהיה עליי לשמור לעצמי, ולהמשיך לסבול בשקט... כי כך עושים כולם...

תודה לחנה, שתרגמה תרגום מופתי לאנגלית ודרכו נחשפתי אל הפוסט העוצמתי שלך.

לימור לוי אוסמילימור לוי אוסמי25/7/2013

תודה רבה,. הקצב המהיר של הכתבה ממחיש את הקצב המהיר הפנימי של אמהות רבות

לימור לוי אוסמי
נשים מדברות אמהות
http://www.medabrotimahut.co.il/

דברת מרציאנודברת מרציאנו24/7/2013

אמיץ. אסתר,
אהבתי לקרוא את דברייך.
בעידן שלא מקדש שאלות וביקורת, אלא יותר "זורם", כתבת מאמר שמעלה הרבה שאלות אבל מה שאני ראיתי כאן הוא בעיקר סימני קריאה...

חנה כצמןחנה כצמן24/7/2013

תרגום לאנגלית. התרשמתי מהמאמר ותרגמתי לאנגלית באתר שלי, עם קישור וקרדיט כמובן. מקווה שזה בסדר. http://www.amotherinisr...mothers-2013/

עֹז טלעֹז טל23/7/2013

כן ולא. כן- מפעילים עלינו לחצים, בונים חברה צרכנית שהעלות של החיים שלה מחייבת שני הורים עובדים + עזרה כלכלית מההורים שלהם, מצפים מאזרח הממוצע להיות סופרמן וגם לא לשקר במס הכנסה.
ולא- כי אפשר להתרחק מהמרכז התובעני, מהנקודה שמפעילה את הכבידה הזו על כולנו, ולגלות אימהות שמגיעות כל יום ב13:00 לגנים ולפעוטונים, אנשים שאין להם פלאפון חכם מידי, מישרות שאפשר לעבוד בהן ועדיין להישאר שפוי.
החלפנו את חדחת הביצות והאנפולס בקדחת עשיה, אבל אפשר להתרחק גם מהביצה הזו ולשמור על חיים מאוזנים יותר.
ואולי הכי חשוב-לספר לאנשים שאפשר לבחור חיים שפויים יותר.

אסתר פלדאסתר פלד22/7/2013

ללירן. לירן, בשום אופן לא היה בכוונתי לעשות חלוקה כזאת, ממש בשום אופן. רק שתי התופעות נראו לי קשורות זו בזו ומצאתי ראוי לעשות אינטגרציה, נגיד ככה, בין הדברים הללו. אסתי פ

לירן רוגבלירן רוגב22/7/2013

לא רק אבות. היי אסתי, שמח לקרוא אותך אחרי זמן רב (מדי). מזדהה מאד, אבל החלוקה המוחלטת שאת עושה בין האמהות שהכשל ההורי שלהן מתבטא באשמה או קושי לעמוד בתובענות של הסביבה לבין האבות שהכשל שלהם מוביל לתוצאה קטלנית, החלוקה הזו אינה מדויקת. בכתבה וושינגטון פוסט על מקרים של שכחת ילדים ברכבים, ג'ין ויינגרטן מפרט למי זה יכול לקרות: לכולם. בלי קשר לגיל, בלי קשר למין, בלי קשר למצב כלכלי - אבל באמת עם קשר הדוק לסטרס. הנה קישור:
http://articles.washing...e-class-trip

ובר

ורד פלסקוב - ליבושורורד פלסקוב - ליבושור22/7/2013

לא ערוך ונוגע ישר בבטן. אסתר, תודה על שנתת מילים לתחושות קשות עימן אני מתמודדצ בחווייה האישית שלי, כמו גם כשאני עדה לזו של רבות אחרות, מכרות ומטופלות. ובמיוחד לבדידות והשונות של מי שבכל זאת מצליחה למצוא מקום מאוזן ושפוי, אמיתי ולא כוזב ונתקלת בשכנועים העצמיים והתרבותיים הרבים מסביב. גם אני מוציאה את הבת של פעמיים בשבוע בשעה שתיים.

שחף רם- און בלטשטייןשחף רם- און בלטשטיין22/7/2013

חד כמו סכין. השארת אותי עם שקט מחריש אוזניים.. הצלחת לארגן לי את החוויה המחרידה הזאת שאני מסתובבת איתה בבטן בתקופה האחרונה;
זו שמתחילה בלהיות עם אבל להרגיש בלי, או להיות בלי ולהרגיש עם (באימהות, בקריירה, בלעשות את הכל ביחד ולהישאר שפויה), ונגמרת בהרגשת אלם מול קריינית חדשות שמספרת בזעזוע עמוק על עוד ילד שנשכח.
לפעמים מרגיש שגם אותנו שכחו.
תודה לך.