פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מתמחים "נאמנים לאיווי"

פתחו של יום המתמחה השני וההרצאות הראשונות בו עסקו באופן ישיר בעולם ההתמחות, בחוויותיהם של מתמחים ובפועלם של גופים שמתמחים הקימו. ההרצאות הבאות, של פסיכולוגים בכירים, הפגישו את באי הכנס באופן נוקב ומוחשי יותר עם הסוגיות הבוערות אשר נוגעות לפרופסיה כיום. בהמשך, הורחבה נקודת המבט אף מעבר לכך לשאלות על מקומנו בתוך תהליכים תרבותיים-היסטוריים. בסיום המהלך חזרה תשומת הלב להתמקד בפעולות המתמחים.

כתבות שטח | 28/11/2012 | 6,379

תגיות:

 

מתמחים "נאמנים לאיווי"

רשמים מיום המתמחה השני

מאת חיים פינקלמן

 

יום המתמחה השני אורגן בידי ועד המתמחים המשותף בפסיכולוגיה והסתדרות הפסיכולוגים בישראל, בשיתוף המכללה האקדמית תל אביב- יפו. יום העיון התקיים במכללה האקדמית תל אביב- יפו ב- 14.11.12.

 

המחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה אירוע מיוחד עבור אנשים וקהילות בארץ ובכלל זה גם עבור קהילת הפסיכולוגים המקומית. בערבים התל אביבים המהבילים, בין מאהלי המחאה וההמונים שפתאום יצאו לרחובות, זימנה רחבה בודדת לצד "אוהל המתמחים בפסיכולוגיה" בשדרות רוטשילד התכנסויות של פסיכולוגים ואנשי טיפול מכל הסקטורים – מתמחים, מומחים, ובכירים – למה שנראה היה כשיח מסוג חדש, ספונטני, רענן ומפרה. המאבק של המתמחים לשיפור תנאי העסקתם הפך מהר מאוד לזירה מרכזית אשר בה התקיים שיח שוטף בנוגע לנושאים אשר נמצאים בראש סדר היום של הפרופסיה, קשורים במהותה ובעתידה, ומעוררים מחלוקת: שוני ודמיון בין הסקטורים של המקצוע, הסכמי שכר, מעורבותה ומקומה של הפסיכולוגיה במרחבים הציבוריים ובמציאות משתנה, יחסים בין האקדמיה והשדה, אוריינטציות טיפוליות שונות, הרפורמה בבריאות הנפש, ועוד. נדמה היה שמשהו, אשר קשור אולי לזירה שאירחה את הדיונים הללו, ולניהול של המקום על ידי המתמחים, הצליח להכיל את המורכבויות והנצים החלוקים בדעתם, ליצור פלטפורמה של איחוד מקצועי בין הסקטורים, ולקיים "מרחב פוטנציאלי" אשר בו יוזמות ורעיונות יצירתיים קרמו עור וגידים.

דוגמא בולטת ליוזמה שיצאה לפועל היא הקמתו ופעילותו של ועד המתמחים המשותף בפסיכולוגיה, וחטיבה של מתמחים בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל (הפ"י). גופים אלו הפכו למציאות מוכרת, ומתוך כך, כיוזמה של הגופים הללו, הפך למובן מאליו גם קיומו הסדיר של "יום המתמחה". וכך, מול אולם גדוש מפה לפה בקהל של מתמחים אשר נראו בבוקרו של הכנס נמרצים וסקרנים, הדגישה בדברי הפתיחה של הכנס ד"ר יוכי בן- נון, יו"ר הפ"י, את מקומה החדשני והחשוב של חטיבת המתמחים בהפ"י, אשר עוסקת ומקדמת את צרכיהם המיוחדים של המתמחים במקצוע. ברוח דומה בירכה גם הילה ארג'נטרו, נציגת ועד המתמחים המשותף, והוסיפה בדבריה תשומת לב להדגשת המשותף בין תחומי המומחיות השונים, אשר מתאפשרת בזכות קיומה, לראשונה, של חטיבת מתמחים על-סקטוריאלית בהפ"י. קהל השומעים היה גאה, ואולי מוחנף מעט, לאחר דברי הפתיחה ולפני תחילתם של המושבים בכנס.

על רקע האווירה הזו של חיזוק מעמד המתמחים נראה שההרצאה הראשונה, של פרופ' חנוך ירושלמי, ראש החוג לבריאות נפש קהילתית מאוניברסיטת חיפה, נחוותה על ידי רבים באופן עוצמתי, ועוררה תגובות והדים רבים. הרצאתו של ירושלמי עסקה במערכות יחסים משמעותיות של כל המתמחים – מערכות היחסים עם המדריכים שלהם, בעיקר בפסיכותרפיה. טיעונו המרכזי של ירושלמי היה שבשל השפעתן של תיאוריות פסיכואנליטיות, אשר לאורן מתנהלים חלק גדול מהטיפולים, השתרשה באופן בלתי רצוי מערכת יחסים של תלות בין המודרכים למדריכיהם. לדעתו, מערכת היחסים הזו מתאפיינת בקיבעון והיא איננה מעודדת מספיק גדילה מקצועית של המתמחים. כך, למשל, טען ירושלמי שההתייחסות הפסיכואנליטית אל הזמן הממושך אשר נדרש לשם שינוי נפשי משמעותי בטיפול מתרגם לערך, לעיתים גלוי ולעיתים מוסווה, אשר לפיו גם על המודרך, אשר שואף להיות מטפל, לעבור באופן מחזורי תהליכים ארוכי טווח, אשר קיצן לא ממש ידוע. באופן הזה, השגת המומחיות הנכספת פותחת רק צוהר לתהליך נוסף, שבו המומחה החדש הוא "רק מומחה צעיר", ושלעיתים קרובות לפניו עוד זמן רב, "זמן אוקיאני" בלשונו של ירושלמי, עד שהוא ישלים תהליכי הכשרה נוספים, כמו הכשרה להדרכה, הכשרה במכונים הפסיכואנליטיים, ועוד. בכל הזמן הזה, נטען, קיומו במערכת של המתמחה, או של מי שנמצא בהמשך במסלול ההכשרה, יהיה במידה כזו או אחרת מוחלש. דוגמא נוספת של המשגה פסיכואנליטית אשר מתרגמת ליחסי ההדרכה הן המשגות ומטאפורות אשר קשורות ליחסי הורה וילד – החזקה, בניית עור רגשי, מאבקים אדיפאלים ועוד. ההמשגות הללו, טען ירושלמי, משמרות את המתמחים בעמדה תלותית ורגרסיבית, ובמקומן הוא מציע להשתמש בהמשגות שוויוניות יותר, כמו, למשל, "מדריך כאח בוגר".

מיד לאחר דבריו של ירושלמי נישאו מתוך חלק מהקהל קולות של תמיכה במה שנראה היה שהתפרש על ידי חלק כ"עידוד" המתמחים, וקריאה לבדק בית פנימי ביחס לנורמות ולהנחות יסוד במקצוע. יחד עם זאת, נשמעו גם קולות אחרים אשר נשאו אופי ביקורתי ונוקב ביחס להרצאה. כך, למשל, מתמחה שאלה האם בתהליכי ההכשרה הממושכים לא טמונה גם ייחודיותו של המקצוע, ויתרונו ביחס למקצועות טיפוליים אחרים. בהמשך לשאלה הזו, אני הבעתי חשש שדבריו של ירושלמי יכולים להתפרש, אולי באופן מוטעה או שטחי, כקריאה פשוטה לקיצור תהליכי ההכשרה בפסיכותרפיה, אשר נחוצים כעת יותר מתמיד, וזאת, על רקע שינויים במסלולי ההכשרה האקדמיים וההתרחקות בין "האקדמיה" ו"השדה". טענה נוקבת נוספת מהקהל הייתה שייתכן שאותם יחסי תלות שירושלמי מתאר בין המודרכים והמדריכים משתחזרים למעשה בינו ובין הקהל, אשר חווה את דבריו באופן תלותי. באופן הזה ניתן להתייחס לחוויה של שמיעת דבריו של ירושלמי כאל סוג של "ישועה" ומזור ביחס לתסכולים וכעסים שונים ומצטברים, שייתכן שקשורים בחלקם גם לחולשה הכלכלית של מי שעובדים בשירות הציבורי.

נראה היה שחלק מהתגובות והשאלות ביחס לדבריו של ירושלמי אשר נשמעו בחלל הגדול של אולם ההרצאות "נשארו באוויר", ולא זכו למענה מדויק, אך הן המשיכו ללוות את יום העיון כולו. כך, לגבי האפשרויות של המתמחים להתנער מתחושה של החלשה, נשאה בהמשך דברים טלי לביא, מהפעילות הבולטות במחאת המתמחים וכיום נציגה של התנועה למען פסיכולוגיה ציבורית, הגוף המרכזי השני אשר קם בעקבות המחאה, לצד ועד המתמחים המשותף. בדבריה, לביא העניקה מובן ברור לאפשרויות של המתמחים בפסיכולוגיה לחוש העצמה, ולפעול. לביא עסקה בכך שבשונה מאנשי המקצוע הוותיקים, דווקא הפסיכולוגים הצעירים יכולים להבין באופן מלא ושלם יותר שפיצולים בתוך המקצוע מחלישים. הבנה שכזו יכולה להיות רלוונטית וחיונית בתקופה זו, בה נראה שהפסיכולוגיה בארץ ניצבת בפני שינויים שיכולים להיות דרמטיים. מתוך כך לביא נשאה קריאה למתמחים להמשך של שיתופי פעולה בתוך הקהילה המקצועית, לקיחת אחריות, והרמת המבט מעבר לדל"ת האמות של הקליניקה והמסגרת של מקום העבודה. עוד עדכנה לביא בנוגע לפעולות עכשוויות של התנועה לפסיכולוגיה ציבורית, כמו המעורבות של המתמחים בדיונים הקרבים על הסכמי השכר, ופרויקט הקליניקות הציבוריות במכללה האקדמית, אשר מדגים כיצד קשר בין ה"אקדמיה" ובין "השדה" הוא אפשרי.

פתחו של יום העיון וההרצאות הראשונות בו עסקו באופן ישיר, ניתן אולי לומר, ב"עולם ההתמחות" – בחוויותיהם של מתמחים, ובפועלם של גופים שמתמחים הקימו. ההרצאות הבאות, לעומת זאת, של פסיכולוגים בכירים בעלי עמדות מפתח ציבוריות, הפגישו את באי הכנס באופן נוקב ומוחשי יותר עם הסוגיות הבוערות אשר נוגעות לפרופסיה כיום. כך, שתי ההרצאות הבאות, שנערכו ברצף, של טלי חבצלת, ולאחריה, של חנה שטרום-כהן, עסקו ביחסי הכוח של המקצוע ביחס לייצוגם של מקצועות אחרים בהסתדרות העובדים ובמח"ר (חטיבת האקדמאים של מדעי החברה והרוח בהסתדרות), בו הן משמשות כנציגות של הפרופסיה. הקהל הרב שנכח באולם נפגש באופן עוצמתי, ולא נעים אולי, עם "המציאות" החברתית והפוליטית אשר בה המקצוע נתון.

דבריה של טלי חבצלת עסקו בעיקר בהסבר ביחס להסכמי השכר שעתידים להיפתח במהלך 2013. כפסיכולוגית חינוכית בכירה, חבצלת טענה שהיא, כמו פסיכולוגים חינוכיים אחרים, ערה יותר לשיח אשר מתקיים בעולם שמעבר למוסדות הפסיכולוגיים, ולצורך לדעת כיצד להשתלב בו באופן יעיל. חבצלת סיפקה הסברים תמציתיים ויעילים ביחס למרכיבי השכר של הפסיכולוגים בשירות הציבורי, ובהמשך, עלתה מדבריה אופטימיות זהירה, וזאת ביחס לטענתה שקיימת מודעות באוצר לכך שיש צורך לשנות באופן ממשי את הסכמי השכר המיושנים אשר מכתיבים את שכר הפסיכולוגים בשירות הציבורי. יחד עם זאת, נרמז מדבריה שהדרך לשינוי המיוחל רצופה במאבקים, ומחייבת יכולת של הפסיכולוגים לדעת כיצד "להפעיל שלטרים", כלומר, כמו עובדי הסתדרות אחרים – לדעת לאיים בהשבתה של שירותים חיוניים. בשלב הזה נראה היה, שהידיעה של באי הכנס, המתמחים, שהם מהווים חלק ניכר מהשירות הפסיכולוגי הציבורי, ומתוך כך גם מהווים כוח נאבק ושובת אולי, החלה, באופן מטריד ומודע למחצה, לחלחל לאיטה.

אמירות נוקבות יותר ביחס למאבקי כוח במוסדות השלטון נשאה חנה שטרום-כהן. על רקע של הסברים על שביתת הפסיכולוגים משנת 1997, אותה היא הנהיגה, שטרום-כהן הציגה חלק מאופני הפעולה הרצויים, לדעתה, במאבקים שכאלו – כמו דרישות מהאוצר להשוואת תנאים, והכרה מדוקדקת ומתוחכמת של תנאי העסקה של עובדי מח"ר אחרים. שמירה על מסגרת ההתמחות המוכרת בת ארבע השנים, הוסברה אף היא כאמצעי יעיל לא-רק לשמירת איכותם המקצועית של הפסיכולוגים, אלא גם באופן אסטרטגי, כאמצעי לשמירה על יתרונם ביחס למקצועות טיפוליים אחרים, וזאת, על אף שלכאורה נראה שקיצורה של ההתמחות יכול להיות מהלך ש"ימצא חן" בעיני רבים. כמי שמזוהה עם המאבק נגד הרפורמה בבריאות הנפש, שטרום-כהן הציגה גם תסריט קודר ביחס לתוצאות של הרפורמה, אשר כולל הדרה של פסיכולוגים מהשירות הציבורי.

בהקשר של דבריה של שטרום-כהן, מקומם של המתמחים נראה היה לפתע מאוד מתעתע. המתמחים מהווים חטיבה משמעותית בשירות הפסיכולוגי הציבורי, ותחושת העצמה על הרקע הזה עברה כחוט השני לאורכו של הכנס. יחד עם זאת, שטרום-כהן טענה שניסיון של המתמחים "להנהיג" יכול לשמש ככלי משחק בידי כוחות במערכת השלטונית אשר רוצים להדיר את הפסיכולוגיה ממרחב השירות הציבורי, וזאת באמצעות העצמתם מחד, אך הקטנת כוחם של מוסדות פסיכולוגים בשדה מאידך. אם בהרצאתו של פרופ' ירושלמי נשמעה ביקורת ביחס לדפוסים של תלות בין מודרכים למדריכים ולאנשי מקצוע בכירים, כעת, ניכרה אולי בקרב חלק גדול של המשתתפים תחושה שונה, מנוגדת אולי , של רצון לדעת גם כיצד להסתמך על מי שנראות כ"לוחמות שטח" ותיקות ומנוסות, אשר כוונתן טובה, ראייתן רחבה וכוללת, והן \ אינן מתפתות לדברי חנופה ומקסמי שווא.

על אף שפער ניכר קיים בין השקפותיה של שטרום-כהן ובין אלו של הדובר הבא בכנס – יו"ר מועצת הפסיכולוגים, פרופ' יואל אליצור – הרי נראה שדבר מה משותף בכל זאת נמצא ביניהם: הענקת התחושה שעל אף כוחם המשמעותי של המתמחים, בכל זאת לכוח הזה יש גבולות ברורים, ויש "אימהות" ו"אבות" אשר אמונים על הדאגה לעתיד המקצוע. למרבה הצער, כאמור, הפער בין "האמא" במקרה הזה, שטרום-כהן, ובין "האבא", אליצור, היה בולט ומבלבל. כך, לאחר הזהרותיה הברורות של שטרום-כהן מהשלכותיה של הרפורמה בבריאות הנפש, הרי שמדבריו של אליצור, אשר עסקו בהשקפותיו ופעולותיו ביחס לקידומו של המקצוע, עלתה טענה הפוכה – שהרפורמה בבריאות הנפש איננה מהווה רק מהלך מגביל וגורע, אלא גם מהלך אשר מאפשר התפתחויות והעצמה לפסיכולוגים בארץ. דוגמא להתפתחות שכזו קשורה, לטענתו, לעלייה העתידית בחשיבותו של האבחון על מנת לקבל טיפול, ובהקשר הזה טען אליצור שהוא מקדם מהלכים לקבע את הפסיכולוגים כמי שאמונים על אבחונים בולטים, כמו האבחון של ADHD ואוטיזם. על הפסיכולוגיה לקדם את עצמה כפרופסיה פתוחה לשינויים, טען אליצור, ולא רק ככזו אשר שומרת בקנאות על ערכיה המסורתיים.

למרבה הצער, לאחר דבריו של אליצור ביחס לרפורמה בבריאות הנפש לא ניתן מקום ניכר לשאלות מהקהל, אשר יכלו להיות ממוענות הן אליו והן לשטרום-כהן. שאלות אשר לא נשאלו, אך נראה שריחפו בחלל אולם ההרצאות הגדול, נגעו להיקף מעורבותם של פסיכולוגים במטווה העתידי של הרפורמה, כמו ייצוגם במנהלת שהוקמה לשם כך על ידי משרד הבריאות, והצעדים שננקטים על מנת להבטיח את שילובם בשדה במידה שהרפורמה תצא לפועל. נראה שתהיות מן הסוג הזה היו קשורות גם לתחושות מכבידות בקרב באי הכנס, אשר קשורות לבלבול ביחס לעמדות המקוטבות אשר הוצגו, או לתחושות של הזדהות עם עמדה מסוימת, וחשד והתנגדות עזה ביחס לעמדה אחרת. בשלב הזה, חלק מהקהל עזב את האולם.

מועצמים או מוחלשים? כוח ייחודי וחלוץ של המקצוע או מתלמדים, נאיביים, אשר עליהם לסמוך על ברי הניסיון? ואם לסמוך- אז על מי? תשובות קונקרטיות לשאלות הללו לא ניתנו במסגרת המושב האחרון של הכנס, בו נשאה דברים הפסיכואנליטיקאית הלקאניאנית סוזי פיצ'וטקה. יחד עם זאת, נראה היה שמדבריה של פיצ'וטקה, אשר נישאו בבהירות ובחן והיו מלווים בהומור רב, נמצאו התייחסויות עמוקות לשאלות הללו, ובעיקר מחלקה הראשון של ההרצאה עלתה נימה מנחמת.

אל מול קהל שהתמעט לאחר המושבים הקודמים, אך היה מרותק לדבריה, התייחסה פיצ'וטקה לשאלה – האם הפסיכואנליזה מסרסת, או מעודדת לפעולה? התשובה אשר עלתה בתחילת דבריה של פיצ'וטקה, ואשר התבססה על הצגתם של מושגי יסוד בפסיכואנליזה הלקאניאנית, הייתה חד משמעית: כן, הפסיכואנליזה מעודדת פעולה, וזאת, מכיוון שהיא מעודדת את האנליזנד להתקרב אל האיווי שלו, אל מה שניתן להסביר אותו כתאווה לפעולה אשר הנצה בתקופה האדיפאלית, לאחר שהילד גורש מ"גן העדן הראשוני" של הקשר עם האם. הגירוש מגן העדן של הקשר עם האם, אשר נעשה על ידי הפונקציה האבהית, מעורר, על פי לקאן, אימה של סירוס וכולל את ההבנה שהעולם אינו מושלם. האיווי, אם כך, הוא הרצון לפגוש מחדש את האובייקט שאבד בקשר הראשוני.

בהקשר חברתי של מעמד המתמחים ויכולתם לפעול, עלה מדבריה של פיצ'וטקה, שניתן להתייחס לאיווי בהקשר של עוררות אצל הפרט, המתמחה, ללקיחת אחריות סובייקטיבית על עצמו וגורלו, וליכולתו ליצור שינוי חברתי. מושג מרכזי נוסף של לקאן – ההתענגות – נקשר אף הוא למעמד המתמחים: לנוכח הפחד מהסירוס, מתפתח מערך הגנתי אשר מכונה אצל לקאן "התענגות", אשר באמצעותו חווה הפרט ומסביר לעצמו את חוסר מושלמותו של העולם בעזרת השתקעות בתחושות מסוימות של סבל, והתענגות עליהן. ההתענגות, אם כך, היא "הסבל המועדף עלי", ונראה שכל הנוכחים בקהל יכלו למצוא הד להתענגותם האישית שלהם בהקשר הזה – ביחס לתחושות של קיפוח כלכלי, החלשה במערכת, עמדת נחיתות ביחס למדריכים ואנשי מקצוע בכירים, פסיביות וחוסר אונים ביחס לבירוקרטיה איטית ומסורבלת, וכן הלאה.

הרצאתה של פיצ'וטקה הייתה, כאמור, האחרונה ביום העיון, ונראה שבד בבד עם התייחסויותיה המדויקות לתחושות שעלו בקרב היושבים מהקהל, ולאופן שבו הן הצליחו למצוא הד ולהכיל תחושות שעלו מיום העיון כולו, הרי שבשעה זו שררה גם אוירה מעורפלת, ומנומנמת מעט. אולי בשל כך, ואולי גם בשל התוכן של המשך ההרצאה, שהיה, לדעתי, פחות "קל לעיכול", מאיים, ומעורר שאלות רבות, נראה שהחלק השני בדבריה של פיצ'וטקה התקבל בקרב הקהל באופן מרוחק יותר, ובשתיקה. בחלק זה, פיצ'וטקה התייחסה לשוני בין העולם הויקטוריאני אשר בו צמחה הפסיכואנליזה, לבין תקופתנו שלנו, ובעיקר להבדל ב"תחושת האשמה": אם באדם הויקטוריאני עלתה אשמה בשל ההתוודעות אל דחפיו אשר אינם עולים בקנה אחד עם ערכים חברתיים מופנמים, הרי שהאשמה בתקופתנו, טענה פיצ'וטקה בעקבות הוגים לקאניאנים עכשוויים, עולה בשל תחושה שהעינוגים אינם מספיקים, אשמה מכיוון "שלא התענגנו מספיק". עוד בהקשר הזה פיצ'וטקה התייחסה לסבל אשר עולה מהיחלשותם של קשרים בין אישיים, אותם מחליפים קשרים עם מוצרי צריכה קפיטליסטיים, היחלשותה של הפונקציה האבהית, וירידת ערכם של האידיאלים, ובכלל זה האידיאלים החברתיים, כגורם שמניע לפעולה.

לנוכח השינויים בתרבות, והנופח הפסימי אשר עלה מההתייחסות אל השינויים הללו בהרצאה, הרי שהנאמנות לאיווי, שהוזכרה בהקשר הזה של דבריה של פיצ'וטקה כ"המלצה לקאניאנית" להתמודדות עם השינויים התרבותיים, והמחויבות שלא לסגת מהקשר הבין אישי עם הזולת, נראו אולי דלות ולא מספקות. האם באמת התרבות שלנו שונה כל כך מהתרבות הויקטוריאנית, וכל כך מקוטבת ביחס אליה? ואם כן, האם ההמשגות הלקאניניות, אשר מובנות על פי רוב ביחס להמשגותיו של פרויד, מצליחות להסביר את השינויים הללו? מחאת המתמחים אשר הנצה בקיץ 2011 במאהל בשדרות רוטשילד, ואשר פגשה והתמודדה לאורך שנת קיומה עם שאלות כבדות משקל בנוגע למהותה ועתידה של הפרופסיה, נפגשה כעת, עם סיום הרצאתה של פיצ'וטקה, עם שאלות-יסוד בנוגע להבנה של התרבות העכשווית, ובעיקר, כך זה אולי נראה, עם הקושי של תיאוריות פסיכואנליטיות לבחון את השאלות הללו באותו האופן המעמיק שבו הן בוחנות את העולם הפנימי, האישי, ואת האינטראקציה הטיפולית, זו אשר מתרחשת בחדר, בפנים, קצת רחוק מהרחוב, ומהמלחמות, ומהמחאה.

עם סיום דבריה יצאה פיצו'טקה מהאולם, והשאירה בו עשרות בודדות של מתמחים, לחלקו האחרון של היום אשר בו הציגו את עצמם וענו על שאלות נציגי ועד המתמחים המשותף והתנועה למען פסיכולוגיה ציבורית. כעת, ללא "אבות" או "אימהות", יושבי ראש ונציגים בכירים, או פסיכואנליטיקאים, נשארו באולם המתמחים בלבד, מובכים אולי קצת מהיעדרה הפתאומי של עין צופה נוספת, "בכירה" יותר. אמיצים, אחראים לגורלם ולגורל המקצוע, ו"נאמנים לאיווים", עלו על הבמה נציגי המתמחים אשר נכחו בכנס- טלי לביא, אסף יעקובוביץ', יונדב גרוס ואיציק פרץ (הנציגים הקליניים), עידן ויסמן ויעל קוצ'ינסקי (הנציגים ההתפתחותיים), הילה ארג'נטרו, רוני מאלין ואיציק ששון (הנציגים החינוכיים), נועה בונה (הנציגה השיקומית), ויוסי חסון (הנציג התעסוקתי). קצת שאלות עוד נשאלו מהקהל, נאמרו דברים בנוגע לפעולות שעל סדר היום, ובעיקר הוזמנו מתמחים נוספים להצטרף אל הועד והתנועה. תם לו יום המתמחה השני ונראה שהחקירה הרפלקטיבית של המתמחים ביחס למעמדם ולאופיו של המקצוע, כמו-גם התנופה בפעילותם, נמצאת בעיצומה.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פינקלמן, ח. (2012). מתמחים "נאמנים לאיווי". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2886

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גלית כהןגלית כהן3/12/2012

אלף תודות!!!. שלום חיים
תודה רבה על סיכום היום! כתבת מדהים. לא היה ניתן לסכם ולהעביר בצורה טובה יותר את היום, הנושאים שעלו בו והניואנסים שעלו בקהל.
עלה והצלח:)
הפצתי את מאמרך בקרב הפסיכולוגים בתחנה שלנו.

אלי אלמוגאלי אלמוג29/11/2012

תודה. תודה רבה על סיכום יום העיון.