פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
רסיסים ורטיות | יואל בלום

רסיסים ורטיות | יואל בלום

חברי הקהילה | 3/9/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אתה יודע שחיי אדם הם שבריריים, פגיעים, מותנים. כאב נוכח בכך באופן מובנה. לא להכיר בכך או לייפות זאת בכוח יהיה פשע מוסרי. אם אכפת לך. אתה יודע שברגע זה האושר שלך לעיתים לא נוגע באדם אחר. ולא הסיפור האישי שלך. ולא האהבה שלך. ולא ההערות הפוליטיות השנונות שלך (למשל). 

אתה יודע שאי שם יש אדם שלא מסוגל לכך שהמילים שלך יגעו בו. ואם יגעו- אולי רק ינכרו אותו עוד יותר. מבחינתו- הוא ״צודק״. הוא חש שיש תהום ביניכם. במצבי נפש מסוימים, המילים הן לא יותר מסמרטוטים משומשים וכוזבים וריקים. זו החוויה של אדם שהשפה בגדה בו. השפה ומבחינתו- החוזה הבלתי כתוב עם החיים. השפה- ובתוך כך- ההכרה הבלתי נסבלת שהוריו הם רק בני אדם. פצועים ופגועים בעצמם. והוא יעשה הכל כדי להיות נאמן ולאהוב אותם גם אם בתוכו יש חלקים מסוכסכים שהוא עושה מאמץ- על להתעלות עליהם. 

כשמדברים על טראומה, החוויה הנחווית כרוכה גם בעודפות וגריית יתר במערך הפסיכופיזי. גם מדברים ״טובים״. כשיש הצפה. יותר מדי. לא משנה ממה. כשהקיבולת הנפשית צרה מדי ולא מסוגלת להכיל את שלל הגירויים הפנימיים והחיצוניים. אדם רק רוצה להיעלם. להתפטר מהחוויה של לשאת את עצמו.

אדם מחפש להיות מוכר לעצמו. כדי לא להתפרק. לזהות את עצמו לעצמו. שיהיה ייצוג מנטלי לתחושות בלתי נסבלות. על מנת שיוכל לסבול ולהכיל את עצמו. ולא לפחד מהתפרקות ושיגעון. כי זה מפחיד מאד לחוות זרות בתוך עצמך, לפגוש מקומות ותחושות שלא מוכרים לך. זה עלול להיחוות כהלם.

אני מאחל לך: שתחוש בנימי בשרך שאתה מסוגל להתרגע בתוך הגוף שלך. להירגע. להשקיט את סערת התודעה. להתכנס בתוך עצמך ולנוח. לפני הכל. קל לכתוב זאת. ואתה נותר עם הבלתי נסבלות של החוויה. ורק אז. אם תרצה, תחזור להערות השנונות והאהובות שלך. זה כזה: שששששש. תן לאותה סערה שאתה מבוהל ממנה עד אימה, זו שאתה מדמיין שתפורר אותך לחתיכות- לחלוף. ותוך כדי כתיבת מילים אלו, אני מדמיין את הקול שלך: ״לך לעזעזאל, אתה והכוונות הטובות שלך. האם א ת ה חווית זאת אי פעם על בשרך?״

ומוסיף: האחר אולי יראה אותך לא כפי שהיית רוצה. אלא אם כן תשקיע ותגייס אנרגיה עצומה כדי להיראות ״כשיר״ בנוכחותו. ואחר כך- תתרסק אל הבדידות והסבל הבלתי נראה שלך. אבל הלו, גם אם יראה את הפגיעות שלך. ואף את האימה שלך. וזה כה מאיים עליך. המבט שלו. ש״יראה לך״ את מה שאתה מתבייש בו. ואני מאחל לך בחייך ליצור קשרים שיראו א ו ת ך  ולא- שיראו ל ך. זה הבדל עצום. וגם האחר הוא בן אדם. עם הפגיעות והחסכים שלו. גם אם הוא לא נותן לזה ביטוי. ועוד הערה על האחר, זה שאתה כה מבוהל ממבטו: המוות אורב לשניכם. אף אחד לא פטור. זו לא פרשנות, זו עובדה. במערב יש על זה עדיין טאבו. לרוב. למרות מה שנהוג לחשוב. וכותב זאת כדי להכיר בערך החיים היפים והחד פעמיים. גם אם כואבים.

תתעודד. אני רואה אותך. אל תפחד. ואם תפחד- תחמול וגלה סבלנות. זה יעבור. זה יעבור. כמו כל דבר. זה זמני. זה לא חוכמה כשטוב לך. כמו לכל אדם. שם אתה לא זקוק לאף אחד. ואולי כן. ואולי אף במיוחד. ובכל אופן- על זה כולם שמחים לכתוב ולהתגאות. וגם זה אנושי. ואני מקווה שגם אתה תחווה זאת.

אבל... כשרע לך. ואתה מרגיש כמו האדם הכי אומלל וזר בעולם. שם יהיה המבחן. שם תחזור לשאול את השאלות העמוקות. שמע: אתה מסוגל להתמודד עם עצמך גם כשזה מרגיש בלתי אפשרי. אני מחזק אותך. אתה רק בן אדם. כמו כולנו.

 

(טקסט שנכתב בהשראת מפגש קבוצתי עם אנשים שסובלים מחרדה עוצמתית ואימתנית. ואין לי כוונה לתייגם תחת זהות קבוצתית. לאבחנה ולשפה שאתה משתמש בה יש משקל עצום. זה דיני נפשות. בכוונה אני לא כותב למשל: ״פוסט טראומתיים״ כדי לא לקבע זאת. ומטעמים נוספים. יש לכך השלכות רבות ולא כאן המקום להרחיב. וכל אחד מהאנשים האלה הוא עולם ומלואו. במפגשם האמיץ עם החיים).


עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.