פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הפרעת למען השם וכמה אסוציאציות לוויניקוט

הפרעת "למען השם" וכמה אסוציאציות לוויניקוט

ארנון רולניק | 20/7/2011 | הרשמו כמנויים

אתם עשויים לשאול עצמכם, האומנם התגלתה הפרעה חדשה שלא מופיעה ב DSM וגם לא בוורסיה החתרנית שלו, דהיינו ה- DSM 5? האם אני מכוון חיצים לאוכלוסיה הדתית וטוען להפרעה הקשורה באמונה?  לא ולא!

אנו "הידועים בציבור" של תדמיתנו

בלוג זה ינסה לעסוק בנטייה האנושית להתנהג בהתאם לשם שיצרנו לעצמנו. כאילו להיות עבדים של תדמית (אפילו אמיתית) בה אנו ידועים.

מה הם המאפיינים של הפרעת "למען השם" ? בדרך כלל הפרעה זו תבוא לידי ביטוי על ידי משפט דחייה של המטופל שיראה בערך ככה: "זה לא מתאים שאעשה ככה",  "טוב, זה לא אני" או אפילו "איך זה יראה אם אתנהג כך וכך". מטפלי CBT מכירים הפרעה זו כאשר הם נותנים תרגילי Behavioral experiments או תרגילי חשיפה הקשורים לסיטואציות חברתיות – ונתקלים לעיתים קרובות בהימנעות טוטאלית מכל תרגיל שיש בו איום על תדמית או שם.

שנים אני מועסק ב"עקשנות של הנפש האנושית", אותה נטייה מעניינת של הנפש שלנו להתמיד באותם דפוסים. "אתה מדבר על repetition compulsion" יאמרו לי חברי האנליטיקאים. אתה מדבר על התנייה שנוצרה במהלך השנים, יאמר לי פרופ' לובוב, מנחה הדוקטורט שלי. במהלך השנים, ועם עבודתי בביופידבק – נטיתי לייחס חלק מהעקשנות של הנפש לנטייה ביולוגית או לטמפרמנט מולד..

כעת אני מציע גורם נוסף לנטייתה של הנפש לא להשתנות: העיסוק בשם, בדמוי שיצרנו לעצמנו ולסביבתנו, ואנו כאילו מחויבים לדפוסי התנהגות שכאילו נשבענו להם אמונים.

על הפסיכולוגים והפרעת השם

אני ארצה לטעון כי דווקא אנו הפסיכולוגים מועדים במיוחד להפרעה זו. אנו שגדלנו על כללי היסוד ועל ציווי ה"הינזרות", לעיתים קרובות קשה לנו להתנהג ספונטנית כי "איך זה יראה אם פסיכולוג יתנהג כך"? ושוב אצטט את אשכול נבו שמכיר כנראה לא מעט פסיכולוגים (אולי גם ממשפחתו?) " .."נמאס לי מתדמית הפסיכולוג הרגיש שאני משווק לציבור כ"כ הרבה זמן, עד ששכחתי שזו רק תדמית: שאני רוצה לדבר, לא רק להקשיב, שמילדות אני כל הזמן מקשיב, מתבונן, מתעניין , לומד איך כולם מתנהגים, ורק אז מדבר. ונמאס לי מזה, ....נמאס לי לשמור את כל המחשבות של לעצמי, כי זה מסוכן מדי לחשוף את הפרצוף האמיתי, המכוער, הקנאי, העצבני שלי, זה שרק המשפחה שלי מכירה".

למרות שאני מזהיר בבלוג זה מעיסוק יתר בתדמית חשוב לי גם להדגיש כי יש יתרונות בשמירת ה"פסון" הפסיכולוגי: ראה מאמר שכתבתי על "הסמכות המרגיעה" בו אני מתנגד לחושפנות יתר של הפסיכולוג ברשת.

קצת ווניקוט

וזה הזמן לעבור לוויניקוט: הפרעת "למען השם" – הפרעת החיים על פי תדמית,  יכולה להיות מוסברת – ולו חלקית באמצעות קונספטים של וויניקוט. העצמי הכוזב דומה מאוד לאני המועסק בשאלה של איך אני נתפס, האם אני מתנהג בהתאם לכללים חברתיים? תפקידו של העצמי הכוזב הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול. הוא עושה זאת באמצעות היענות לדרישות הסביבה. האדם מסוגל ללבוש עצמי כוזב, הגורם נחת לסביבה, בשעה שהוא עצמו מרגיש איום.

וויניקוט ישמש אותנו כאן גם כדוגמה בעייתית : אדם פיליפס בספרו : 'וויניקוט', מגלה כי אדם זה, שאומנם האמין בחשיבות העצמי האמיתי – לא ההין להתגרש מאשתו למרות נישואיו האומללים – כל עוד אביו בחיים. האם ניתן לשער כי וויניקוט האמיתי, היצירתי, והמשחק, סבל מ"הפרעת למען השם" לפחות בכל מה שקשור לנישואיו?

כמה מילים על טיפול ב"הפרעת למען השם"

היתרון הגדול של ההפרעה הזו הוא היותה מתאימה במיוחד ל"טיפול בדיבור". מנקודת מבט ה CBT, אשר מכיר בחשיפה כדרך מרכזית לטיפול בהפרעות רגשיות, עצם היכולת לבוא לפסיכולוג מכילה בתוכה – אצל קהלים רבים - מעין הודאה בקיום בעיה, ועצם ההגעה לטיפול יש בה מעין חשיפה לקיום ה"סוד הנורא", ושאפשר להודות בקשיים ועדיין להרגיש אנושי ושווה. עצם אקט הדיבור עם הפסיכולוג מהווה בדרך כלל לסובלים מהפרעה זו הזדמנות נפלאה להרגיש כי עצם השיתוף, השרינג, עם אדם אחר של רגשות קשים היא משחררת ומקלה

על כתיבה, כתיבת בלוגים, כתיבתי שלי והפרעת למען השם

כל כתיבה שאיננה "למגירה בלבד" חשודה בעיני כקשורה ל"הפרעת למען השם". לעיתים קרובות הכתיבה קשורה לדרך בה אנו רוצים להציג את עצמנו בעיני האחרים. כך למשל כשאני כותב על הנושאים "הקלאסיים שלי" (טיפול אינטגרטיבי, ביופידבק, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, וגישה נוירוביולוגית לתהליכים אינטרסובייקטיביים) אני חשוד מראש (ובצדק) בעיסוק יתר בשם שלי. יש בכל כתיבה כזו מן הרצון לחלק את הידע אבל גם לחבר את הידע - לשם שלי.

לעומת זאת, קיימת כתיבה אחרת, שדווקא משמשת כסוג של טיפול עצמי בהפרעת 'למען השם'. כל מקום שהכותב מחלק משהו עם קוראיו - משהו שהוא אישי, חדש, ואולי שלא קל לכתוב אותו, יש בו, לטעמי מעין העזה לסדוק את "עבודת השם".

ועכשיו קראו היטב את הבלוגים שאני מפרסם כאן ונסו לזהות - היכן כתיבתי קשורה להפרעה, והיכן אני מנסה (לעיתים בזהירות, לעיתים בהעזה, לקרוא תיגר על השם ועל התדמית שלי. היכן אני כותב כדי "להשוויץ" והיכן אני כותב כדי להרגיש את ההנאה שבשיתופך, הקורא, בתהליכים אישיים שלי. היכן אני "עובד את שמי", והיכן אני מנסה להתגרש ממנו.

בין העונים נכונה יוגרלו פרסים.....

עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צליל קדםצליל קדם11/10/2015

דברו בשם עצמכם. אולי לכם קל יותר לעבוד את עצמכם ואת שמכם על סמך נורמליותכם ומוגבלותכם. לנו, קרבנות הפסיכיאטריה הביולוגית קשה מאוד בכלל לעבוד,
ואם נעבוד משהו בכלל יהא זה רק מלך מלכי המלכים יתברך שכן אף מלך בשר ודם לא הוכיח את גדולת שמו מעבר לסגולתו בשפיכת דמים ודם!

צליל קדםצליל קדם11/10/2015

"משהו שפוי". כל כתיבה של "משהו שפוי" מבחינתי היא דבר בזוי, ככל הערצת הנורמליות מטעמם של הנורמלים בעיני עצמם!

צליל קדםצליל קדם11/10/2015

זילות שמו יתברך בעבודת שמך שלך. כמי שקיבלה על עצמי את כל הכשלים האנושיים שהזכרת ואין לי בעיה להכריז פומבית על אות הקין לה זכיתי מטעמם של רוצחי "בריאות" הנפש, מצאתי ממש פגיעה בנירטיב היחיד בו דבקתי בעקשנות, פשוט כי הוא מציל חיים, לעומת זה של הפסיכיאטרים שאולי נכון לא פחות, אך הורס חיים, משפילם ורומסם עד עפר ולא הציל, בלשון המעטה, ולו עולם ומלואו אחד של חיי אדם מעולם,

סליחה אדוני, אבל מוצאת פגיעה אפילו בעצם הרעיון של קידוש שמך או שמו של "העצמי" שאינו יותר מאשליה לעומת שמו של השם היחיד הסומך נופלים כשכלל אנשי המקצוע האחרים בגדולתם וברפיון רפואתם כושלים.

mor amormor amor22/7/2011

נפלא [ל"ת].

יפי שפירריפי שפירר22/7/2011

השם וכל המסכות שעל פניי. אני רואה בהתכתבות הזאת ניסיון להתמודד, או לפחות להציף, את הצורך של המטפלים (אני פסיכודרמטיסטית ולא פסיכולוגית) לשלב בין התפקידים ולחיות עם האיזון הזה יותר בשלום.
תפקיד המטפל לצד תפקיד האזרח, לצד תפקיד הבן/בת זוג, הורה, בן/בת ולתת לכולם מקום בעולם וירטואלי הזה שמזמין את כולנו לסוג של מטריקס (פוקס) אחר.
ומי יקרא את שורותיי אלה? איך זה ישפיע על ה"מסכה" שכל כך עמלתי עליה? ואולי , גם מטופל -פתאום "יראה לי" את הצדדים שלא באים לידי ביטוי במפגש הטיפולי.... למה, למען השם, הריחוק האנושי הזה? האם באמת זה מאפשר טיפול עם העברות מתמירות?
הרי כל פעם שאנחנו פוגשים מטופל , הוא ממשיך להשפיע עלינו , משנה אותנו, מלמד אותנו עוד משהו על עצמינו, אז למה אנחנו כל כך עסוקים בסודיות של חיינו , הרי מי שירצה ימצא את הדרכים "לרגל" אחרינו והאקטינג אוט הזה הוא מלכלך את התהליך הרבה יותר מכל ביטוי של "אני גם סתם עוד בן-אדם".
יפי שפירר
פסיכודרמטיסטית

תמי גנדלמןתמי גנדלמן22/7/2011

ארנון, כאן אתה משתף, וזה מרגש. מרגש לקרוא דברי טעם שכאלה מפסיכולוג...
פסיכולוגים נמענים מלהביע עמדה. פסיכולוגים נשארים בדרך כלל ספונים באובייקטיביות הפרוידיאנית שלהם. פסיכולוגים נשארים בדרך כלל סטרילים בכללי הקליניקה הפרטית שלהם, פועלים על פי נורמות שנקבעו כל כך מזמן לגבי מהו טיפול נפשי, ומה ראוי לו לפסיכולוג להגיד ומה לא ראוי, מה מתאים לשם שלו ומה לא...
ויניקוט הוא יוצא מן הכלל ולכן אהוב עלי. כי ויניקוט אמר- לפעמים אנחנו עושים דברים שאינם קשורים לתפקידנו כמטפלים. ומה רע בכך?
ובאמת, מה רע בכך שאנחנו כמטפלים נחבוש עוד כובע פרט לכובע המטפל האמפטי והמכיל, לכאורה, את כאבי המטופלים, בלי להביע עמדה, בלי לצאת למלחמה עם המטופל על עוולות מהן הוא סובל?
מה רע בכך שאנחנו ניתן צדקה, לפעמים למטופל, ולא ניקח כסף ממנו על פגישות- כשאין לו לשלם ובכל זאת הוא זקוק לטיפול שלנו כאויר לנשימה?
מה רע בכך שנביע תמיכה ממשית באנשים סובלים, ולא רק בתוך הקליניקות אלא נצא- רחמנא ליצלן- לבית שלו לפעמים, ונביא לו- רחמנא ליצלן- עוגה, כשהוא חולה???
מה רע בכך שאם אנחנו פסיכולוגים קלינים, נשתמש בידע שלנו ובכוח שלנו כדי לעזור לחלשים בחברה, ולא רק בידע ובכוח כדי לצבור עוד ועוד קליינטורה וכסף וכבוד בכנסים חשובים ובמאמרים מכובדים בירחוני הפסיכולוגיה ובאתרים המוגנים מעיניים לא שפויות של מטופלינו?
מה רע בכך שנחשף גם אנחנו- על מחלותינו, על פחדינו, על חולשותינו, על טעויותינו. שנכתוב גם עליהם בפורומים ובאתר, ולא רק על ההצלחות הכבירות שלנו ועל יכולותינו המדהימות ועל התאוריות החשובים מהן אנחנו ניזונים?
מה רע בכך?
תודה להשם, שכתבת משהו שפוי. משהו שפוי ראשון שאני קוראת כאן בפסיכולוגיה עברית כבר הרבה מדי זמן...
שבת שלום
תמי.

יעל שביד-שפיראיעל שביד-שפירא21/7/2011

יותר מסובך. הי ארנון.
זה נראה לי (כמובן..) קצת יותר מסובך מזה: אני חושבת שגם כשאתה מפרסם צדדים יותר רגישים או בעייתיים, יכול להיות בזה אלמנט של "עבודת השם" . אני יכולה להעיד על כך גם מתוך נסיוני שלי: אתה אז מציג את עצמך בפני הקהל כמורכב יותר, כנועז, מוכן להודות בחולשה וכו'. בודאי בקהל של מטפלים, זה חלק רצוי בתדמית שלנו - לא רק חכמים וכל-יודעים..
בברכה, יעל

עֹז טלעֹז טל21/7/2011

יותר קל לעבוד את עצמינו. מלעבוד אלוקים שמאמינים בו.

לקחתי איתי...

יששכר עשתיששכר עשת21/7/2011

"למען השם" "ולמען השם". אני קורא את הכותרת וחושב לעצמי הוא מדבר על אמנה באלוהים כעל הפרעה דיאסאמית שחסרה. אני ממשיך לקרוא ורואה שמדובר בהפרעה הפוכה הפרעת למען העצמי, הפרעה נרקסיסטית בעצם.

ובכן ניתן לראות את הדברים גם כך: במרחב המסוים של אי הוודאות בעולמנו, אנו משתמשים באמונה, כי אין וודאות, אין מחקר, הסטטיסטיקה לרעתנו. כאן עומדות בפנינו מספר בחירות:
1. אמונה באלוהים כעיקרון מכונן שמסר לנו תורת חיים אבל קשה להבינה כי איננו אלוהים.
2. שאין אלוהים ואז יש שתי אפשרויות:
*למלא את חלל אי הוודאות באמונה באלילים שונים.
*להישאר עם חלל ריק קיומי משל נוסח ארווין יהלום, קאמי, סארטר ואחרים.

אני נאבק באלילים שלי ונע ונד בין אמונה באלוהים לבין אמונה קיומית.
עד שאני מצליח לאחוז לרגע "ברגע הזה"
יוםטוב
יששכר