פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מחשבות חדשות על ספר ישן: קריאה מגדרית בסיפורי הבריאה והבנת שורשי החשיבה הפטריארכלית

הקריאה בסיפורי בראשית מספקת הצצה חשובה על היחסים הקדומים בין המינים, המניחים את היסודות של החשיבה הפטריארכלית ושל תפיסת יחסי הכוח בין גברים לנשים. במאמר זה מציג המחבר את שני הסיפורים המספרים את סיפור בריאת האדם: זה שמופיע בספר בראשית ב', הידוע בשם "סיפור החטא הקדמון", וזה שמופיע לפניו בבראשית א', הידוע בשם "סיפור בריאת העולם". שני הסיפורים משקפים צורות של מציאות מגדרית, השונות זו מזו בתכלית. בחלקו הראשון של המאמר מוצגת המציאות המגדרית והיחסים בין גברים ונשים שלאחר החטא הקדמון, ואילו בחלקו השני מוצג תהליך בריאת העולם ובריאת האדם כביטוי של מערכת יחסים המושתתת על יחסי גומלין ועל תלות הדדית.

מאמרים | 25/7/2016 | 5,901

תגיות:

 

מחשבות חדשות על ספר ישן: קריאה מגדרית בסיפורי הבריאה והבנת שורשי החשיבה הפטריארכלית

 

מאת תמיר אשמן

 

 

בספר בראשית ישנם שני סיפורים המתארים את בריאת האדם, השונים זה מזה בתכלית. סיפור הבריאה הראשון, המופיע בפרק א', מתאר בתמציתיות את תהליך בריאת העולם ובריאת האדם, וכן את היחסים הראשוניים בין האל לבין ברואיו האנושיים. לעומתו סיפור הבריאה השני, המופיע בפרק ב', מתאר באריכות יחסית תהליך של לידה היררכית, שבו הגבר נולד בכור לאנושות, ומצלעו נבראה האישה. הסיפור ידוע בשם "החטא הקדמון" וממשיך עד לאכילת פרי עץ הדעת המוביל לגירושם של אדם וחווה מגן עדן.

הקריאה בסיפורים אלה מספקת הצצה חשובה על היחסים הקדומים בין המינים, המניחים את היסודות של החשיבה הפטריארכלית ושל תפיסת יחסי הכוח בין גברים לנשים גם במציאות המגדרית של ימינו. במאמר הנוכחי אנסה להזכיר כי לצד המציאות הפטריארכלית המוכרת, שבה היחסים מבוססים על שליטת הגבר על האישה, מסתתר בספר בראשית סיפור חלופי, המציג אפשרות ליחסים אחרים, המבוססים על שיתוף פעולה, על הכרה הדדית ועל עמדה שוויונית. לאורך כל המאמר, כדי להימנע מאפיון מגדרי, בחרתי להשתמש במילה "אלוהות" ולא במילים "אל" או "אלוהים".

עבורי הקריאה בסיפורי התנ"ך היא אהבה עתיקה ונושמת. התנ"ך מספק לי תובנות עמוקות על התרבות ועל החברה, על ההתנהגות הבין-אישית והקבוצתית, ועל המאבקים התוך-נפשיים של הגיבורים המקראיים. אני מקווה שאצליח להעביר את הסקרנות ואת ההתרגשות שאני חווה עם הפסוקים המקראיים במסגרת הדיאלוג המתמשך שלי עם שורשי החשיבה היהודית.

בעשרים השנים האחרונות אני מטפל בגברים המתנהגים באלימות במרחב האינטימי הזוגי, במסגרת מרכז למניעת אלימות במשפחה בתל אביב. במהלך שנים אלו ליוויתי עשרות גברים המתמודדים עם מציאות חיים לא פשוטה, שבלי לשים לב מנציחים את עונשו של האדם הראשון בחייהם, וגוזרים על עצמם חיים של שליטה בעולמם הרגשי ושליטה בבת זוגם. השיתופים האמיצים של גברים אלה בקבוצות הטיפוליות השפיעו רבות על כתיבת מאמר זה. מאבקם האישי של מטופליי הגברים לשחרור מכבלי התרבות הפטריארכלית מעניק לי אמונה איתנה ביכולת שלנו כחברה להשתחרר מתרבות דכאנית זו.

בספרו "על התוקפנות האנושית" כתב האנתרופולוג אשלי מונטוגיו: "דוקטרינת החטא הקדמון הייתה אחד העקרונות החזקים והמשפיעים ביותר על האמונה היהודית-נוצרית" (מונטוגיו, 1978). ואכן רובנו זוכרים ומכירים את סיפור בריאת האדם, שלפיו הגבר נברא ראשון ואילו האישה נבראה מצלעו. לאור המציאות המגדרית המתוארת במקרא, שהשתרשה בתרבות ובאה לידי ביטוי גם כיום, אין זה מקרי שהגרסה המוקדמת יותר, המספרת את סיפור לידתם השוויונית של הגבר והאישה הראשונים, נשכח מהזיכרון הקולקטיבי.

באופן אישי מעולם לא התחברתי לתפיסת האדם כחוטא או כרע מנעוריו. בכל עשרות השנים שבהן אני מטפל בגברים המתנהגים באלימות לא פגשתי באדם רע אחד. פגשתי גברים רבים שרע להם בתוך הכלוב הפטריארכלי. לא הרוע הוא המניע למעשי הכנעה, שליטה ואלימות, אלא החרדה שבבסיס הקיום האנושי.

יומרני ככל שזה עשוי להישמע, במאמר זה אני מבקש "לזכות" את אדם וחווה ממעשיהם מרחיבי הגבולות האנושיים, ולתאר את הענישה כבחירה נרטיבית שמטרתה ללמד ולהנציח את המציאות הפטריארכלית שתיוולד ותושרש מאותם ימים ועד ימינו; מציאות שממנה אנו מבקשים להיגמל. המאמר מורכב משני חלקים, בחלקו הראשון אציג את סיפור החטא הקדמון (בראשית פרק ב'-ג'), ובחלקו השני אתאר מציאות שונה של מערכות יחסים בין גברים ונשים, כאלה המושתתות על אמונה באחר, על יחסי גומלין ועל שיתוף פעולה.

בריאת האדם: גרסת החטא הקדמון

בראשית פרק ב' פסוקים ז-ט, טז:

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.

כך זה התחיל. אלוהים יצר את האדם מעפר והכניס לריאותיו האנושיות את נשימתו שהעניקה לו חיים. כדי להתקיים זקוק האדם לחלל פיזי, והאלוהות בראה עבורו בית גידול, שם הוא מונח כשייעודו מוגדר לו – לשמור על הגן. לאדם הראשון מוצב רק גבול אחד: לא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. במציאות הפטריארכלית הברית בין האל לאנושות נעשית בין האל לזכר. האישה תיוולד כאחותו הקטנה בהמשך.

בראשית פרק ב' פסוקים יח-כה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁו.

לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

בפסוק לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ האל קשוב ואמפתי לצרכיו של האדם הראשון. הוא כמו מכיר בתלות האנושית שממנה "סובל" האדם. האל מכיר בכך שהוא ברא בעל חיים שנפשו שונה מזו של שאר הבריות; בעל חיים שאינו יכול להסתפק ביחסים עם הבריאה אלא זקוק לנפש נוספת. מתוך הכרה במצוקתו האב-האל מתבונן על האדם אשר ברא, ושם לב כי הוא סובל מבדידות ומריקנות קיומית בגן העדן ומציע לו עזרה – חיפוש אחר נפש אחרת שתשלים אותו.

אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ

החיפוש של האב-האל אחר ה"עזר כנגדו" לאדם הראשון מרתק, ויש לו פרשנויות רבות במקרא. אני מוצא בקבוצות הטיפוליות גברים רבים המשתמשים בפסוק זה כדי להצדיק בעיניהם את הכוח ההרסני המצוי בידי האישה: "האישה נבראה כנגד הגבר", "היא רק רוצה להכשיל אותי", "היא מנסה לפתות אותי בכוח, ואז כשהיא משיגה את מה שהיא רוצה היא כבר לא מתייחסת אליי", "הרי זה ידוע, הגבר הוא השמש והאישה היא הירח".

בעיניי זוהי השטחה של הביטוי. למעשה צירוף המילים "עזר כנגדו" מגלם פרדוקס עמוק המתקיים תמיד ביחסים בין-אישיים – "פרדוקס ההכרה", המתבסס על יחסים דואליים בין הצורך בהכרה מהאחר לבין הצורך בעצמאות ובאוטונומיה. המילה "עזר" מנוגדת למילה "נגד", והמילה "נגד" מחזיקה במשמעויות שונות – להתנגד (Oppose) לגבר אך גם להיות לצדו (Beside), כמראה עבורו. בין הזכר לנקבה מתקיימת דואליות; האדם הראשון מגלה כי הוא יכול לתת תוקף לבעלי החיים, אך הוא אינו יכול לתת תוקף לעצמו ולקיומו; הוא זקוק למשלימה שלו. הוא מגלה כי הוא בעל חיים חברתי התלוי במישהי שתכיר בו, שממנה יוכל לייצר הגדרה של עצמיות ונפרדות ובד בבד להתמסר לה, לדבוק בה ולהיות לבשר אחד עימה.

מתוך המפגשים עם מטופליי הגברים וגם בחיי האישיים אני מוצא שעמדה זו, המעדיפה את העצמאות על התלות, יש בה סוג של הנצחה של תפקידי המגדר המסורתיים: גבר עצמאי ושולט, אישה תלותית וכנועה. התפיסה שגברים ונשים מחזיקים בה, שלפיה תלות באישה היא מצב שלילי, היא ניסיון עקר ואשלייתי למצוא פתרון למצב פרדוקסלי, שבהגדרתו אינו ניתן לפתרון. ביחסים בריאים קיימת כל הזמן תנועה גמישה בין תלות לעצמאות.

פרדוקס ההכרה, שג'סיקה בנג'מין ניסחה בספרה "כבלי האהבה" (2005), מתאר מתח אנושי מורכב שבו התנאי לקיומנו העצמאי הוא הצורך בהכרה (Recognition) של האחר. עצמאות אמיתית פירושה קיום המתח המהותי בין צרכים מנוגדים, דהיינו מצד אחד הצורך בביטוי עצמי, ומצד שני הצורך בהכרה של האחר באותה עצמאות. השליטה באחר נובעת מהסירוב לקבל את המתח המתמיד בין שני הכוחות הללו ומהווה פתרון כוחני המכפיף את צורכי התלות לשליטתה הבלתי מעוררת של העצמאות. כך גם בנוגע לשליטה העצמית.

האדם הראשון נתון במצב מורכב, שבו מצד אחד הוא מקבל את כוח השליטה העצמאית על עולם החי והצומח, וגם את השליטה על האישה שנבראה ממנו, אך מצד אחר הוא תלוי באותה אישה, בכך שתכיר בעצמאותו, שתיתן תוקף לקיומו ושתספק מזור לבדידותו. כך משאלתו של האדם הראשון לשליטה ולעצמאות נמצאת במאבק מתמיד עם הצורך שלו בהכרה ובתיקוף. ההכרה בדואליות היא למעשה הכרה ביחסי גומלין וביחסי תלות בין הגבר לאישה. הנקודה החשובה ביותר היא שצורת החשיבה הפטריארכלית מנסה להציע פתרון היררכי למצב שבהגדרתו הוא פרדוקסלי ואינו ניתן לפתרון. בנג'מין היטיבה לנסח מצב פרדוקסלי זה באמירה "השליטה הינה עיוות של האהבה" (בנג'מין, 2005).

וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.ַ יִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה;

דמיינו כיצד אלוהים לוקח את האדם הראשון לסיור ומראה לו את כל ממלכת החי, ויחדיו הם מחפשים בחוסר הצלחה "עזר כנגדו" לאדם הראשון. למעשה מתוארת פה התפתחות תודעתית חשובה, שתימשך לאורך כל ההיסטוריה האנושית; האדם לומד לשלוט בבריאה באמצעות השפה האנושית, עובדה שבאה לידי ביטוי ביכולתו לתת שמות לכל אשר נברא: וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמו.ַ

האדם הראשון החל בהתפתחותו בכך שהכניס סדר בסביבתו על ידי מיון עולם החי. זו ההתייחסות המדעית הראשונה לטבע (סולובייצ'יק, 2001). השפה מעניקה לאדם מעין ברכה-קללה פרדוקסלית: מצד אחד היא מספקת לו את אשליית הוודאות, את יכולת השליטה והניבוי, אך מעצם הדיבור אנחנו כמו מולידים בתוכנו את "הצופה", העד למציאות. כך למעשה אנו מופרדים ומפוצלים מאותה מציאות שאליה אנו מבקשים להתמסר ועימה אנו מבקשים להתאחד. "מעצם היותנו מדברים בפוטנציה כבר מלכתחילה, אנו מאז ומעולם מפוצלים ונפרדים מן הטבע" (קריסטבה, 2009).

במפגשיי היום-יומיים עם מטופליי הגברים ניתן לראות באופן מעשי את הקשר בין היעדר שפה ויכולת שיום לבין קושי במתן תוקף מילולי ומחשבתי לעולם הפנימי. גברים רבים כמו לכודים בתוך עולם פנימי אילם המבטא את עצמו באמצעות התנהגות הגוף (acting out) וסימפטומים פסיכו-פיזיים. הפילוסוף הידוע של הלשון לודוויג ויטגנשטיין טען כי גבולות השפה ו"המשחק השפתי" של בני האדם קובעים ומגדירים את גבולות העולם שלהם (ויטגנשטיין, 1956). נדמה כי מאז ספר בראשית, האדם, הזכר, הגבר, כמו התאמן בלתת שמות ושפה למרחב החיצוני לו, אך נותר אילם וחסר אונים ביכולתו לשיים ולהגדיר במילים תופעות הקשורות לעולמו הפנימי המבעבע. חלק מתהליך ההסללה המגדרי (סוציאליזציה) המסורתי מרחיק את הגברים מיכולתם להעניק שפה לתופעות רגשיות המתרחשות בתוכם. צדה השני של מציאות נעדרת שפה רגשית הוא באובדן יכולתם של גברים רבים לתת תוקף והקשבה חומלת לבני אדם הקרובים להם.

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה.

פסוק זה מתאר את תהליך לידתה של האישה הראשונה לאנושות. היא נולדה מתוך גופו של האדם, בשר מבשרו, שכפול גנטי שלו, בפעולה הכירורגית הראשונה בהיסטוריה האנושית. המושג "אישה" הוא שילוב של איש (אדם הראשון) בתוספת האות ה"א. סיפור הבריאה הפטריארכלי מציע פתרון לנחיתות הגברית הביולוגית – הגבר שאין לו יכולת ביולוגית להוליד הוא זה שלמעשה "מוליד" את האישה. וכך במעין תחבולה פטריארכלית הגבר לוקח מהאישה את כוחה הייחודי הנובע מיכולתה הביולוגית ללדת. האל מוליד את האדם, האדם מוליד את האישה, והאישה מולידה בנים המנציחים את שלטונו של הגבר.

וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.

כך מסתיים למעשה טקס מתן השמות לכל אשר נברא. בתהליך דומה לתהליך שבו אדם הראשון העניק שמות לכל ממלכת החי וכך הבטיח את אדנותו ואת שליטתו בעולם החומר, הוא מעניק את השם לאישה הראשונה הנוצרת ממנו. היא מוגדרת בשם המנציח את יחסי הכוחות בין המינים, דרך האיש שממנו נוצרה. רק בתום המשפט האלוהי על החטא הקדמון, שבו למעשה האדם הראשון מקבל תוקף משפטי מהסמכות האלוהית לשלוט ולמשול באשתו, הוא משנה את שמה מאישה לחווה – וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי (פרק ג פס כ). האישה נולדה מהגבר חסר הרחם, אך למרות זאת הוא שולט בזהותה ויכול לשנות את שמה. מבראשית מוצג הגבר כסוג של אלוהים קטן ורודני של המערכת המשפחתית.

עץ הדעת טוב ורע

המתח הנפשי של האדם הראשון מגיע לשיאו בסיפור עץ הדעת. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל .וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת (בראשית ב' טז). לראשונה מוצב גבול לאדם הראשון. בהגיעו אל הגבול, נולדים בתוכו הסקרנות והרצון להרחיב ולפרוץ אותו. כך אנו בני האדם בנויים, וכך אנו בוראים את עצמיותנו בתהליכי ההיפרדות (ספרציה-אינדיבידואציה). ספר בראשית מציג בפני האדם הראשון מצב פסיכולוגי מורכב, שבו הוא נקרע בין הצורך לציית לסמכותו של האב-האל, לבין הדרישה או הצורך לייצר נפרדות מהוריו ולהתמסר ליחסיו עם בת זוגו: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב' כד).

הקונפליקט הנפשי הראשון שעימו מתמודד האדם הראשון הוא הזמנתה של חווה לאכול מעץ פרי הדעת. אם הוא יכריע לטובת ההתמסרות לאישה הוא יפר את הציווי האלוהי (לא לאכול מפרי עץ הדעת). למי הוא יהיה נאמן? מעשה המרי הראשון של האדם הוא ראשית ההיסטוריה האנושית, מפני שהוא ראשית החופש האנושי (פרום, 1975). אני בטוח כי הורים רבים לילדים מתבגרים יודעים כי הנפרדות של נערים ונערות מול הוריהם נעשית דרך רגעים ומחוות של אי-ציות. אי-ציות הוא תכונה אנושית מבורכת, אשר למעשה גורמת לחברה האנושית להתפתח.

לפי סולובייצ'יק (2001) האדם הראשון נענש בגירוש מגן העדן מפני שהוא ראה בעצמו ישות עצמאית ונפרדת שאינה זקוקה לאחרים. הוא מייחס לעצמו ולמעשיו חשיבות בלתי מוגבלת; הוא מורד בכל תביעה להיכנע בפני החוק, הן הטבעי והן המוסרי; הוא נענש על כך שהוא קבע לעצמו קוד מוסרי משלו, על כך שהוא ניסה לפצח את סוד היקום, לנכס לעצמו בלא רשות את כל יכולתו של אלוהים ולהיעשות בעצמו לבורא. עונשו הוא להיות משועבד לצורך הפטריארכלי לספק ביטחון כלכלי למשפחה שיקים, ובמקום לאהוב את אשתו הוא ישלוט בה: וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.

ברגעים דרמתיים אלו האב-האל מעלה את בנו למשפט הראשון בתולדות האנושות, בגין "חטא" או "בגידה" שהתרחשו במשולש היחסים הקונפליקטואלי אלוהים-גבר-אישה. כיצד יגן על עצמו האדם הראשון באותו משפט?

למעשה זהו הדיאלוג הראשון בין האדם לאלוהיו בספר התנ"ך, דיאלוג שעתיד להנציח את מה שהפסיכולוגיה החברתית מגדירה כ"מוקד שליטה/ייחוס חיצוני". בשלב "הטיעונים לעונש" האדם הראשון מאשים את האל בכך שהוא זה שברא את האישה (הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי), ומיד עובר להאשמת האישה הפתיינית שהובילה אותו להרס יחסיו עם האב-האל (הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל). במילים פשוטות, האדם הראשון מתואר כמי שמאשים את סביבתו ומתקשה לקחת אחריות על בחירותיו. כאן נולד לראשונה הנרטיב של הגבר המובל, הפסיבי, הנתון לגורלה של אישה חזקה ויצרית, שיש לה יכולת לבנות ולהרוס אותו. הוא כביכול שולט בה בברית שליטה טראגית, שבה השולט הוא גם הנשלט, הסוהר הוא גם אסיר, והכובש הוא גם הנכבש. סיפור החטא הקדמון ברא את הפחד הקמאי של גברים להתמסר לאנרגיה הנשית.

ומה בנוגע לאישה, לחווה אמנו?

בראשית פרק ג' פסוק ו:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.

הסיפור המקראי מבדיל בהתייחסות המענישה כלפי האדם וכלפי האישה. חטאיהם של האיש והאישה שונים זה מזה. בניגוד לתפיסה המקובלת של "האישה המפתה והבוגדנית" – שעשתה ברית עם הנחש (שטן) והובילה את האדם לחטוא – ניתן לראות בהצעתה של חווה לאדם לאכול מפרי עץ הדעת הצעה שאינה נובעת מהצורך להשיג כוח ושליטה על הטבע (שכן אם זו הייתה המוטיבציה שלה היא לא הייתה מציעה לאדם את הפרי). היא נמשכת לאכילת פרי עץ הדעת בשל האסתטיקה של החוויה; הפרי הוא "תאווה לעיניים", ו"נחמד להשכיל". לאחר שהיא אוכלת היא מתענגת ברמה החושית-יצרית ובוחרת בעמדה שיתופית: היא מציעה את הפרי לבן זוגה לא בשל רצון להרע לו, אלא בשל החשש מפער עמוק בהתפתחות הנפשית-תודעתית ביניהם. היא כמו מודעת לכך שאם היא תחווה את "קפיצת הגדילה" לבד, תיגזר עליהם בדידות זוגית.

בראשית ב' פסוק טז:

אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.

הענישה כלפי האישה מנציחה את התפקיד הנשי בחברה הפטריארכלית: להיות נשלטת ולחוות כאב ועצב בתהליך הלידה וגידול הבנים. האישה רוצה להתאחד עם הגבר אך עונשה הוא לקבל לעד את כפיפותה אליו. כך יצר אותו חטא קדמון מציאות חברתית-פוליטית-מגדרית הנתפסת כגזירה אלוהית, כאמת משמיים.

המשפט "בעצב תלדי בנים" מעורר כמה שאלות: מדוע "בעצב תלדי בנים" ולא "בעצב תלדי בנים ובנות?", מדוע בעצב ולא בכאב? ומדוע לידת הבנים וגידולם כרוכים בסבל גיהנומי שכזה? החברה האנושית שקמה לאחר החטא הקדמון יצרה מציאות ידועה להכאיב שבה הבנים מוקרבים על מזבח מלחמות השליטה והכיבוש האידאולוגיים של אבותיהם. אפשר להבין זאת כאילו הכותב המקראי אומר לחווה: מרגע שתלדי את בנייך, דעי לך שההיקשרות אליהם כרוכה בצער הפרידה מהם, שכן יבוא היום הארור שבו יוקרבו על מזבח מלחמות אבותיהם.

בנוגע להיעדרות הבנות מהפסוק, נראה כי באופן כללי אין להן הכרה בטקסטים המקראיים, ויש לשער שהן נתפסו כחלק בלתי נפרד מהאם. לאורך כל ספר בראשית אנו נתקלים בסיפורים על צמדים או על חבורות של בנים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. הבנים והגברים הם הגיבורים הראשיים באפוס האנושי המדהים הזה. הם הלוחמים, הנאבקים מול איתני הטבע והאלוהות, מתחרים, בוגדים, רוצחים, מנצחים ומפסידים. לעומתם הנשים מקבלות הכרה בעיקר על תפקידן האימהי. הן מונעות על ידי הדחף להיות הנשים היחידות לבעליהן, מסוכסכות עם הנשים האחרות, מקדמות ברמייה את בכורת בניהן, מגרשות נשים אחרות המסכנות את מעמדן, וגם בנותיהן מוזכרות בעיקר בתור קורבנות של אינוס והקרבה. כך קל להבין כיצד נוצרה החשדנות הגברית כלפי הכוח הנשי הפתייני, הנצלני והמניפולטיבי, והראייה של נשים עצמן כקורבנות.

הענישה האלוהית מנציחה לעד את התפקידים המגדריים: הגבר נענש במרחב החיצוני; הוא נדון לסבול כל חייו בניסיונות לעבד את האדמה הארורה והלא מתמסרת למען התקיימותה של המשפחה שיקים. לעומת זאת האישה נענשת במרחב הפנימי-משפחתי; נטייתה הטבעית לחופש חושי, חקרני ונהנתני נרמסת בשל הצורך להיכנע לשלטונו הבלתי מעורער של הגבר. גורלה של התרבות הפטריארכלית כמו מנוקז לתוך הענישה הבראשיתית, הגוזרת על שני המינים תפיסת חיים קורבנית העטופה במרירות כרונית ובהאשמות הדדיות.

סולובייצ'יק היטיב לנסח את הטרגדיה בין המינים במציאות שלאחר החטא הקדמון: "כך הופך העימות המופלא של אדם וחווה לניסיון מכוער של שחיקת האישיות. האדם של ימינו מבקש להיראות מושל-גיבור ולהכניע את חווה לממשלו האידיאולוגי, הדתי, הכלכלי, או הפוליטי. קללת חווה אחרי שחטאה – "והוא ימשול בך" – נתגשמה בחברה בת זמננו. היחס החם האישי בין שני בני אדם נדחק מפני יחס סובייקט-אובייקט פורמלי המתבטא בשאיפה לשררה ולעליונות" (אלאור, 1999).

עד כאן הסיפור שמנציח את שורשי התרבות והחשיבה הפטריארכלית. בפרק א' שלפניו מסתתר סיפור חלופי, המציג אפשרות שונה לחלוטין ליחסים בין המינים. אפשר להבין זאת כאילו התורה מספרת שלפני מאבקי הכוח המגדריים הייתה מציאות שונה, המושתתת על יחסי גומלין בין נשים וגברים ועל שיתוף פעולה בין כוחות שונים אך שווים.

בריאת העולם והאדם: הגרסה השוויונית

המציאות המתוארת בפרקים ב'-ג' משרטטת תמונת מצב מוכרת במערכות יחסים בין גברים לנשים עד ימינו אנו. לעומת זאת המציאות המתוארת בפרק א' (בשישה פסוקים בלבד!) אינה מוכרת, ודומה שצריך להמציא עבורה שפה חדשה.

ספר בראשית נפתח בסיפור בריאת העולם, שמסתיים ביום השישי בבריאת האדם. בפסוקים אלה מתוארים בריאת האדם, מערכת היחסים בין הבורא לברואיו האנושיים, וכן היחסים בין בני האדם לבריאה עצמה. פסוקים אלה מכריזים על לידתה של האנושות באמצעות ברית קצרה, ארעית, העומדת להתנפץ בפרק ב' כפי שתואר לעיל.

בראשית א' פסוקים כו-לא:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

ויֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ.

במקרה זה המושג "אדם" מגדיר שלם אנושי מאוחד אשר מתפצל לשניים, זכר ונקבה (בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם), ושניהם נבראים בצלמו של האל. בפסוק "ברא אותו [...] ברא אותם" מסתתרת אמת עתיקה ואוניברסלית, המופיעה גם בסמל היין והיאנג הסיני וגם במעשה המרכבה הקבלי: השלם האנושי הוא סוג של אנדרוגינוס נפשי, המורכב מאיכויות גבריות ומאיכויות נשיות גם יחד. ברמה הבין-אישית הזוגית זהו מפגש בין האדם והאישה, הנקרא בקבלה בספר הזוהר "הזיווג הקדוש", קרי באמצעות מעשה האהבה וההתייחדות של הזכרי והנקבי מתממשת אחדות הכוחות האלוהיים.

ההתייחסות המגדרית היא שוויונית, ושני המינים מקבלים את ברכתו של האל (וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים). בספרה "חווה ולילית" כותבת ניצה אברבנאל: "כדי להבין את סיפור הבריאה ואת אחדות אדם וחווה בצלם אלוהים יש לעסוק קודם כל במשמעות השכינה בתפיסה היהודית. מושג השכינה בא לידי עיצוב בהאנשות שהן במהותן ממין נקבה. כלומר השכינה הינה הייצוג הנשי שבשלם האלוהי. לפי הקבלה, השכינה הנשית במציאות שנוצרה לאחר החטא הקדמון עברה למצב של "גלות השכינה", כלומר ניתוקה ופירודה של השכינה (הנקבה/האישה) מאיחודה המתמיד עם הכוחות העליונים, ועל האדם מוטלת החובה למלא חיסרון זה ולשאת ולתת עם הכוחות העליונים" (אברבנאל, 1994).

בראשית א' פסוק טז:

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

במדרש ובפרשנות המקראית, השמש מסמלת את הגבר ואילו הירח מסמל את האישה. אחת הסוגיות שהעסיקה רבנים במשך מאות שנים היא בנוגע למהות ההבדל. מדוע אור הגבר הוא הגדול ואור האישה הוא הקטן? מכיוון שמדרשים רבים הושפעו מהתפיסה הפטריארכלית, הדעה הרווחת הייתה בכיוון של היררכיה בין גברים לנשים. הגבר נתפס כמאור הגדול, והאישה נתפסה כמקבלת את אור השמש הגברית וביכולתה להחזיר אותו כמו מראה לכיוון כדור הארץ. האישה כאילו תומכת באורו השופע של הגבר.

דוגמה לתפיסה זו ניתן למצוא ב"מדרש הגדול", ספר בראשית (מתוך אברבנאל, 1994): "בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את חווה היה מתבונן מאין לברואה. אמר: לא אברא אותה מן הראש שלא תהיה מיקרת ראשה בגאווה, ולא מן העין שלא תהיה סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית ולא מן הפה שלא תהא דברנית ולא מן הגרון שלא תהא חוצפנית ולא מן הלב שלא תהי קנטרנית ולא מן היד שלא תהי משמשנית (פתיינית) ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית (יצאנית), אלא מבית צלעותיו, ממקום שהוא צנוע באדם".

אך אפשר למצוא אצל חז"ל, בעיקר אצל אנשי הקבלה, גם תפיסות שוויוניות ביחס למגדר – בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא נכתב: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם". למעשה הקבלה היהודית החזירה את הדגש של העשייה הרוחנית באיחוד השוויוני בין גברים ונשים. לפי הקבלה החלוקה למאור הגדול (השמש, הגבר) ולמאור הקטן (הירח, האישה) מקבלת משמעות רוחנית עמוקה. בספרה "נפילתה ועלייתה של השכינה" טוענת שרה יהודית שניידר כי עם הפיצול לשניים (האור והחושך) הופיעה עובדת המגדר – החלוקה לזכר ונקבה. לכן הקבלה היהודית מרבה לעסוק בגילוי הפנים הזכריים והנקביים בבריאה ואף באלוהות עצמה (שניידר, 2008). לפי הקבלה חלק מתהליך הגאולה המשיחי יתרחש בחזרתה של האישה למלוא גדולתה, קרי כאשר יהיה שוויון בין המינים.

הברית האלוהית היא בין האל לברואיו, וכל הסיפור מסופר בלשון רבים (אותם, לכם, להם). הרב סולובייצ'יק (2001) היטיב לתאר את האווירה של המצב הראשוני: "האדם כפי שהוא מופיע באותו יום השישי הטמיר והמופלא ההוא, איננו נוכרי ביקום ואיננו זר לטבע; אין הוא זר הפולש לעולם לא לו, האדם הוא ילדה של אימא טבע, כמוהו כבהמה וכחיה".

בפסוקים אלו יש תיאור הרמוני של יחסים המושתתים על תלות הדדית בין האדם לכל אשר נברא, ובשונה מסיפור החטא הקדמון, פסוקים אלו אינם מתארים יחסים המבוססים על מאבקי כוח ושליטה. סולובייצ'יק ממשיך לתאר: "ביום יצירתו היה אדם הראשון חלק בלתי נפרד מן הטבע. התורה סמכה את ידה על עקרון אחדות החיים האורגניים ורציפותם [...] תוכנית הבריאה האלוהית חובקת את האדם והבהמה גם יחד. שניהם שייכים לטבע, שניהם צצו מן העפר" (סולובייצ'יק, 2001).

הברית הראשונה בין האל לבין ברואיו מתארת מציאות יחסים שוויונית בין נשים לגברים. אפשר אפילו לומר שהיא משקפת משולש יחסים שוויוני בין האל לבין ברואיו, כי הרי נאמר שברא אותם בצלמו זכר ונקבה – הם זה הוא. כפי שאפלטון אמר: "האדם הוא אל, אבל הוא שכח זאת" (שוורץ, 1999). הגבר והאישה שווים, והם נעשו בצלם ובתבנית האלוהית, כך שלא מתואר פה משולש היררכי אלא משולש שווה צלעות המבוסס על דמיון בין קודקודיו. חיזוק לתפיסה זו ניתן למצוא בבראשית פרק ג' פסוק כ"ב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם". כלומר אדם וחווה נזרקו מגן עדן לא משום שנעשנו על אכילתם מפרי עץ הדעת, אלא בשל הפחד של האב-האל שילדיו ישתוו אליו בכוחותיהם.

המצב הראשוני של האדם הוא מצב מואר ואלוהי (כל מי שגידל תינוק עשוי להסכים איתי בעניין זה). האל למעשה בורא זוג ששניהם שווים זה לזה אך שונים זה מזה. שניהם פוסלו בהתאם לתבנית האלוהית, והיחסים של הזכר ושל הנקבה עם העולם שבו נבראו הם יחסים של התמסרות. הם מצווים במצוות עשיית אהבה והתרבות (פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ), והאדמה מחזירה להם את אהבתה בשפע של מזון: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה" (בראשית א', י"ט). בפסוקים אלו יש גם הדגשה כי האדם הוא בעל חיים הנמצא בפסגת ממלכת החי (וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה), אך הוא מתואר כבעל חיים הניזון מאכילת עשב ופירות. האנושות בברית הראשונה היא אנושות צמחונית החיה בהרמוניה ובחמלה עם כל הברואים .

לאה מזור, במאמרה "אידיאל השוויון בבראשית פרק א' ", כתבה: "אלהים ברא עץ פרי עושה פרי למינו. הארץ הוציאה דשא עשב למינהו, ועץ עושה פרי למינו. אלהים ברא את כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל עוף כנף למינהו. הארץ הוציאה נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. אלהים עשה את חית הארץ למינה, ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו, אבל לא את האדם למינהו. כי אין מינים של בני אדם. בתיאור בריאת האדם בבראשית א' אין הבחנות בין בני האדם: בין מלך לאזרח, בין בן חורין לעבד או בין ישראל לנכרי" (מזור, 2015). מזור מדגישה במאמרה כי ייחודיות היחסים בין האלוהות לאדם נעוצה בכך שבני האדם הם הבריאה היחידה שאלהים לא רק מברך אותה אלא גם מדבר אליה ישירות: "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלוהים" (שם).

המעבר התודעתי של האדם בפרק א' למצב התודעתי שבפרקים ב' וג' הוא חוויה מטלטלת של נטישה קשה. זהו גירוש למציאות של קיום אכזרי שאין בו מנחם ואין בו נחמה, ליחסים בלתי אפשריים שבהם הזכר משקיע את כל אונו ומרצו בניסיון לספק ביטחון כלכלי למשפחתו, והאישה קורעת את עצמה בלידות קשות ונידונה להיות נמשלת בידי הגבר למשך כל חייה. מה שנשאר לבני האדם הוא מעין געגוע לזיכרון חמקמק של מקום היולי ראשוני שבו הזכר והנקבה היו מצויים בו בעברם, מבורכים ואהובים, שונים ושווים מול סמכות אלוהית השמחה בבריאתה.

לעתים קרובות אני מוצא בעבודה עם גברים את המשאלה להתמסרות לאהבת בת הזוג, אך בית גידולנו החברתי לימד אותנו – הגברים – לשלוט במציאות, לתרגל מילדות משחקי תחרות ומאבקי כוח. בחברה הישראלית, הנמצאת במצב של היעדר שלום ומלחמה מתמשכת, חלק משמעותי בחינוך המגדרי לבנים הוא הכשרתם והתאמתם לשירות צבאי קרבי והכנתם למצבי לחימה. במהלך גדילתנו, אנו, הבנים, עוברים תהליך ארוך ומתמשך של פיתוח העצמאות וזניחה ודיכוי של צורכי התלות. כך אנו לומדים להפסיק לשתף אנשים קרובים במה שאנו חווים מבחינה רגשית, וכך המשאלה להתמסרות לאהבה פוגשת אותנו לא מצוידים בשפת הרגשות, מנוכרים לצורך בתלות וביחסי גומלין ומתביישים לדבר את פגיעותנו עם בני אדם קרובים. אנו מגיעים לאהבה משוריינים בהגנות נוקשות ובנתקים רגשיים. אנו מתבקשים לעשות שלום עם הדואליות (תלות/עצמאות). אדם המבקש להכריע בנאמנותו לצד אחד בקטבים צפוי לסבול מכל קוטב. אדם המשוחרר מהכבלים הפטריארכליים משלים עם פרדוקס ההכרה ועם מורכבות היחסים בין תלות לעצמאות.

איך נוכל להתמסר לאישה, העלולה לסכן אותנו בפגיעה קשה של נטישה, בגידה, פרידה? לרבים מאיתנו קל הרבה יותר להתמסר בנאמנות אין קץ לאהבת ילדינו, לחברים מהמילואים, ולקבוצת הכדורגל, "שיכולה להפסיד אך לעולם לא תבגוד".

סיכום

התפיסה היהודית-נוצרית ביחס לחטא הקדמון עיצבה את האנושות ואת תפיסת נפשו של האדם באופן עמוק ביותר כ"רע מנעוריו" וכחוטא (מונטגיו, 1978). קריאה מחודשת בשני סיפורי בריאת האדם מעניקה לנו הכרה במציאות מורכבת ורב-ממדית, אשר אינה מסתפקת בדו-ממדיות של תפיסת החטא הקדמון – המובילה ליחסים המבוססים על פחד, שליטה וציות בין שני אובייקטים מפוחדים – אלא יוצרת אפשרות למציאות של יחסים המבוססים על אמון באחר, על מפגש בין סובייקטים פגיעים, על הכרה ביחסי הגומלין בין האדם ושאר הברואים בחמלה חובקת כול, אשר אינה מסתפקת בדו-ממדיות של תפיסת החטא הקדמון, אלא מציעה תנועה גמישה ומגוונת בין קטבים של מצבים פרדוקסליים ודואליים.

בספרו "אי-ציות" כותב אריק פרום (2015): "במשך מאות שנים מלכים, כוהנים, אדונים, פאודלים, תעשיינים והורים התעקשו שציות הוא מידה טובה ושאי-ציות הוא חטא. כדי להציג נקודת מבט אחרת עלינו להציב אל מול העמדה הזו את האמירה הבאה: ההיסטוריה האנושית החלה במעשה של אי-ציות, ואין זה בלתי סביר שהיא תושמד על ידי מעשה של ציות".

במאמר זה ניסיתי להגמיש את התנועה בין ציות לאי-ציות, בין פחד ושליטה למתן אמון, בין אשמה לאחריות ובין תלות לעצמאות. כמטפל וכאיש משפחה אני מוצא חשיבות גדולה בהבנה של פרדוקסים ומצבים דואליים המתרחשים ביחסים. הכרה בקיומו של פרדוקס משחררת אותנו מהצורך לפתור את המצב. פרדוקסים בהגדרתם הם מצבים שאין להם פתרונות. הם אינם מבקשים פתרונות אלא תנועה גמישה בין הקטבים.

אני מוצא כי שתי אפשרויות היחסים המוצגות בפרק א' ובפרקים ב'-ג' משקפות שני מצבי נפש המתקיימים אצל בני האדם. המצב הראשון הוא מצב תודעתי שניתן לקרוא לו "אמון-התמסרות", והמצב השני הוא מצב של "חרדה-שליטה". המצב הראשון משקף יחסים המבוססים על שיתוף פעולה, על פגיעות משותפת ועל שוויוניות, ואילו המצב השני משקף יחסים המבוססים על בדידות, על מאבקי כוח ועל שליטה. אף שהם נראים כמנוגדים זה לזה וכסותרים זה את זה, ביחסים בין גברים לנשים וביחסים של האדם עם עצמו, הם מתקיימים זה לצד זה ומאפשרים תנועה ביניהם. דווקא ההכרה בשני המצבים עשויה לייצר גמישות במעברים ביניהם ומנעד רחב יותר של אפשרויות יחסים בין גברים לנשים.

במאמרו "בדידותו של האיש המאמין" כותב הרב סולובייצ'יק (1965): "האדם הראשון בעל ההדר, השלטון וההצלחה, והאדם השני, איש האמונה הבודד, הנכנע והמציית, אינם שני אנשים שונים העומדים אחד נגד השני, כ'אני' מול 'אתה', אלא בכל אחד מאיתנו נמצאים שני אנשים. אופן המחשבה שלהם נפרד וכן שיטותיהם שונות, אולם ככל שהפער הזה גדול, כל אחד מאיתנו מוכרח להזדהות עם האישיות הכוללת".

במאמר זה ניסיתי להסב את תשומת הלב לאפשרות אנושית שעדיין לא נוסתה: עשיית שלום בין המינים, שמתחבאת בין פסוקי ספר בראשית כפוטנציאל שלא מומש לגאולת האדם באמצעות איחוד אינטגרטיבי בין הזכר לנקבה הפנימיים והממשיים בחיינו. איחוד זה משחרר אותנו מכבלי התרבות הפטריארכלית. אין כוונתי לבטל את קיומו של האדם הנולד מ"החטא הקדמון", הבודד, המנוכר, החי במאבק מתמיד ומייסר עם החיים הפנימיים והחיצוניים לו, אלא רק להזכיר לו, כמו בלחישה אוהבת, שיש שם אפשרות נוספת, שיש שם זהות אחרת, היודעת לשתף פעולה, היודעת לחיות ביחסי גומלין עם האישה, הטבע והאלוהות, זהות המבקשת היזכרות והכרה.

 

 

 

מקורות

ספר בראשית פרקים א'-ג'.

אברבנאל, נ' (1994) חווה ולילית. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.

אלאור, ת' (1999) סיפור בריאת האישה כמבוא לאנתרופולגיה. נדלה מהאתר: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8999&source=386

בנג'מין, ג' (2005). כבלי האהבה. צור יגאל: ליאור שרף.

ויטגנשטיין, ל' (1956). חקירות פילוסופיות. ירושלים: מאגנס.

מונטגיו, א' (1978). על התוקפנות האנושית. תל אביב: ספריית אופקים/עם עובד.

מזור, ל' (2015) אידאל השוויון בין בני האדם על פי בראשית א'. נדלה מהאתר: http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2014/10/blog-post_16.htm

פרום, א' (2015). אי ציות: מחשבות על שחרור האדם והחברה. תל אביב: רסלינג.

פרום, א' (1975). והייתם כאלוהים. תל אביב: א. רובינשטיין.

סולובייצ'יק, יד"ה (2001). אדם וביתו: שש מסות על חיי משפחה. ירושלים: מאוצר הרב.

סוליבייצ'יק, יד"ה (1965). בדידותו של האדם המאמין. נדלה מהאתר: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/bdiduto-2.htm

קריסטבה, ז' (2009). בראשית הייתה אהבה. תל אביב: רסלינג.

שוורץ, פ' (1999). המורשת ודרכי התודעה. תל אביב : אקרופוליס החדשה.

שניידר, י"ש (2008) נפילתה ועלייתה של השכינה. ירושלים: הוצאת ראובן מס.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אשמן, ת. (2016). מחשבות חדשות על ספר ישן: קריאה מגדרית בסיפורי הבריאה והבנת שורשי החשיבה הפטריארכלית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3452

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום26/7/2016

לתמיר הידד!. מרתק , לגשר על נסיון העבר
ולהביא אותו לזמננו.
השכנים