על ריחוק וקירבה בצילום וכתיבה | צביקה תורן
צביקה תורן | 13/8/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הוּא הָיָה כָּל כָּךְ, הִיא אוֹמֶרֶת וּבְעֵינֶיהָ דְּמָעוֹת. כְּאִלּוּ רַק חִכְּתָה לְהַגִּיעַ לַחֶדֶר הַזֶּה לַמִּפְגָּשׁ הַזֶּה וּלְהָסִיר אֶת הָעוֹצֵר שֶׁהֵטִּילָה עַל רִגְשׁוֹתֶיהָ. הוּא הָיָה כָּל כָּךְ! וּמִתְיָפַּחַת בְּבֶכִי. כָּל גּוּפָה רוֹעֵד, רוֹטֵט. נֶאֱבֶקֶת לָקַחַת אֲוִיר וּלְהַשְׁלִים מִשְׁפָּט. לֹא מַצְלִיחָה.
אֲנִי כִּמְעַט וְלֹא מַכִּיר אוֹתָהּ. בְּסַךְ הַכֹּל מַגִּיעָה לְמִפְגָּשׁ שֵׁנִי. הָרִאשׁוֹן הָיָה לִפְנֵי חֳדָשִׁים רָבִּים. אָז הָיְתָה מְתוּחָה וְאָסוּפָה אֶל תּוֹךְ עָצְמָה, דִּבְּרָה כְּמוֹ מְדַקְלֶמֶת מָה שֶׁהִתְכּוֹנְנָה לוֹ זֶה זְמַן. מְבַצַּעַת אֶת הַמֻּטָּל עָלֶיהָ. אֵיךְ הָיָה הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ מַקְסִים וּמֻכְשָׁר וְאָהוּב וְנֶעֱרַץ וְאֵיךְ תּוֹךְ זְמַן קָצָר נַעֲשָׂה מוּזָר וְתָמוּהַּ וְהֶחֱלִיף אֶת שְׁמוֹ וְאֶת מְקוֹם מְגוּרָיו וְאֶת עִיסוּקָיו, וּלְמַעֲשֶׁה נָטַשׁ אֶת כֹּל מָה שֶׁהָיָה. סֵרֵב לְקֶשֶׁר עִם הוֹרָיו. אֶחָיו. חֲבֵרָיו. לֹא עוֹנֶה לְטֶלֶפוֹנִים, בְּדֶרֶךְ כְּלָל. לִפְעָמִים כּוֹתֵב הוֹדָעָה מְרִירָה, מִתְלוֹנֶנֶת, כְּעוּסָה. וְאִמָּא נְמֵסָה. מוּכָנָה לַעֲשׂוֹת הַכֹּל- שֶׁיִּצְרַח! שֶׁיִּצְעַק! שֶׁיַּאֲשִׁים! שֶׁיְּבַקֵּשׁ כֶּסֶף! שֶׁיַּרְעִיד לְבָבוֹת!- רַק שֶׁיָּבוֹא.
הִכַּרְתִּי יְלָדִים שֶׁלֹּא עָמְדוּ בְּעֹמֶס הַצִּפִּיּוֹת וְקָרְסוּ. בְּעִיקָּר מוּכְשָׁרִים מְאֹד. בְּעִיקָּר כַּאֲשֶׁר כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ צִפִּיּוֹת, כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִקְרֹעַ אֶת הַמָּסָכִים, לִשְׁבֹּר אֶת הַקְּרָשִׁים, לִפְרֹץ מִן הַמִּסְגֶּרֶת, לָצֵאת מִן הַכֶּלֶא!- הִכַּרְתִּי כָּאֵלֶּה. וְהוֹרִים בְּהֶלֶם. וְהַנְּדִיבוּת. וְאָז הַכַּעַס. וְהָאֵבֶל. וְאִי הַהַשְׁלָמָה. וְהָאֵימָה. וְהַחֵימָה. וְהַיֵּאוּשׁ. וְהַמַּאֲבָק לְהַתְחִיל שׁוּב, טוֹב יוֹתֵּר, בְּגִדּוּל יֶלֶד מֻכְשָׁר וְנֶעֱרַץ וּמַגְבִּיהַּ מֵעַל כָּל הַצִּפִּיּוֹת.
וְהוּא-לַחְדֹּל מֵהַכֹּל, אוֹ לֹא לִהְיוֹת.
אֲבָל הוּא הָיָה כָּל כָּךְ! אִמָּא שֶׁלֹּא מַרְפָּה וּמְסָרֶבֶת לְוַתֵּר. מַרְאָה לִי צִלּוּמִים שֶׁלּוֹ שֶׁהָיוּ בַּתַּעֲרוּכָה וּפֻרְסְמוּ בָּעִתּוֹן. מַבִּיטָה בְּפָנַי לִרְאוֹת אִם אֲנִי מִתְלַהֵב. שֶׁאֶתֵּן אִשּׁוּר שֶׁאָמְנָם הוּא הָיָה כָּל כָּךְ! שֶׁאֶהְיֶה שֻׁתָּף לָאֵבֶל. אוּלַי אֶהְיֶה שֻׁתָּף לַמַּאֲבָק. לוּ רַק...
שֵׁשׁ שָׁנִים! שֵׁשׁ שָׁנִים! אֻשְׁפַּז וְשֻׁחְרַר. הִבְטִיחַ שֶׁמָּחָר. טִפַּח גִּנָּה. הִבְטִיחַ שֶׁהַשָּׁנָה.-
עַד שֶׁהֵבִינָה. עַכְשָׁו בִּקְּשָׁה לְזֶה שֵׁם וְתָוִית. אוּלַי תֶּחְדַּל הַסְּעָרָה וְיָשׁוּב אָבִיב. אוּלַי אִם יִהְיֶה לְזֶה שֵׁם מִקְצוֹעִי, הִיא תּוּכַל לְהַחְזִיר לְעַצְמָהּ אֶת חַיֶּיהָ. וְעוֹד שְׁלֹשֶׁת יְלָדֶיהָ.
שֵׁשׁ שָׁנִים, הִיא מִלְמְלָה, שֵׁשׁ שָׁנִים. וְעָיְפָה. שָׁקְעָה בַּכִּסֵּא. צְנוּמָה, סְחוּפָה.
*
נִפְגַּשְׁנוּ בַּשְׁלִישִׁית. בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִיא עוֹמֶדֶת מִדַּי יוֹם שִׁשִּׁי . עוֹמֶדֶת וְצוֹפָה אֶל הַדֶּרֶךְ הַמּוֹלִיכָה לַמּוֹשָׁב. אוּלַי הוּא יָבוֹא. פִּתְאוֹם. עַכְשָׁו.
צִלַּמְתִּי אוֹתָהּ. בְּאִישוּרָהּ, כַּמּוּבָן.
*
פְּגִישָׁה רְבִיעִית. מְסַכְּמִים שֶׁיִּהְיֶה טוֹב עִם מִי מֵחֲבֵרָיו שֶׁל הַבֵּן יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלָיו וּלְעוֹדֵד אוֹתוֹ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה. הִיא עֲסוּקָה עַכְשָׁו בְּעִקָּר בִּבְדִיקַת עַצְמָהּ. מָה עָשְׂתָה עַד כֹּה. מָה הָיְתָה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת. הַחֲרָטָה, הַצַּעַר, הָאַשְׁמָה. עַל מָה.
הִנַּחְתִּי בְּפָנֶיהָ קְבוּצַת תְּמוּנוֹת שֶׁצִּלַּמְתִּי בַּבֹּקֶר הַהוּא. הִיא פָּרְצָה בְּבֶכִי, וּלְאַט לְאַט הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא עוֹשָׂה אֶת הַ"הֲכִי הַרְבֵּה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת". עֲדַיִן מַרְגִּישָׁה אַשְׁמָה, אֵין לְכַסּוֹת. אֲבָל גָּלוּי לָהּ עַכְשָׁו שֶׁהִיא מְסוּרָה וּנְחוּשָׁה וּמַתְמִידָה. אִמָּא לְלֹא גְּבוּל וּמִדָּה.
*
לִפְגִישָׁה הַבָּאָה, הִיא אוֹמֶרֶת, הִיא רוֹצָה לְהָבִיא אֶת אַלְבּוֹם הַתְּמוּנוֹת. לְהִפָּגֵשׁ כְּדֵי לְהִפָּרֵד? לְהִתְגַּעְגֵּעַ? לְהִזָּכֵר כַּמָּה טוֹב הָיָה פַּעַם? לִרְאוֹת מָה עָשְׂתָה וְלָתֵת אִשּׁוּר לַזַּעַם? לְעוֹדֵד אֶת עַצְמָהּ וּלְגַבֵּשׁ תִּקְוָה? לָשׁוּב וּלְדַבֵּר עַל אַהֲבָה? צִלּוּמִים אינם מְשַׁקְּרִים, הֵם מְתַעֲדִים רְגָעִים שֶׁהָיוּ בָּאֱמֶת. דָּבָר עֲדַיִן לֹא מֵת.