פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חג שבועות, קציר חטים ורות המואביה - בימים ההם בזמן הזה

חג שבועות, קציר חטים ורות המואביה - בימים ההם בזמן הזה

רות נצר | 20/5/2020 | הרשמו כמנויים

בראשית שנות החמישים, הוקמו בארץ מעברות רבות לקליטת עולים. אמי, זכרונה לברכה, לאה נויפלד-רוטנשטרייך, חברת קבוץ טירת צבי בעמק בית שאן, נשלחה לעזור לעולים. בשנים 1950-1951 במשך שנה אמי השקיעה עצמה בעבודה טיפוליתֿ-סוציאלית באנשי המעברה שהוקמה ליד בית שאן, עבור עולים מארצות המזרח. היא היתה שם אחות, מטפלת, מדריכה, מורה ומה לא. היא כתבה לעצמה יומן שתיעד את חוויותיה היומיומיות במעברה. הנה קטע בו היא מתבוננת בנשות המעברה שעובדות בקיץ בשדות הקבוץ הסמוך. השפה החגיגית בה היא כותבת מושפעת מהשפה הפואטית של המקרא, ומשתלבת עם החוויה הנפעמת שלה את העולות החדשות כבנות דמותה של רות המקראית בקציר החיטים העכשווי:

"והימים ימי קציר החיטים המה. והנה יום אחד התגלתה לעיניי תמונה שהזכירה לי את אשר כתוב בתורה: "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם". לכל אשר תפנה העין – תראה שדות דגן מזהיבים [...] . נקצרה החיטה. גבעולי קש קצרים יבשים מזדקרים כלפי מעלה, ללמדך כי כאן עמדה קמה בשדה. רק בפאה, מקום שם קשה לקומביין להגיע, תעמודנה עדיין שורות מספר של שיבולים נשכחים.
מי הן, אפוא, הדמויות המתנהלות לאטן בשביל הצר המוביל מן השדה ומה תישאנה על ראשיהן? תתקרב ותראה כי אלומות הן המתנוססות על ראשיהן של נשים שחומות, עטופות בחלוקים רחבי מידות היורדים עד לקרסוליהן. נשים כורדיות אלו, שיצאו ללקט את לקט השדה. תלוש תתלושנה, לקט תלקטנה, כל שיבולת נשכחת בפאת השדה. בידיים מנוסות תאלם אישה אישה את אלומתה, וכשאלומותיהן על ראשיהן תפנינה לעבר הכביש המובל אל ביתן, המעברה.
ואם יש את נפשך לדעת מה תעשינה באלומותיהן, קום ועקוב אחריהן. עוד מעט תמצא אותן יושבות באוהלים שלהן, נשים וטף, מנפים את המוץ מהבר. מאחד האוהלים הסמוכים יעלה קול חריקה מונוטוני, קול מוזר בלתי רגיל עד מאוד. תפנה לעבר האוהל ההוא ובעומדך בפתח תראה אישה יושבת ליד אבני ריחיים ומסובבת ללא לאות את האבנים כדי לטחון בהם את גרעיני החיטה אשר אספה בפאת השדה.
רגע תעמוד תחתיך ותתמה האם אלה דמויות מימי התנ"ך הן הנתעות לכאן באורח בלתי נודע? רק רגע יעלה הדבר על דעתך, אך מיד עם הביטך מסביבך תראה אנשים ונשים לרוב כמו הנשים שפגשת בדרכך מהשדה. בהתבוננך מקרוב ייעלם צעיף המסתורין אשר עטה את דמויות הנשים בצאתן ללקט בשדה.
[...] אלה רק עולים חדשים, ובכל זאת, למה זה להשתחרר לא תוכל מן הדמות שעלתה וצפה בעיני רוחך? ובצאתך אל הכביש ושדות הקמה רחבי הידיים המשתרעים לפניך, שוב תעמוד תחתיך ותצפה לעברן... והנה הבט וראה, האם מחזה תעתועים הוא, האם פרי דמיונך או מציאות ואמת אשר עיניך רואות? כי שם, הרחק באופק, במרחב השדות מתנשאת ועולה דמות, היא דמותה המופלאה של רות המואבייה. ומבויש תעמוד; אחיך העולים, משדות ערב שבו גם הם אל שדות ישראל, כרות המואבייה מלקטים הם עדיין בשדות אחרים, אך קרוב הוא היום בו יבואו גם הם אל הנחלה בשדות ישראל".

מה קסם לאמי בדמותה של רות?
בחג השבועות, בהיותי ילדה בקבוץ, בטקס קציר חיטים, עם חברותי, לבושות שמלות לבנות וזרי פרחים, רקדנו ושרנו את דברי בועז לרות:

אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר
עֵינַיִך בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן
וְצָמִית וְהָלַכְתְּ וְשָׁתִית
מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

בימים ההם, דמותה של רות המואבייה כרכה יחד את השיבה לארץ, כהגשמה של שיבה 'מגלות לגאולה', עם צניעות ועבודת אדמה וליקוט שיבולים, ממש כמו חזון החלוצים. בכרזה משנות העשרים ל'טבּקי טורקיה' – סיגריות הקרויות 'סיגריות רות' – רואים את רות בשמלה כחולה, נושאת שיבולים על ראשה וברקע מבנים מזרחיים ודקלים.

אין פלא שנקראתי בשמה של רות המואביה. נולדתי בחג האחרון של פסח. במוצאי החג הראשון של פסח מתחילה ספירת העומר של קציר התבואה, עד שבועות שהוא חגה של רות.

עוד בבלוג של רות נצר

בימים טרופים אלה ,כשמחייבים אותנו לא ללחוץ ידיים, לא להתחבק, לא להתנשק, לא לטפל בנכדים, לכלוא עצמנו בבתים,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.