פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מרד צופי האח הגדול

מרד צופי האח הגדול

אסתר פלד | 30/7/2011 | הרשמו כמנויים

בשבוע האחרון אני עוסקת, כרבים אחרים [או שמא לא], בניסיון להבין לעומקו את המרד שמתחולל ברחובות מדינת ישראל, שנתכסו באוהלים, ובתוכם אנשים צעירים המנסים לומר לנו משהו. נדמה לי שאני מתחילה להבין. הרפרנס לפוסט הזה יהיו:
1. פרופ' אווה אילוז, שכתבה טור ב 'הארץ' בשישי זה על אודות מה שמתחולל כאן,
2. פרופ' דני גוטווין, שהתראיין אצל אורי משגב בשישי שעבר ב 'ידיעות אחרונות'
3. בן זוגי, שאחרי שקראנו יחד את הראיון עם גוטווין, אמר שקשה לו להבין איך משתתפי וצופי ה 'אח הגדול' יוכלו להרים מהפכה מהסוג הנדרש כאן, מהפכה אמיתית, שתעביר אותנו מהקפיטליזם הנורא השורר כאן זה שנים אל תפיסה חברתית – וכאן אשתמש במינוח של אווה אילוז – שנוטה יותר לכיוון של סולידריות.

שלוש ההתייחסויות האלה גרמו לי דווקא לסוג של אופטימיות לא מבוססת, אבל יותר מזה, לאיזו התבהרות של מחשבות שמטרידות אותי זה זמן רב.
הקליניקה שלי יושבת במרכז תל אביב, ליד כיכר רבין, זה שנים אחדות. בקליניקה הזאת אני פוגשת מדגם מייצג של המעמד הבינוני, הבינוני הגבוה והעליון, של ארצנו הקטנטונת. זה זמן רב אני ערה, מתוך עבודתי, לפערים העצומים בין אנשים עשירים ועניים [כלומר: המעמד הבינוני] בארץ הזאת. פני הדברים הם כאלה שבסופו של דבר התגבשה אצלי מדיניות תמחור תלוית הכנסות של מטופלים. אבל איזו הוגנות בסיסית תמוהה שנשארה אצלי למרות שנים של חיים בתוך סביבה קפיטליסטית חמדנית וחסרת מעצורים, לא מאפשרת לי לחמוס את המבוססים יותר. נראה לי לא הגיוני לגבות 500 שקלים לפגישה של חמישים דקות, למרות שהאנשים שבהם מדובר לא ינידו אף עפעף אם אדרוש מחיר כזה, מה גם שרבים – או אולי לא רבים – מעמיתיי עושים כך. באופן הזה אני מגבילה את האפשרות שלי עצמי ליהנות מהקפיטליזם חסר המעצורים שהשתלט על הארץ הזאת. עוד פראיירית מהמעמד הבינוני. העניין הזה, יחד עוד כמה עניינים יותר מופשטים, מעלה שאלה על אודות שיתוף הפעולה של הפסיכולוגים עם התרבות הזאת, שעכשיו יושבי האוהלים מעזים לתהות האם היא המקסימום שמדינה יכולה להציע לעצמה, לתושביה, לחייליה, למשתמטיה, לאוהביה ולשייכיה-בעל-כורחם כאחד.
אבל לאט לנו; לא כל כך פשוט לראות את הקשר בין הקליינטורה המתרחבת והולכת של מטופלים – אשר באופן מעניין אכן נמנים כמעט כולם – ובוודאי צרכני הקליניקות הפרטיות – למעמדות הנדונים, לבין מהפכה אפשרית זו המתרחשת עכשיו.
לאווה אילוז יש ספר בשם 'אינטימיות קרה', המתייחס לקשר שבין פסיכולוגים – היא מכנה זאת בשם 'התרבות הטיפולית' לבין קפיטליזם. היא מתבוננת בתרבות ההולכת ונעשית 'טיפולית' במבט מרוחק, לא אוהד ולא סולד, אבל מוצאת קשר בינה לבין האינדיבידואליזם, הערכים החדשים של התרבות בה אנו חיים [רגשות, סובייקטים גדושי רגש, מצוקות רגשיות ומקום נרחב לביטוי רגשות, סליחה על החזרתיות], וכל זה היא קושרת עם קפיטליזם, כי אינדיבידואליזם וקפיטליזם קשורים זה בזה בהדיקות, והנה עכשיו המהפכה הזאת, שאולי היא מהפכה ואולי היא רק מחאה, שמי שמנהל אותה הוא בדיוק המטופל שלכם, והחברה שלו שהיא מטופלת של קולגה שלכם, וכו' וכו'.
לפי דעתו של פרופ' דני גוטווין, המהפכה הזאת עוסקת בלי דעת באפשרות של מעבר מליברליזם קפיטליסטי הארד-קור לדמוקרטיה סוציאליסטית. בלי דעת, כי הנאבקים צריכים עדיין להחליט האם הם מוכנים 'ללכת עד הסוף', כלומר, לסרב ל 'שיטה', או להסכים לפשרות שישאירו את השיטה על כנה רק בתנאים שבאופן זמני ייראו קצת יותר טוב. במילים אחרות: האם הרעיון הוא מה שעכשיו מכנים בשם 'דיור-בר השגה' או לחילופין מאבק לשינוי השיטה, לשם ניסוח מחודש של ערכים בסיסיים של המדינה והטמעתם בחוק: זכות הדיור, החינוך והבריאות, כזכויות בסיסיות שהמדינה מחויבת בהן כלפי אזרחיה, שזה כבר ממש על הקו הסוציאליסטי. לפי דעתה של אילוז – שאיני יודעת אם היא מודעת לזה אבל המאמר שלה מהווה סוג של המשך לדני גוטווין – המוטיבציה של משתתפי המאבק היא הדוניסטית, והיא לוקה באדישות פוליטית.
בן זוגי שקרא את שני אלה תהה, "אבל איך הם יכולים, אלה שרואים את האח הגדול כל יום, לעשות מהפכה כזאת"? ואני חשבתי, האם הם יכולים באמת. לנו, בני החמישים ומעלה, יש איזה זיכרון עמום בדבר מדינה סוציאליסטית, בדבר יישום ממשי של סולידריות, של משהו שהוא מעל לפרט, מעל לחזון האישי, לסובייקטיביות האינסופית הזאת. היו לנו, והאם כבר אין, ערכים שכללו משהו נוסף שהוא לא רק קריירה-אהבה-מימוש עצמי-מודעות עצמית. אנחנו לבשנו חולצות כחולות פעמיים בשבוע והלכנו לתנועה. שנאתי את זה, את החולצה ואת התנועה. הייתי אינדיבידואליסטית מושבעת מגיל שלוש, קראתי את איין ראנד בערך בגיל חמש וחשבתי שהיא שלמה המלך החכם מכל אדם, אבל הלכתי, ורקדתי ריקודי עם, והתווכחתי עם חבריי על נוהלי החיים בקבוצה שלנו בפרט ובעולם בכלל. הילדים שלנו, שהם היום בני עשרים ושלושים, הם הלכו לכל היותר לצופים. כשהם מתגייסים לצבא אנחנו מביאים אותם הביתה לשישי שבת במכוניות שלנו. הם מתקשרים מהטירונות ובוכים שקשה להם. הם לא מבינים למה בדיוק הם מתגייסים. הטענות בעד ונגד שירות צבאי נשמעות פחות או יותר באותה עוצמה. אחדים מאיתנו נאבקים על הניסוח, מתקשים להסביר מדוע צריך לשרת כאן בצבא. אחרים לא מתקשים לנסח - הם סבורים שזהו דבר מיותר. אנחנו חושבים ומתנהגים כמו מדינה קפיטליסטית מערבית - אבל בלי המשאבים והחוסן שהקפיטליזם המערבי מושתת עליהם, וגם שם, כפי שניתן לאחרונה להבין - לא לעולם חוסן. המשבר הכלכלי העולמי האחרון הוא תחילת הסוף של הקפיטליזם הקשוח, תאב הבצע, שמדינת ישראל מזדהה איתו בהתלהבות גוברת.
לא באתי להרביץ פה ציונות, אף כי ליבי דואב. אני מנסה להצביע על איזה תהליך של היפר-אינדיבידואליזציה של התרבות, ואני מוסיפה פה עוד איזה עניין לחשוב על אודותיו, של התרומה שלנו, הפסיכולוגים, לתרבות הזאת. אנחנו מלמדים אנשים להיות כאלה, כך נדמה לי. יש לנו תפקיד מהותי בתוך האבולוציה התרבותית הזאת, שעכשיו נעצרה לרגע מן ההתמד שלה, והיא עומדת דום בשדרות רוטשילד.
אני דנה פה בסוגיה שאפשר לכתוב עליה ספר שלם, שני כרכים. אני מנסה לצמצם את הדיון ולהישאר ברורה: הפסיכולוגים, ויחד איתם כל המטפלים למיניהם, מוסמכים יותר או פחות, שטחיים יותר או פחות, מסייעים בעצם בטיפוח תרבות אינדיבידואליסטית-סובייקטיביסטית. מרביתנו עושה זאת בלי דעת, בלי לחשוב על תפקידו של הפסיכולוג בתוך התרבות הספציפית שבה הוא חי. יש משהו בקליניקה, במבנה האינהרנטי של העבודה אחד-על אחד, שמשכיח מן המטפל את תפקידו התרבותי. מה גם שהמקצוע הזה מלכתחילה עסק בריפוי היחיד, וכל יומרה אחרת זרה לו מלכתחילה. אלא מה, שמה שהיה נכון לראשית ימי הפסיכואנליזה ושלוחותיה אולי אינו נכון היום. המקצוע הזה, שעסק בריפוי איש הזאבים ועוד חבורה של היסטריוניות, הפך למוביל תרבות. בימינו אלה ה 'פסיכולוגיה' בעצם מהווה כוח מוביל; אמנם לא פורמאלי, מבוזר ולא מודע לעצמו, אבל בעל כוח השפעה אדיר. אני מנסה לומר: יש טרנספרנס תרבותי כלפי פסיכולוג. המדובר בעצם בצורה של מנהיגות תרבותית. אנו פועלים כמובילים בתוך תרבות ריקה, רגשנית מאד אבל ריקה [עיינו 'האח הגדול'], של סובייקטים שיודעים להתבונן על העולם מתוך פריזמה מצומצמת מאד, נרקיסיסטית מאד, אינטליגנטית על פי רוב אבל שקועה בהבלים. ואנחנו חלק מהשיטה, כי אנחנו מעודדים – אינהרנטית, במבנה העבודה - את תהליך האינדיבידואליזציה של התרבות.

האם הם מסוגלים, המטופלים שלנו, להוביל עכשיו מהפכה סוציאל דמוקרטית? האם יש בהם די נכונות לראות מעבר לקצה האף הסובייקטיבי האנין שלהם? הם חילוניים-שמאלנים, ברור, אבל האידיאולוגיה שלהם צפה באוויר. הם מדקלמים את חנה ארנט, כי היא יפה, כי לומדים אותה באוניברסיטה, כי זה מה שהולך ברחוב. הם לא התעמתו באמת עם שאלות זהותיות וערכיות מעבר לשאלה שעלתה בקליניקה: מי הם ההורים שלי, ומי קינא במי, אני באחותי או היא בי. ולמה אני כה חסר ביטחון. שאלות טובות, ללא ספק, ובהחלט ראויות לאנליזה. אבל היום, בתוך תרבות דקדנטית שההצדקה לקיומה נשענת יותר ויותר על שפע חומרי כתחליף לערכים עמוקים יותר, אולי לא די בכך. או שמא אני טועה? האם על הגוף העלום הזה של קוראי האתר פסיכולוגיה עברית להוסיף ולהתגדר בתוך הפרספקטיבה שהוגדרה עבורו על ידי מייסדי הדת החדשה, פסיכותרפיה - ריפויו של הסובייקט?
אני שואלת כאן, בדיוק במרחב הזה של 'פסיכולוגיה עברית', מה אני אמורה לעשות עם זה בתוך הקליניקה שלי. האם זה ענייני, כמטפלת, או שמא עליי להדיר את דאגתי, את הביקורת שלי על הבורות המזעזעת, על כך שהצעירים האינטליגנטים, טובי הלב הללו, מוכרים את נשמתם לשטן הריאליטי ומקבלים בתמורה משכורת מצוינת, בונים את ממלכת ההייטק שלהם ביצירתיות מרשימה ולא רואים מימינם ומשמאלם, עוסקים בהעמקה אל תוך נבכי הלא מודע של עצמם אבל לא מתבוננים החוצה אל השאלות הממתינות להם מחוץ לחלון התודעה שלהם, שאלות על אודות החיים בארץ, בעולם, על אודות נדיבות, אולי סולידריות? האם כל זה צריך להיות בתוך החדר או מחוץ לחדר?
הדיסציפלינה המקצועית המסורתית גורסת כי תהליך הריפוי שבו אנו עוסקים אין לערבו עם תהליך חינוכי. אתה מטפל; לא מחנך. וכן, כמובן, עיקר שכחתי: אתה אמפטי; לא ביקורתי. אבל בכל זאת, לא פעם אני שואלת את עצמי מה עליי לעשות באלה שבאים אליי מיום עבודה שבו עסקו – בכל מיני ווריאציות - בהשחתת התרבות? או מוטב: איך מטפלים בפציינט שחולה במחלה תרבותית? איך מתייחסים לצרות הראייה של היחיד שהיא תוצר ישיר, ולכן כמעט לגיטימי, של השחתה תרבותית? מה עושים בהדוניזם הזה, בקפיטליזם הזה שמגיע לקליניקה ומתעסק בעצמו ובעצמו בלבד? אני פוגשת מטופלים אבל דרכם אני רואה תרבות שלמה במצב של ריקבון. לעיתים אני מרגישה שאני משתפת פעולה עם קנוניה סמויה, רק מתוך כך שאני יושבת-קליניקה. אני משתפת פעולה עם הקנוניה הקפיטליסטית, כי טיפול הוא מקום שבו מתייחסים לאדם ולא לערכים שלו, לסובייקט ולא לתפיסת העולם שלו, וכן הלאה, ובסוף כל המטופלים האלה לומדים להיות כאלה בעצמם: ליברלים מאד, פלורליסטים מאד, גמישים להפליא ולחלוטין חסרי ערכים. אלה שבאו כדי למצוא בני זוג מוצאים אותם; אלה שבאו למצוא את עצמם לרוב מוצאים. אלה שבאו להיפטר מאיזה סימפטום שהטריד אותם כל חייהם אכן נפטרים ממנו לעיתים; באמת, אני עושה את עבודתי כמיטב יכולתי. אבל אחר כך אני נשארת עם טעם של תפלות בפה, עם שאלה על אודות התרבות הזאת שבתוכה אני פועלת, סוכנת סמויה של התרבות הטיפולית שמשתפת פעולה באופן כה נמרץ, אם גם לא מודע, עם צמיחה גידולית של נרקיסיזם תרבותי עמוק, מנוכר, מאד מודע לעצמו ואינטליגנטי אבל לא צנוע, לא פשוט, לא באמת חברי. בקיצור, אני חלק מה 'שיטה'.

ההתייחסות היחידה שמצאתי באתר עד כה למתרחש ברחובות עסקה בהזדהות עם המתמחים. עניין חשוב: המתמחים בפסיכולוגיה מהווים קבוצה מנוצלת. אבל אחרי ככלות הכול זוהי רק עוד קבוצה מנוצלת, בעולם קפיטליסטי שכולו מנצלים ומנוצלים. ובעולם כזה, נשאלת השאלה מהו מקומו הישיר והעקיף של הריפוי הנפשי.

עוד בבלוג של אסתר פלד

וולבק: המפה והטריטוריה הוא כתב עוד ספר, הצרפתי הקטן, כפי שהוא מכנה את עצמו בספר שלו. צרפתי קטן, סופר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורי צורףאורי צורף3/9/2011

תרומתך היא בתחום הבודהיזם. שלום אסתר פלד.
הזדהתי עם הניתוח וההתבוננות שלך על התופעה החברתית הפורצת בעוצמות שלא הכרנו. היכולת שלך, בניגוד לרבים וטובים, להתבוננן על עצמך ועל המקצוע עצמו בהקשר החברתי היא נדירה במקומותינו. אין ספק שכולנו משתפים פעולה עם המערכת הנורמטיבית השלטת.
אני מסכים מאוד גם עם ההסתכלות על המחאה של מרבית הצעירים, שטיעוניהם צודקים לחלוטין, אולם המניע העמוק הינו האני האינדיווידואל שמתקשה להגיע, למרות ש"אני" עובד קשה.
זו לא אמירה שבאה ממקום ערכי עמוק ולא מתפיסות עולםשל סולידריות או תרומה לחברה. אף כי יש גם כאלה.נדמה לי שההורים מלבישים על המחאה של בניהם את הסרט שלא הצליחו להגשים בעצמם.
רק כדוגמא - במאהל ברוטשילד ישבה לה קבוצה של חברה שעסוקים בהקמת ישובים חדשים בנגב ובגליל ובהקמת גרעיני התיישבות בערים קשות יום. חברה אידיאליסטים שרוצים לבנות והם בונים הן חברה והן מקומות חדשים.
הקבוצה הזו ישבה לה מבודדת. ללא שלטי מחאה אלא עם טופסי הרשמה לחלוצים חדשים להתיישבות. עליהם אף אחד לא מדבר, לידם אף אחד אינו מתעכב...
ודבר נוסף - דווקא את המצוייה עמוק בעולם הבודהיסטי, בוודאי שמת לב שהמאהל ברוטשילד הינו כמעט העתק לצורת החיים של החברה הצעירים במושבות שלהם בהודו ובמקומות דומים. זרוקים, על ספות ישנות, מזרונים ישנים, גיטרה, קצת סמים, בחורות, שירי נשמה, וויכוחים, ספרים וסתם בטלה.
אני מאמין שכיום אנו רואים, ואני אוהב את זה מאוד, את המסה שנצברה כאן בארץ הן של חוויות המזרח והן של אלפי הלומדים בודהיזם וכל נספחיו. לא לחינם המחאה מתנהלת כפי שהיא מתנהלת, אני רואה בכך השפעה בודהיסטית חזקה מאוד שגם את תרמת ותורמת להטמעתה בארץ.

בברכה

אורי צורף

רונן זוארץרונן זוארץ16/8/2011

מחשבות בעקבות,,,. שלום אסתר, הדברים שלך משמעותיים לי. אני בא מלימודי יהדות אינטנסיביים וארוכים אל העולם הטיפולי.בחלק ממני אני מנסה ליצור מקום בי שמתוודע לעולם הטיפולי מבלי לערב את העולם היהודי שבי ומאידך להפגש עם התורה בלי לערב את המטפל שבי .בחלק אחר אני עוסק בצורה זהירה בצמתי המפגש והצרירה שבין השניים . דברייך מסירים במידת מה את הצעיף שבין עולם של ערכים לעולם הטיפול,שבין האטמוספירה התרבותית לפסיכולוג הפרטי שרק "עוזר למטופליו לנשום לרוווחה". אולי יש כאן גם מין עמידה מול הכחשה מסויימת של הערכים הספוגים בקירות של חדר הטיפול. אני חש בתחילת דרכי , יש לי מחשבות רבות באיזורי החפיפה , אך לי אישית נצרך זמן רב כדי שיתבהרו לי החלקים העמומים ששייך שיתבהרו. זהו,תודה רונן.

אייל ליכטמאייראייל ליכטמאייר8/8/2011

גנבת לי את המילים מהפה. תודה. תודה שניסחת באופן מדויק ואינטליגנטי תחושה שמפעמת בי עוד מלימודי התואר הראשון. את התואר הראשון למדתי בבאר שבע. שם, במגמה של מדעי ההתנהגות, לומדים גם אנתרופולוגיה וסוציולוגיה. מאז הקורס של לב גרינברג "מבוא לסוציולוגיה" לא נתקלתי בהרבה אנשי מקצוע שלא מתביישים להביא עימם מטען ערכים.
מחאת יוקר המחייה נוגעת לי מאוד. אני מתמחה במשרה מלאה, אב לילד בן שנתיים ונשוי באושר לפסיכולוגית מתמחה. קשה לנו, ולא היינו מסתדרים ללא תמיכת ההורים. הכסף חסר, אבל יותר ממנו חסרים הערכים. חסר החזון והמחשבה שאנחנו חלק ממפעל גדול יותר שפועל למען הטוב בעולם.
ההפגנה הזו מחזירה לסדר היום הציבורי את הציבור שאכפת לו. שרוצה לחיות במקום נקי, ערכי, שיוויוני. ולהפסיק לברוח לאוסטרליה או לתוכניות הריאליטי בטלויזיה.

רות דרדיקמןרות דרדיקמן4/8/2011

על טיפול וערכים. תודה לאסתר על פוסט מרתק ומעורר מחשבה. אני מסכימה עם קודמי וחושבת שכאנשי מקצוע יש לנו בהחלט חובה ועמדה מוסרית, שמתבטאת הן בתכני והן בצורת הטיפול. טיפול מוצלח לטעמי אמור לגאול את האדם מהאינדיבידואליזם המוגזם ולהביא אותו למקום בו הוא או היא מסוגלים לגלות אמפטיה ולראות את האחר באמת. טיפול מוצלח אמור לגאול אותנו מהאשליה שהחומר - הצריכה של עוד ועוד מוצרים יביא איתו מזור לנפש, ולאפשר לנו להקל ולרפא את חסכינו באמצעות מה שבאמת מסוגל לרפאם. מבחינת "הצורה" - הסטינג, אני מאמינה שיש לנו חובה לנהוג בצניעות מסוימת הן בהתנהגותינו והן בסכומים שאנחנו דורשים, ולהתקומם כנגד עוולות זועקים בחברה. ישנם מקרים בהם ההסתתרות מאחורי ה"נייטרליות" לכאורה היא מעשה לא מוסרי.

אילה אילוזאילה אילוז4/8/2011

על ערכים וטיפול. תודה אסתי, על התיחסותך לשאלות החשובות האלה, אבל אני חושבת שאין סתירה בין טיפול אחד על אחד, שנועד להביא לכך שאדם ירגיש טוב יותר עם עצמו ועם חייו, לבין ערכים או תפיסת עולם, שכמעט תמיד עולים בטיפול.

לראות את הדור הזה כדור משתתפי וצופי האח הגדול, זו ראיה שטחית. הדור הזה חושב על רווחתו יותר מהדור שקדם לו, ומוכן פחות מבעבר לקבל את ערכי הכלל כמובנים מאליהם. לעובדה זו יש חסרונות אך גם יתרונות. ההסטוריה מראה, שלמעט במצבי בניה ראשונית או חירום, נסיונות להציב את טובת הכלל מעבר לטובת הפרט, לא קידמו לא פרטים ולא חברות, ואולי ככל שלכל פרט בחברה יהיה טוב יותר, כך ייטב גם לכלל החברה.

וכן, לקחת 500 שקל לשעת טיפול, יש בזה משהו מושחת. נכון לדעתי לכל פסיכולוג לעבוד בעלות נמוכה יותר לשעה טיפולית, ולפחות מחלק ממטופליו לגבות סכום נמוך משמעותית, כשכיר או כעצמאי. בעבודתנו יש לנו את הזכות להתוות דרך, והדרך העיקרית שבה אנחנו משפיעים על מטופלינו מבחינה ערכית, היא הערכים וראיית העולם, שהם רואים שמכוונים אותנו ובאים לידי ביטוי בעבודתנו.

תהילה גיגיתהילה גיגי1/8/2011

אמירות מעוררות מחשבה ומשמעותיות ביותר, אבל. אני תוהה שוב שוב, תוך קריאת הפוסט, אם אין זה מקומו של המטפל למצוא את הדרך להקל על המטופל בתוך התרבות בה שניהם חיים. מכאן, כפי שהתרבות, כמו מטוטלת נעה מקיצוניות לקיצוניות, בשאיפה לאיזון, כעמט ברמה תרמודינאמית, אולי גם התפתחות הגישות הטיפוליות השונות לאורך ההיסטוריה. בסופו של דבר, פרט המתפקד באופן אדפטיבי בחברה שבה הוא חי, הוא פרט שתורם לתרבות בה הוא חי ובד בבד מרגיש יותר טוב. הסתכלות כזו על טיפול יכולה להשתלב הן עם חברה קפיטליסטית והן עם חברה סוציאל-דמוקרטית. אנחנו אינדיבידואלים עם צורך במימוש עצמי, אבל אינדיבידואלים שאחד הצרכים המשמעותיים שלנו הוא התפקידים שאנו ממלאים בחברה. הפוסט מעודד את המודעות שלנו המטפלים לתרומתינו לערכים מסוימים ולמקום והתפקיד שאנו משרתים בחברה, ומודעות כזו תמיד תורמת לתהליך הטיפולי.

שני סמאישני סמאי1/8/2011

תודה על פוסט מרתק. מסכימה מאוד שהקשר בין הקליניקה לבין התרבות בה אנו חיים, וערכיה- אינו מספיק ברור או עומד על הפרק כנושא בפני עצמו בקרבנו המטפלים. ההתעלמות מקשר זה במקרה הזה (כמו ברבים אחרים), עשויה להגביר את הפערים שהקפיטליזם בקיצוניותו הצליח ליצור כאן בארץ, הן בשדה הכלכלי, והן בשדה הטיפולי - ולו רק בדמות הפער שבין קליניקה פרטית למול רפואה ציבורית, על רבדיו השונים. זהו דיון חשוב, וראוי שיעלה על הפרק במיוחד בזמנים אלו. ההתעוררות והמודעות החברתית שצפה ועולה על פני השטח בימים אלו מחייבת גם אותנו, כאנשי טיפול, להסתכל בעין בוחנת וביקורתית על עבודתנו בתוך חדר הטיפולים המוגן, ולראות את ההשפעה ההדדית בין הפרט לבין החברה והתרבות. אם אנחנו נצליח להתחיל ולהגביר את המודעות לבחינה וראייה של מצבים בהם ה'שיטה' משפיעה עלינו- מתי, איפה, וכיצד אנחנו משתפים איתה פעולה, ומה נוכל בכל זאת לעשות בתוך חדר הטיפולים - נדמה לי שזו התחלה טובה...

ירון אבניירון אבני1/8/2011

תגובה למאמר של אסתי פלד. שלום אסתי,
שאלת בצורה ישירה ולכן אענה בצורה ישירה - כן, את טועה.

1. הטענה של אווה אילוז ושל אחרים כאילו עוסק הטיפול באינדיבידואלי היא ראיה צרה ולא נכונה גם לפי פרויד שכתב בפתח מסתו המפורסמת (כנראה לא מספיק) "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (1921) : "ההבחנה בין פסיכולוגיה של היחיד לבין פסיכולוגיה חברתית, או פסיכולוגית המונים, שבמבט ראשון תדמה בעינינו כרבת חשיבות, תאבד הרבה מעוקצה אם נבחן אותה יותר לעומק. הפסיכולוגיה של הפרט מתמקדת אמנם באדם כשהוא לעצמו ועוקבת אחר הדרכים השונות שבהן הוא מבקש לספק את תביעות הדחף שלו, אבל רק לעתים נדירות ורק תחת תנאים חריגים היא מתעלמת מקשריו של אותו יחיד עם האחרים. בחיי הנפש של היחיד משחק האחר תפקיד בקביעות, אם כמופת או כאובייקט ואם כתומך או כיריב. על כן הפסיכולוגיה של הפרט, במובן הרחב שלה, שאין לערער על צדקתו, היא מלכתחילה, ובמקביל, גם פסיכולוגיה חברתית".
היה זה לאקאן שלקח את הדברים החשובים האלה צעד קדימה ופיתח את המושג של "האחר הגדול".
2. את כותבת : "הדיסציפלינה המקצועית המסורתית גורסת כי תהליך הריפוי שבו אנו עוסקים אין לערבו עם תהליך חינוכי. אתה מטפל; לא מחנך." - זאת לא הייתה התפיסה של פרויד שהדגיש לא פעם את תפקידו של האנאליטיקאי בפירוש גם כמחנך. יותר מזה אף כותב פרויד כי לצערו לא הספיק מספיק לעסוק בשילוב הפסיכואנליזה ב"פדגוגיה":
בהרצאה מס' 34 (הבהרות, שימושים, מגמות ) מתוך הרצאות המבוא לפסיכואנליזה (המאוחרות) משנת 1933 כותב פרויד כי יש נושא אחד שלא עסק בו כלל אולם מדובר בעניין חשוב ביותר: "תחום שטמונות בו תקוות גדולות לעתיד – ואולי זה העיסוק החשוב מכל העיסוקים שהפסיכואנליזה עוסקת בהם. מתכוון אני לשימושה בפדגוגיה, בחינוכו של הדור הבא..." (מצוטט מתוך "תרבות בלא נחת ומסות אחרות" בהוצאת דביר עמ' 295 ).
3. הגם שיש סתירות בין דברים שכתב בתחילת דרכו ובסוף דרכו הרי שבסוף דרכו טען פרויד כי הבנת נפש האדם ומבנה האישיות היו חשובים לו יותר מתהליך הריפוי עצמו (הוא מודה שהלך לרפואה לא מתוך רצון לעזור לאנשים).
4. לתפיסתי - מקומו הישיר והעקיף של הריפוי הנפשי הוא קודם כל בהכרה שתפקוד תקין לכאורה איננו מדד למצב נפשי תקין - הפרעות אישיות קשות היו ועודן מניע חיובי ושלילי להתפתחות בני אדם והחברה. אם "טייקונים" כפי שאוהבים לקרוא להם הם אנשים מופרעים - נרקסיסטים או אנטי סוציאלים - מותר וצריכים אנשי מקצוע להגיד את זה כי אי אפשר להפריד בין מדע וערכים גם אם כמה אנשים עדיין חושבים שיש כזה דבר סובייקט אובייקטיבי.
ירון

adi dasadi das31/7/2011

פוסט חשוב ואמיץ. אי אפשר להשאר אדיש לפוסט כזה. הכנות שלך והשאלות הבוערות באמת עוררו אותי לחשוב. הפוסט משקף חלק מהמחשבות שלי, והוסיף לי עוד כמה חדשות.
כאשר אנו מטפלים באנשים ששייכים לתרבות שונה משלנו (במקרה שלי- דתיים, ערבים ועוד..), אנו משתדלים להבין את תרבותם, לתת לה כבוד, ולראות את עולמם מנקודת מבטם, עם מירב האמפתיה ומיעוט הביקורת..
מה עושים כאשר המטופל בא מתרבותינו אנו? ויש לנו לא מעט ביקורת על התרבות שצמחה כאן?
אני, כמוך, חשה שהטיפול מעודד אינדוודואליזם שהוא לעיתים מהסוג "הלא נכון". כזה שמרחיק אותך מאנושיות ומעודד אפתיה.
יחד עם זאת, מי יקבע מהי תרבות "נכונה"? ועוד, האם הנטייה הפסיכולוגית לעידוד אינדוודואליזם אינה גם היא הטייה תרבותית? לדעתי, בוודאי שכן. אנחנו תוצר מערבי, חד וחלק. מעניין שאנחנו כישראלים, עם שורשים סוציאליסטים ותרבות משפחתית, אימצנו לחלוטין ערכים אמריקאים. גם הפסיכולוג הוא חלק מזה- לצערי הרב. חלק מה"מותרות". סמל סטטוס קפיטליסטי. אוי...
הייתי רוצה גם לשפוך אור על נקודה נוספת בגל המחאה האחרון. אני מסכימה לחלוטין עם דבריך, וגם לי יש טעם מר בפה של "הדוניסטיות ואדישות פוליטית".
יחד עם זאת, נראה לי שיש פה הבעה של געגוע. געגוע לביחד. להדדיות. לעיתים הוא לובש פנים של הצורך בלהיות חלק מ"הדבר הנכון"- המסיבה הנכונה, המחאה הנכונה. אבל לדעתי זה רק החלק החיצוני. כשמקלפים אותו, יש כמיהה אמיתית לקולקטיב. לאו דווקא לסוציאליזם- אלא לחברות, לתמיכה, לאכפתיות של הזולת ולזולת.
וזה צורך אנושי בסיסי לא פחות משאר הצרכים שהמטופלים מביאים לקליניקה.