לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 1/5/2020 | הרשמו כמנויים

"את בן אדם כל כך רגוע, איזה כיף לילדים שלך!" אמרה לי קולגה לעבודה. "הלוואי שההורים שלי היו מקשיבים לי כמוך. בטח הילדים שלך מספרים לך הכל!" אמרה לי מטופלת, נערה בסערת גיל ההתבגרות. "אני מקנאה בך שלמדת פסיכולוגיה. בוודאי את תמיד יודעת איך לעזור לעצמך!" אמרה לי פעם עמיתה לטיול כששמעה מהו עיסוקי בחיים.

איך אפשר שלא להתכווץ בקרבי כשהעולם משקיף באופן אשלייתי על הפרסונה המקצועית ומתעלם מכל שאר החלקים הקיימים בי: הסדוקה, הנבוכה, הקטנונית, החלשה, החסרה. זו שמתמודדת בזירות חיים שונות, לא תמיד בהצלחה. בני אדם רואים את הסנדלר בתפקיד, מישירים מבט אל הראש שלו ומתקשים להשפיל מבט מטה. לראות שיש לו גם רגליים, ולפעמים הן יחפות. פעם הייתי אחוזת אימה כשנאמרו לי מילים שכאלה. הרפלקס המותנה מיהר לתקן, לשקף בחזרה את הצד האפל של הירח. אך באיזשהו שלב נחלש הדחף לזנק ולהוכיח את אשמתי. גיליתי שזו צרת רבים, אז אולי לא חצי נחמה, אך בוודאי גילוי מעורר חמלה.

 

איך זה שדווקא הסנדלר הולך יחף?

כולנו מכירים באופן כזה או אחר את הסנדלר שהולך יחף: אשת החינוך המופלאה שמגדלת דורות של תלמידים אוהבים ובביתה שלה מתקשה להתמודד עם ילד פורק עול. הדיאטנית שמיטיבה לעזור לאנשים לרזות, אולם אינה מצליחה להיפטר מעודפי המשקל שלה. המטפל הזוגי שעושה נפלאות בהשבת שלום בית בין איש לאשתו, אך אינו מצליח להתמודד עם הזוגיות השבורה של עצמו. בוודאי שלא תמיד הסנדלר הולך יחף, ולעיתים היחפנות היא רק בזעיר אנפין. אך שמץ מן החוויה הזו מוכר לרבים מאיתנו העוסקים בתחומי הטיפול והחינוך.  

גם עלי נגזר לחיות את המתח שיוצר הפער בין החלקים המלוטשים והמעובדים של "אשת המקצוע'" לחלקים השבורים והגסים יותר של "האדם" "האשה" וה"אמא". החוויה היומיומית של עיסוק בנפש, קירבה לזולת מתוך שכלול יכולת הסבלנות, ההכלה והקבלה, מניבה ציפיה להמשיך ולהיות "כזו" בזירות חיים אחרות. אך המציאות מרבה להיסדק. אותו אורך רוח, קשב, אמפטיה וחוסר שיפוטיות שמרחפים באטמוספירה הטיפולית, לפעמים מתאדים בקול דממה דקה כשהגלימה הטיפולית נשמטת ארצה. בעיקר בכניסה אל הבית הפרטי, מקדש המעט עתיר הניסיונות.

המילון מגדיר את הסנדלר היחפן במילים אלו: "מָשל לאדם הנותן דבר או מוכרוֹ לאחרים והוא עצמו חסֵר אותו". אדם בעל מומחיות בתחום מסוים, שאינו מממש את מומחיותו כלפי עצמו. ישנן דרכים רבות ומרתקות להסביר תופעה זו, אך אצטמצם ואגע קלות רק באחת מהן, בהתייחס לקושי לקחת את יכולת הכבוד, הסבלנות והסקרנות שאנו מפנים כלפי המטופלים או התלמידים שלנו, ולהפנות אותם כלפי הקרובים לנו ביותר בחיינו האישיים. פרשת השבוע שלנו מעניקה רמז למקורו הרגשי של המתח בין יכולת ההכלה הטיפולית שמחוץ לבין וזו השברירית שבין כתלי הבית.

 

שחיקה מחמת קירבה

בפרשות השבוע שלנו "אחרי מות" ו-"קדושים", עומדת בצל מותם של נדב ואביהוא שני בני אהרון. ישנם הסברים רבים, פשוטים ומפולפלים, לסיבת מותם. הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) מסביר כי המכנה המשותף לכל ההסברים הנו שהם עשו משהו שלא ברשות, מתוך קרבה יתרה, כלומר הם התקרבו יותר מדי.[1] נדב ואביהוא הכהנים שנועדו לעבוד כמשרתי השם בבית המקדש, סיימו את חייהם בשל קרבת היתר לקודש שיצרה עבודתם.

האדם הפשוט אשר הנו בגדר אורח בבית המקדש, מגיע לשם בחרדת קודש. הוא זר, ולכן אינו יכול לחוות קירבת יתר. בניגוד אליו, הכהן העובד בבית המקדש הוא סוג של בן בית. ודווקא בשל היותו מעורב ומקורב, ליבו עלול להתחיל להיות גס בדברים.שגרת הקיום של העובד בבית ה' עלולה ליצור שחיקה מחמת קירבה. במובן הזה, חטאם של נדב ואביהוא נבע מקירבת יתר זו. ההרגל והקירבה הובילו לתחושה שהם בעלי הבית, וכך נכנסו לפני ולפנים ללא רשות או הקריבו אש זרה, דבר שהוביל למותם. לדברי הרב שטיינזלץ, בעיית השחיקה מחמת קירבה קיימת לגבי כל הדברים שבעולם. וכך הוא כתב בעניין זה:

"כל אדם הוא בצד זה או אחר אחד מן הקרובים, והוא צריך תמיד לזכור שלמרות שהוא אולי יודע מה שנעשה מאחורי הקלעים, נדרש ממנו שלא לאבד את רגש הכבוד, את חרדת הקודש. אסור לו לאדם להרגיש שהוא פטור מהחובות של העמידה מרחוק, וזה בוודאי אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע. אדם נבחן בכך בכל יום: האם אחרי שכבר התרגל להיות בקודש פנימה, הוא עדיין יכול להיות באותה עמדה של הזר, עבורו הכל מצוי עדיין לגמרי במישור אחר? האם הוא מסוגל להיות בשני הצדדים בו זמנית: להיות בפנים, ולהרגיש בכל זאת כזר שבא בפעם הראשונה ולא יודע כלום...לעשות את שני הדברים הללו ביחס זה אולי לא אנושי, ובוודאי אחד הדברים הכי קשים, מפני שזו בעיה תמידית של החיים, אבל זה מה שנדרש מיהודי".

 

להיות אסטרונאוט בבית המקדש הפרטי שלי

תהליך ההתקרבות אל המטופל מלווה ביראת קודש. אדם זר מגיע אל פתח דלתו של המטפל, נותן לו רשות להציץ אל עולמו הפנימי ומצפה שיסייע לו. זוהי משימה קשה, הרת גורל, מעוררת מתח ומצריכה שפע של יראת כבוד. ההיכרות היא תהליך אינסופי ועתיר סקרנות וכבוד. היא מתבצעת בכל פגישה ולא רק בפגישות הראשונות. נקודת ההנחה היא שתמיד ניתן לגלות הפתעות חדשות בעולמו של המטופל, ונדרשת כל העת סקרנות, פתיחות, תחושת אי-ידיעה ורצון לגלות עוד ועוד עולמות נסתרים בתוככי העולם הקטן שמולך.

על פי הפסיכואנליטיקן היינץ קוהוט, הטיפול הנפשי מאפשר לאדם לצמוח ולהתגבר על קשיים באמצעות קבלת אמפטיה מדויקת. הוא הגדיר אמפטיה כ-"יכולת לחשוב ולהרגיש את עצמך – בחיים הפנימיים של אדם אחר", והמשיל את המטפל לאסטרונאוט, הממריא מעלה בחללית ומתאר את תצפיותיו בכוכב אחר[2]. המטפל האמפטי קשוב למטופל, כלומר ל-'כוכב האחר', החושף בפניו את עולמו הפנימי. הוא ניתק מכוח המשיכה המקבע אותו לעולמו האישי, ומשתמש בעצמו ככלי לחקר פנימיות האחר. יכולתו האמפתית היא 'חללית', באמצעותה הוא מתוודע לעולמו הרגשי הייחודי של המטופל, ומבין באופן אמיתי את צרכיו.

את אותם כוחות הנפש שמגייס מעצמו המטפל כדי להפוך לאסטרונאוט הממריא לחלל, לא קל לגייס כלפי הנפשות הקרובות בחיי היום יום. כמו הכהן שעבודת הקודש הפכה להיות לחם חוקו ושגרת יומו, גם המטפל שמתפקד היטב כאסטרונאוט בקליניקה, חוזר הביתה אל קודש הקודשים הפרטי שלו, משיל את חליפת החלל במקום המוכר והידוע, ועלול להישחק מחמת הקירבה היתירה.

בן הזוג, הילדים, ההורים, כל אותן דמויות קרובות מאוד בחיינו מימים ימימה - האם אנו מסוגלים לייצר כלפיהם מבט סקרני ורענן? האם אנו יכולים להאמין שגם בקרובים לנו מאוד חבויים שטחים אניגמטיים, נסתרים ובלתי ידועים? האם אנו זוכרים שגם ההתקרבות למוכרים לנו מאוד מצריכה בקשת רשות כניסה, או לכל הפחות שמירה על מרחק של כבוד?  

 

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

ימי הקורונה ותביעותיהם לקירבה פיזית עוצמתית בתוככי הבית, מציבים אתגרים גדולים לנפש האדם. האם זו משאלה על אנושית להעביר שמץ מתוך אותה זרות של כבוד מתוככי חדר הטיפול אל קודש הקודשים של הבית? לכאורה, ניסיון לייצר תחושת מרחק של כבוד ואי ידיעה כלפי הקרובים לי, מנוגדת לטבע האנושי. אך נדמה לי, שדווקא בימים אלו שבהם אנו מבלים שלא מתוך בחירה זמן רב כל כך בבית המקדש הפרטי שלנו, כדאי להשיב אל הלב את כוחה המרפא של הזרות ביחס לקרובים לנו. הזרות במובנה החיובי, כמידת רוחק של כבוד, סקרנות ואי-ידיעה. אותה תחושת יראת קודש בהתקרבנו אל לב הזולת, הפותחת מרחב של קשב נקי ללא שיפוטיות, ומחדשת רגש חם גם ביחסים שמעצם קרבתם עלולים להישחק.

על מות שני בני אהרון נאמר בשם הקב"ה: "בקרובי אקדש".[3] כלומר, דווקא עם אלו המקורבים אלי, נדב ואביהוא הכהנים, אדקדק כחוט השערה. בשל קרבתם, אעשה עימם דין ללא הקלות. הייתי רוצה לאסוף לחיקי את שתי המילים המופלאות אך הקשת הללו "בקרובי אקדש", ולבשל מהן תבשיל חדש, שינחם את הסנדלר ההולך יחף ויפתח לו פתח לריפוי. יהי רצון שנצליח לבצע "בקרובי אקדש" לא במובן של עשיית דין עם הקרוב לי, אלא כיכולת לחוש יראת כבוד דווקא כלפי הקרוב אלי, ולקדש את קרוביי דרך מידת רוחק של סקרנות ואי-ידיעה.

 

[1] שטיינזלץ (אבן ישראל) ע. (2011). חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע. הוצאת מגיד ושפע.

[2] איווניר, ש. (2002). האמפתיה כשביל ל"מקומו" של הזולת . בתוך: פרקי אמהות – נשים ישראליות מגיבות ל"פרקי אבות". הוצאת ידיעות אחרונות.

[3]  ויקרא, י, ג.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.