פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שתהיי לי הסכין / דויד גרוסמן

שתהיי לי הסכין / דויד גרוסמן

קריאה מודרכת | 10/11/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

שתהיי לי הסכין מאת דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה, 1998. 283 עמ'

ממליצה על הספר: סמדר שטינברג, ביבליותרפיסטית, עובדת ב"עמך", מנחה קבוצות ביבליותרפיה ובעלת קליניקה בהרצליה.

מה מבקש מאיתנו הספר הזה? איזו משאלה נזעקת משמו המוזר? אילו יחסים הוא מזמין?

כשהספר הזה נפל לידיי, בתחילת שנות העשרים שלי, נתפסתי קודם כל לשם שלו, לאזורי הסכנה, החודרנות והאינטימיות שנרמזים בו. כל אלה נמצאים - ובעוצמות גבוהות, בלתי נסבלות כמעט - לכל אורכו של הספר. מדובר ברומן מכתבים שמופיעים ברובו רק המכתבים שכותב צד אחד, המוען, ללא מכתבי התשובה. כך אנו נחשפים לכל הפנטזיות, הניחושים, החששות והתקוות שלו כלפי הנמענת, או בקיצור – לכל ההשלכות שלו.

זהו יאיר, גבר נשוי שמזהה באשה שהוא בקושי מכיר, מתוך מבט חטוף, איזה גרעין אמת שהוא נוהה אחריו, ומתחיל לכתוב לה מכתבים. היא משיבה, וכך מתפתח בין השניים רומן של מילים, שאי- מימושו הפיזי הוא מימושו המלא והשלם ביותר במובן הנפשי. המשאלה המשותפת היא לגעת זה בזו באופן האינטימי ביותר, לדעת מבפנים, כפי שכותבת מרים, הנמענת שמילותיה מופיעות רק בחלקו השני והמאוחר של הספר: "תגיד, את הרצון הזה, את הרעב הזה שלי, אתה הבנת? את התשוקה שפעם אחת, ודווקא גבר, יעז להפשיט לי לא רק את הבגדים, ושיראה יחד אתי מה יש לי שם, וממה אני עשויה שם? אני לא רק עירומה שם. אני בערייתי".

ולא רק התפשטות מוחלטת הם מבקשים זה מזו, אלא גם שכל אחד יגדל את השני, בבחינת זולתעצמי על כל מרכיביו, "שנעזור זה לזה להיות כל מה וכל מי שאנחנו". הקשר ההדדי הזה מחזיק את מלוא פוטנציאל ההתפתחות של שני העצמיים הנפרדים.

בקשר הייחודי שהם רוקמים הם אכן צומחים, חוקרים את עצמם בהווה, חוקרים את עצמם כילדים, את הזוגיות ואת ההורות שלהם, ומכירים באמצעות הזולת – אותו זולת מדומיין ומפונטז שמעבר לקו הדואר - את עצמם.

כשקראתי את הספר חשבתי שזה מה שיקרה כאשר רק אמצא את אהבת-חיי. וזה הרי כל מה שהשתוקקתי לו בגיל עשרים וקצת. לקחו לי עוד שנים להבין שקשר כזה קיים רק בספרים, ואפילו שם, רק ממרחק, כל עוד המכתבים משמרים את הפנטזיה של נחמה וקירבה ורוך והבנה אינסופיים. אבל גם כשהתבגרתי מעט, ולמדתי לאהוב בתוך גבולות המציאות, המשכתי לחפש אחר אינטימיות וקירבה בקשרים המשמעותיים בחיי, וזהו, נדמה לי, המניע הראשון להיותי מטפלת.

כמטפלת אני בעמדת "הנמנעת" של המכתבים, שבמקרה שלי כביבליותרפיסטית אלה גם טקסטים כתובים שמובאים בפניי, אבל ודאי גם הסיפורים, ההרהורים והשאלות שעולים באופן ספונטני בחדר. המטופלים מתפשטים בפניי באופן סימבולי על מנת שאעזור להם להיות "כל מי ומה שהם". אבל אם לא הייתי גם מוענת, אם לא הייתי מסוגלת להחזיר להם הבנה ואינטימיות והכרה שמגיעה מעומק נפשי שלי, הייתי נותרת זרה ומנוכרת, והם לא היו יכולים "לשלוח" לי את צפונות לבם. עם המשאלה המובלעת "שתהיי לי הסכין", אני מנהלת דיאלוג מורכב – מקשיבה לה, אך גם נזהרת בה, כי הסכין הרי חדה, והמכתבים עשויים נייר דק. מכתבינו-כמוסותינו צריכים להיקרא בתוך עולם מציאותי, במרחב שבין אדם לזולתו הממשי והמדומיין כאחד, מתוך חדוות גילוי ואורך נשימה כאחד.


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.