פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

ספרים

טיפול בלב ים (ולא באקווריום) / ליאורה סוטו

במשך שנה אחת, שבע נשים בשנות העשרים והשלושים לחייהן נפגשות עם פסיכולוגית בשם דורית. כל אחת מהן מתארת את המפגשים מנקודת מבטה. במקביל, דורית מתייחסת למפגשים באופן אסוציאטיבי, באמצעות הערות המופיעות לאורך הספר. כך נחשף עולמן של המטופלות לצד עולמה של דורית — אלמנה בת כחמישים, אם לבן ובת בוגרים, שילדותה הייתה יפה אך מורכבת וכואבת, ובהווה רומן עם גבר צעיר ממנה מערער את הרוגע והשגרה בחייה.

מתפרסם מ 23/4/2018 | 1,009 צפיות

תגיות: | | |

טיפול בלב ים (ולא באקווריום)

ליאורה סוטו

טיפול בלב ים (ולא באקווריום)

פרדס הוצאה לאור

 

במשך שנה אחת, שבע נשים בשנות העשרים והשלושים לחייהן נפגשות עם פסיכולוגית בשם דורית. כל אחת מהן מתארת את המפגשים מנקודת מבטה. במקביל, דורית מתייחסת למפגשים באופן אסוציאטיבי, באמצעות הערות המופיעות לאורך הספר. כך נחשף עולמן של המטופלות לצד עולמה של דורית — אלמנה בת כחמישים, אם לבן ובת בוגרים, שילדותה הייתה יפה אך מורכבת וכואבת, ובהווה רומן עם גבר צעיר ממנה מערער את הרוגע והשגרה בחייה.

שמונה נשים, לכל אחת מהן מניעים ומבנה אישיות שונים, כל אחת פוגשת את המציאות הפרטית שלה, ודרכה את הייחודי והמשותף שבנפש האדם. סיפורה של האחת משקף את חברתה במעין קלידוסקופ אנושי. כף המאזניים נעה בין עוצמה לחוסר אונים, בין תעוזה לפחד, בין בלבול לבהירות, בין גבריות לנשיות — כל אחד מאלה שזורים באישיותן של גיבורות הספר, ורק בסוף הספר אנו מגלים מה התרחש במציאות ומה בדמיון בלבד.

מה הוא טיפול נפשי? כיצד ניתן להגדיר אותו? מה הם כוחותיו וחולשותיו, יכולותיו ומגבלותיו? האם ניתן להגדיר את מקומם של המטפל והמטופל בסיטואציה מורכבת זו? מה סובייקטיבי ומה אובייקטיבי בשיח הטיפולי? הספר טיפול בלב ים (ולא באקווריום) משקף את כוחן האינסטינקטיבי והיצרי של נשים המחליטות לשלב בדרמת חייהן טיפול נפשי.

 

ליאורה סוטו היא בוגרת בצלאל ובוגרת אוניברסיטת חיפה בטיפול באומנות. מטפלת, מדריכה ומרצה. ספריה הקודמים הם כעס, פחד וגעגועים יצאו לטיול, שראה אור בהוצאת ש. זימזון בשנת 1996; לגעת בנפש: פסיכותרפיה באמצעות חומרים וצבעים, שראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2008. יצרה את סדרת הקלפים הטיפוליים "העץ", "אנשים" ו"חיות דמיוניות" בשנים 2012-2016.

 

לרכישת הספר ביריד

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


 

פתיח וסוף דבר

סוף דצמבר 2007

סיימון התלהב מפרויקט הדירות בתל אביב על גבול יפו, רק לא ידע שבמבנה המתפורר שלידו גרים ערבים, ואת עמדת הכובשת אני לא רוצה לנופף לאף אחד בפרצוף. מה לו ולפוליטיקה שלנו? הוא מתהלך כאן ללא רגשי אשמה. כובש, נכבש, סיכול, ועוד ממוקד, מפגע, חוסל, נהרג — הוא לא מבין בזה. לא יהודי, לא מיעוט, סתם אמריקאי שהתאהב בי ומרגיש אזרח העולם. הייתי מוכנה לוותר על יהדותי ברגע זה ולהיות במצבו. ואולי אפילו להיות פרה, רצוי בהולנד. לא חושבת, לא מבררת, לא משתהה. מה לה ולהזדהות, ועוד השלכתית, או אמפתיה, ועוד לאחר. לה אין קליניקה ומטופלים והיא לא נתקעת בשאלות של הזדהות. הדירה שקנינו בתל אביב תהיה מוכנה כשנחזור, ועד אז אני מקפלת עשרים שנה אחרונות שחייתי בבית הזה, ועוד עשר בילדות, שלושים שנה בסך הכול, מכניסה לארגזים, מזוודות ושקיות, מכסה כורסאות, שולחנות ומיטות מהקליניקה, הסלון וחדרי השינה ביריעות ניילון, מצמידה פתקים המפרטים את התכולה באדיקות אידיוטית. מסרבת לזרוק ספרי פסיכולוגיה, שהתיאוריות המפורטות בהם התאימו לווינה של לפני מאה שנה, כאילו הם יסודותיו האמיתיים של הבניין. לעולם לא אפתח אותם, אבל עצם נוכחותם בארגזים שיישמרו במרתף משמשת עבורי הוכחה למקצועיות שלי.

סיימון והפועל מעבירים את התכולה ולא מבינים שאבא נוכח כאן ועכשיו. בקליניקה הזאת הוא קיבל את מטופליו, ואני חיכיתי וחיכיתי שיסיים את יום העבודה הארוך. אז לא ידעתי שכאן, בחדר הזה, הוא קיבל החלטות הרות גורל כמו האם לשלוח מטופלים לניתוח לב או לא. ילדה קטנה, קליניקה שעברה מאב לבת, ואני, היורשת, סתם פטפטתי עם המטופלים שלי על סובייקטיביות... ובעצם, לא סתם.

לארוז בית בחודש דצמבר. אלמלא ידעתי שהנכד שלי יעבור לחדר הזה, אני לא בטוחה שהיה לי כוח לקפל את פרק החיים הנוכחי ולהעביר לדניה את הבית כפי שאבא ואמא העבירו לי אותה פעם, מזמן. כעת נדמה לכולם שאני נדיבה וקלילה, עוברת לי לעיר הגדולה עם הבעל החדש והצעיר שלי, ולפני זה עוד קופצת לאפריקה. אילו רק היו יודעים כמה אני חמדנית, תקועה וכבדה... בעצם, למה להחמיר עם עצמי כל כך?

אם אבא ואמא יכלו להעביר את תכולת הבית שלנו מלונדון לכאן, לי מותר להעביר את מרבית תכולתו, וגם את שאריות תכולתם, למרתף. רק דניה מסוגלת ורוצה לקבל קירות בלבד, כי רק היא יכולה לחיות חיים פרקטיים, משוחררים מחבלי הנוסטלגיה והגלות שתמיד יישארו כרוכים סביבי. היא תחליף את הריצוף הישן בבטון מוחלק, את הצינור בגינה בהשקיה אוטומטית, את הפעמון בכניסה לאינטרקום, את המקרר לחדש יותר. דמעה זולגת, וכולם חושבים שזה אגל זיעה.

איך אזרתי אומץ לתת ככה את הבית? אולי נדבקתי בספונטניות של המטופלות שלי: זאת שהפילה בקלות כאילו היא חולצת נעל; זאת שהעזה ונסעה לבקר גבר שפעם עשתה איתו מעשה שלא ייעשה, נקשה על דלתו וביררה את עברם; שלישית, שוויתרה על הדיכאון ונכנסה למיטה עם גבר בלי רגל... את התעוזה הזו הן קיבלו כאן, כי היו אצלי בטיפול. הן קיבלו אותה גם בזכותי, הרי ישבו בחדר הזה, כאן, מולי, מדי יום רביעי, ולפעמים גם בימי שישי. קיבלתי אותן, חייתי אותן כאן. הבטתי בהן והן בי, לפעמים גם מבעד לחלון, לפעמים תוך כדי הצצה בשעון, אחת הרכיבה פאזל, אחרות לגמו מים, תה, קפה, לפעמים היו גם עוגיות. מקנאת בכך שהן צעירות, כולן. למה לא הגיעה אף אחת בגילי? כנראה מקריות לא מקרית.

את אורלי אני הכי אוהבת. יש בה מיניות מעודנת/נוכחת. אמנית. מוכנה לתת לרגש להוביל אותה, קשובה גם לאופטימיות וגם לכאב, שמרנית ומשוחררת. מינונים יפים שמייצרים אדם שלם. כמה נוח לטפל במי שנעים בנוכחותה. כמה קשה היה לי עם הימנית. בכל פעם שעלה ריח פוליטי ניסיתי להסיט את השיחה. אילו רק ידעה. אפילו ליכולת ההכלה של מטפלים יש גבול.

והפועל, הערבי, שואל איפה לשים את מדפי הספרים. יש כל כך הרבה מהם, ואין להם שימוש. אין מצב שדניה ובעלה ירצו אותם, ערימת קרשים מעוקמים. אני אומרת לו לזרוק אותם. אבא בנה את הספרייה. לא רוצה לחלום על אבא בלילה.

מתלבטת מה לאפסן כעת. נעמדת במקום בו ניצבו שתי הכורסאות, זו מול זו, מטפלת־מטופלת, במקום בו עמדה בעבר המיטה שעליה שכבו המטופלים של אבא. הרצפה עירומה והריקנות מיתרגמת לדופק מהיר ולחשיבה לא מאורגנת, וסיימון לא מבין שכשדיבר אליי לפני רגע פשוט לא שמעתי אותו. לא נמצאת בכאן ולא בעכשיו. אולי בעוד כמה ימים אנסה להסביר לו שאהבתי שרירה וקיימת, אבל השינויים שעברו עליי השנה, אלה שבמציאות ואלה שברגש, מטלטלים אותי, מרחיקים אותו ממני, לוקחים אותי ממנו. רק בזכות דחיקת הרגש ופינוי הדרך לשכל הישר אני יכולה להזכיר לעצמי שהחיבור אליו, פתיחת הקליניקה וסגירתה, הכול בתוך שנה אחת, הם ההוכחה שגדלתי.

והנכד מתרוצץ ממש בין הרגליים, לא יודע שכנראה עוד יעברו עליו לילות לא פשוטים בחדר הזה, שהוא הכי פחות מכיר בבית, החדר בו סבתא הייתה עובדת, שבו אסור היה להפריע לה.

עוד אתגעגע לערבה הבוכייה הנשקפת מהסלון. כשאבוא לבקר, לשמור על הנכד, על הנכדים שעוד יגיעו, זו כבר לא תהיה אותה תחושה, אותה אחריות. סגרתי את הקליניקה, ויתרתי על הבית שירשתי, על רגעי ההנאה שחוויתי בו, על ההצלחות המקצועיות שידעתי, ואולי לא רק הפרידה כואבת, אולי גם הוויתור על הכוח ועל האחריות שמעצימה.

במטבח שבעוד פחות משבוע יהפוך לשלה דניה מכינה לכולנו משהו לאכול. לא נראה שהיא מודעת לכל הכובד ולכל המשמעויות הפסיכולוגיות שמאכלסים את המוח שלי. אולי היא לא אחת מאלה. היא התבגרה לא רע. אולי גם בזכותי, בזכות החיים ללא נדודים שסידרתי לה. אולי זו הגנטיקה שלה שאפשרה לה להתפתח לאישה שלא צריכה לחשוב על האפשרות להיות פרה בהולנד. יש לה שקט פנימי.

הפער הרגשי בינינו — אם ובת — גדול מזה שהיה ביני ובין אבא. לאבא ולי הייתה אותה שפת אם, ואולי גם הועילו לנו הצרות המשפחתיות שהחזקנו ביחד. וטוב שסיימון נכנס לעולמי, כך לא אצטרך לכפות על דניה יותר אינטימיות מכפי שהיא מסוגלת לסבול. החביתה טעימה לי כי הנכד יושב על ברכיי וכי דניה מנצחת בכישרון על להקת האנשים שבמטבח, מגישה ומחלקת, חותכת, מוזגת לכל הדתות, לנו, היהודים, לסיימון הנוצרי ולפועל המוסלמי. האם אני היחידה שחושבת על כל דבר גם במושגים של דת, מדינה ולאום?

מכל חפצי הבית דניה רוצה רק את התמונה התלויה בכניסה לסלון. שישי בבוקר, היא ואחיה היו בגן, ופיטר ואני נסענו לסטודיו באיזה מושב בהרי ירושלים. זוג צעיר, נאיבי משהו, נוסע לקנות תמונה כדי לקשט את הקן שלו, להוסיף צבע וצורה. עמדנו והתלבטנו יחד עם האמנית בין שתי תמונות. הסיפור שסיפרה על כל אחת מהן סייע לנו לבחור באחת ולא באחרת. אז חשבתי שעוד נשוב לשם ביום מן הימים ונקנה עוד תמונות, אבל החיים זרקו אותנו למקומות אחרים, כל כך אחרים עד שאיני זוכרת לא את שמה ולא את שם המושב. נשארה תמונה די סבירה אבל לא ממש מספקת. היום אני זקוקה למסר חזק, להדהוד שיאפשר שיח פנימי מעמיק. דניה דומה לאבא שלה, טיפוסים שלווים, שונים ממני ומההורים שלי, לא אנשים של שוליים, של סבל פוליטי, של סבל בכלל, וטוב שכך. אני שמחה שהיא האדם העיקרי שיסעד אותי יום אחד. אחיה יעשה כמובן את מה שיוכל, אבל היא זו שתתפוס פיקוד אם אהיה תלותית, נזקקת, חולה ומנותקת. אני יודעת שחוסר התפקוד שלי לא רק שלא ישתק אותה, הוא גם לא יכאיב לה יתר על המידה. לא כי היא לא אוהבת אותי, אלא כי ההיגיון שלה יתפקד יותר מהרגש, וטוב שכך. היא לא זקוקה לאינטימיות במינונים שאני זקוקה להם, מכאן הצורך שלי במטופלים והצורך להצליח להיות אינטימית איתם עוד יותר משהם יהיו איתי. וכבר אני מתגעגעת אליהן. אילו רק ידעו כמה קשה לי לסגור את הקליניקה, גם לכמה חודשים, ואני אפילו לא מדברת על הפרידה מהנכד. לו הסברתי שאחזור בקיץ.

כשבית מתקלף הכתיבה מקלפת את החשיבה למילים בודדות, כמו התרגשות וספק, למושגים כמו עבר והווה, שמן ומים שלא מתערבבים, כאב ושמחה בקווים מקבילים. אין בחדרים המתרוקנים פסקאות משתפכות. יש שלד, חשיבה מבנית.

צריך להסיע את הפועל למחסום ואני מתנדבת, כי לא ארים ארגזים כבדים, כי דניה עסוקה בלהרדים את הנכד, כי ממילא אבא לא נמצא בבית, לא נמצא בכלל, כי להמשיך ולמיין חפצים לארגזים זה מציף. אני לא ממש מכירה את הדרך למחסום, אבל אם נוסעים לכיוון הדלות, מגיעים אליו. הפועל ואני מדברים, אבל מי בכלל מבין אחד את השני. הוא שואל אם אפריקה זה קרוב לעזה, ומודה לי על אוסף כלי המטבח, הבגדים והנעליים שנתתי לו. כל מה שהצעתי לקח. ואפריקה ועזה, שני מקומות שלא הייתי בהם, משוטטים לי במחשבות. בעלה של דניה היה בעזה, לטענתו אפילו שיטח מחבל עם הטנק במה שמכונה "מבצע". פרה באחו עדיף, בהולנד עדיף.

כשמניחים תפוז על השיש במטבח חלק קטן מאוד משֶטח הפנים שלו נוגע במשְטח. כששופכים שמן לסיר רוב שטח הפנים שלו נוגע בקרקעית הסיר. אני רוצה להיות שמן, להישפך, להיזרק, להימרח. לא מוחזקת, לא מוגדרת. בדרך חזרה מהמחסום מדליקה רדיו. כשהפועל היה איתי ברכב לא רציתי להפגיש אותו עם החדשות "שלנו" ועם השירים "שלנו". השיר של בוב דילן (למי הוא שייך?) מאפשר לי לשקוע קצת יותר עמוק לתוך המושב, להיות קצת פחות תפוז. אם רק יכולתי להאריך את הנסיעה במקום לחזור ולמיין את החיים לארגזים.

דניה פותחת לי את דלת המכונית, מנתקת אותי מבוב דילן ומזמינה בנייד בלון גז, תוך הנהונים נחרצים המעידים שאכן יש בו צורך. תכף אגיד לה גם שכדאי להחליף את פח הזבל בחוץ, הוא סדוק לגמרי. היא הייתה עושה את זה ממילא, אבל בכל זאת אגיד, כי אני לא רוצה להוריש לה בית פגום. עדיף פרה באחו, בהולנד, פטורה מכל החישובים האלו, ממה שאמרתי וממה שלא אמרתי, ממה ששלנו וממה ששלהם.

סיימון עדיין מתלהב ממני, אני רואה את זה במבטו הנתקל במבטי כשאני יוצאת מהאוטו. הוא עוטף את התמונות שייתלו בדירה החדשה שלנו. במבטו הנע במהירות מסרט ההדבקה אליי, וממני בחזרה לסרט ההדבקה, ושוב אליי. ואין בכל החפצים האלו דבר ששייך לו, לאיש שהגיע אליי עם כמה בגדים והשאיר מאחוריו את כל תכולת חייו. עוטף וסוחב בשבילי. בניגוד לדניה, סיימון דווקא מדבר את עברו, אבל הוא לא זקוק לחפצים כדי להאמין במה שהיה ובמה שהסתיים. לא מנותק וגם לא נאחז, לא מספריים ולא ניילון נצמד. תמיד ידעתי שלא אוכל לחיות עם גבר ישראלי, עם צבר אמיתי, כי איך אפשר "לנגב" חומוס. כשגדלים במזג אוויר קר, במקום שהעצים בחורף עירומים בו לגמרי, שהצמחים צומחים בו לאטם והאנשים בסוּפר מדברים בשקט, האישיות שלנו מקבלת את הנורמה ומתרגלת, וכל תרבות אחרת נשארת זרה.

הבנתי את זה ביום ההולדת השלישי של דניה, בגן. כשהגננת שרה בקולי קולות, מחאה כפיים ודרשה מהילדים לחקות אותה בטון מצווה. כבר אז התגנב החשש שדניה תהיה אחרת, פחות דומה לי מנטלית, פחות רגישה. וצדקתי. וכשדניה תחגוג לבן שלה יום הולדת בגן והגננת תשיר בקולי קולות וכולם ימחאו כפיים, היא לא תתבונן בה באותה ביקורתיות.

אולי היינו צריכים להישאר באנגליה. אז היה נחסך ממני היום הראשון בבית ספר ישראלי. בחצאית פרחונית, מגוהצת ואלגנטית ובנעלי בובה מבריקות הרגשתי מפגרת לגמרי. עוד באותו יום הבהרתי לאמא שאנחנו הולכות לקנות בגדים כמו של כולם. ומאז, בכל יום, רציתי למחוק את היום הראשון, כאילו מעולם לא היה. את הבושה. ואולי דווקא אותה בושה זירזה את הקליטה בארץ הקודש. הכול התרחש כל כך מהר ולא התרחש בכלל. כי בין כותלי הבית המשיכה להתקיים אנגליה במלוא הדרה. ההורים, אבי ילדיי, הוריו. גטו אירופאי במזרח תיכון לא חדש. בושה שהתחלפה במשך הזמן בתחושת זרות מאופקת ונסבלת, כי היום חצאית פרחונית מגוהצת בהחלט באה בחשבון, וגם מטופלת כמו סנדרה, אנגלייה מבולבלת שהפגישה אותי עם המולקולות הבריטיות שלי, לא הוציאה אותי מאיזון אלא חיברה אותי לשורשים למשך שעה בשבוע, לחברות בג'ואיש סקול, למרחבי הדשא ואפילו לג'וש, הילד ששלח לי מכתב אהבה. מעניין אם סנדרה תשוב לפגישה טיפולית כשתגיע לבקר בארץ? אולי לא, תלוי בתחושת הסבל. אחרי הכול, מתי באים לפסיכולוגית קלינית?

גם את אלבומי התמונות דניה מוכנה שאשאיר למעלה ולא אוריד למרתף. משהו בה בכל זאת התרכך מאז שנולד לה ילד. אני תוהה אם להשאיר לה את כל האלבומים או רק את אלו שנצברו אחרי שנולדה. עברי נשאר שלי, הוא לא הפך לחלק מהתודעה שלה. הנסיעות עם הילדים לאנגליה לא הותירו בה את החותם המיוחל. עד שוויתרתי. והיא אפילו לא יודעת עד כמה השתדלתי, בגלוי ובהיחבא, כמה רציתי שתהיה פחות צברית במדינתה שלה.

נותרו עוד ארבעה ימים להתקלח במקלחת הזאת, ארבעה ימים שהיא עדיין שלי. האם גם בדירה בתל אביב אצליח לשטוף את המחשבות מתחת למים, במקלחת, המקום האולטימטיבי לפענח את מה שדורש פענוח, להתגעגע, לדמוע בלי לדעת אם המים על הפנים ועל הגוף מגיעים מהברז או מהדמעות? וצריך לעצור את זרם המים, להמשיך לפעול, לארגן ולארוז. זה לא הזמן לחישובים סנטימנטליים, צריך לזכור לתת לדניה את המפתחות של הבית, המחסן והאוטו, ולשמור לעצמי את מחזיק המפתחות ללא מפתחות. את המפתחות לדירה בתל אביב נקבל רק כשנחזור. אולי דניה תחשוב שזה ילדותי, אבל את מחזיק המפתחות עצמו — טבעת חרוזים — אשמור למפתחות של הדירה החדשה. חפץ מעבר שנסחב איתי כמעט כל החיים. בעצם, סביר להניח שדניה בכלל לא תשים לב. להישאר במקלחת, להפוך לפרה, בהולנד — לא, כי אז לא אחוש את מגע גופו של סיימון, את מגע גופי שלי, שסיימון עזר לי לגלות, ואולי עזר גם המפגש השבועי עם מיכלי, המטופלת שידעה להזמין בחורים למיטתה בפשטות מפעימה, גם את מאהביה בעבר וגם את זה הנוכחי. ישבתי מולה והשתדלתי להתרכז בשלה, לא בשלי, בשלי ובשל סיימון, במיניות שלנו, להקשיב לדיבור הפנימי שלה. ואולי בזכותה, בזכות מה שהעניקה לי, יכולתי גם אני לעזור לה. אז עדיף לא פרה, עדיף דורית, פסיכולוגית קלינית, מרצה, אנגלייה־ישראלית, אלמנה עם בן זוג, אמא, סבתא, כעת ללא בית, בדרך לאפריקה.

 

פרק ראשון

גאיה: לחבר את החלקים

יום רביעי 25 באפריל 2007

סיימון ​​​​​​​הוא סיפור אהבה פרטי–אישי שלי. לילדים כבר יש חיים עצמאיים, משפחות משלהם. רק אסור ששיחות ואהבה אל תוך הלילה איתו יגזלו את שעות השינה על חשבון העבודה עם המטופלים, עבודה המצריכה ליקוט אינפורמציה, ריכוז ואכפתיות, בעיקר כשמדובר במטופלת חדשה כמו זו שתכף תיכנס, גאיה שמה.

עד לפני כמה חודשים גאיה לא חלמה על טיפול, אבל הסיפורים של לילך על הטיפול שלה שכנעו אותה סופית שכדאי לה לנסות. לילך לא פסיכית, ואם היא הולכת לטיפול אז גם לגאיה מותר. מה גם שההורים הסכימו לשלם, חודש אחד אמא, חודש אחד אבא, אז למה לא.

לגאיה אין מושג איך דורית. היא מקווה שהטיפול יעזור והיא יוצאת אליו נרגשת ובתחושה אופטימית. כשקבעו בטלפון דורית נשמעה קצרה ועניינית אבל נחמדה. גאיה רצתה להתחיל כבר לפני שבועיים, אבל דורית יכלה לקבל אותה רק השבוע.

ברור לה שבסופו של דבר היא תצטרך לפתוח את עניין אשקלון, אבל לא הפעם, לא בפגישה הראשונה.

​​​​​​​

החדר גדול. הוא נראה יותר כמו חדר עיון מרווח: תקרה גבוהה ומדפים חומים דקים לאורך שני קירות, מהתקרה עד הרצפה, עמוסים בספרים. הוא לא כל כך מתאים לשני אנשים שצריכים לדבר על בעיות.

כל ההתחלות קשות, אבל אין ברירה, צריך לקפוץ למים הקרים, או החמים ולהתחיל לדבר בלי להתבייש. החיים של גאיה די בסדר. יש לה יופי של מקצוע, היא טכנאית שיניים, גרה בדירה נחמדה, הכול רגיל, אבל בבקרים, כשהיא מתעוררת, מתעוררים כאבי הבטן ותוך עשר דקות מקסימום היא כבר בשירותים, משלשלת, ואז הכול מסתדר. וישנם גם מצבים שהיא נבהלת ממשהו והבטן שלה מתחילה להסתובב כמו התוף של מכונת הכביסה, ואז שוב לשירותים. היא פנתה לרופאה שהתרשמה שזה נובע מלחץ. אחרי סדרת בדיקות דם, שהיו תקינות, גאיה לא חזרה לרופאה, כי השלב הבא היה בדיקה פנימית, שרק תלחיץ אותה עוד יותר.

דורית שואלת מה עוד קורה כשהבטן מתהפכת או מיד אחר כך, וגאיה אומרת שיש קוצים בבטן והכול יוצא מהר ואז היא שוטפת ידיים עם סבון. אבל מה דורית מצפה לשמוע? דורית קלטה שגאיה חושבת ולא אומרת כלום. ואז גאיה נזכרת בריח. הריח חריף. וניקוי האסלה במעט אקונומיקה... אבל כמה לפרט? אז גאיה רק מחייכת.

ואז השתרר בחדר שקט, ודורית ביקשה מגאיה לתאר לה בקצרה בת כמה היא ואיפה נולדה, כמה אחים ואחיות... וכשדורית אמרה "אחים ואחיות" גאיה התלבטה איך להמשיך. היא לא יכולה לתאר באופן כללי, אצלה במשפחה זה מסובך. קודם כול יש לה שתי אחיות מהנישואים הראשונים של אבא. אחר כך יש לה אח מהנישואים השניים של אמא. שני ההורים התחתנו פעמיים והתגרשו פעמיים. כלומר, ההורים גרושים ויש לה שתי אחיות גדולות מהצד של אבא ואח קטן מהצד של אמא. תחילה גרה עם אמא ואבא ובימים מסוימים גם שתי האחיות הגדולות גרו איתם. אחר כך גרה תקופה רק עם אמא וביקרה אצל אבא. אחר כך גרה עם אמא ועם הבעל השני שלה, שמואל, ואז האח נולד, ואמא ושמואל התגרשו... עד הצבא גאיה הספיקה להחליף הרבה כתובות.

מטופלת רווקה — מטפלת אלמנה.

"כשאני צריכה למלא טפסים אני קצת הולכת לאיבוד. שם המשפחה של האחיות הגדולות שלי הוא פלג, של אמא אשכול, שלי פלג־אשכול ושל אחי — מזרחי." דורית אמרה שזה נשמע קצת מבלבל ומתיש, ואולי זה לא הניסוח שגאיה הייתה בוחרת, אבל הוא לא רחוק מלתאר את המצב.

לשמוע את הניגון של עצמנו, של המטופל. להקשיב לניגון, פחות למילים.

ואז דורית שאלה על הקשרים שלה עם כולם, וזו עוד שאלה מורכבת שלענות עליה ייקח שנה, כי עם כל אחד יש לה קשר שונה וכל אחד הוא עולם בפני עצמו. הכוונות של כולם טובות אבל לכל אחד יש את המשקעים שלו. "למשל האחיות שלי, יש להן סיפור חיים שונה לגמרי משלי, ואמא לא הייתה כל כך קרובה אליהן, אז הן לא היו קרובות אליי. אמנם אנחנו אחיות, אבל הקשר ביני לבינן רופף יותר מהקשר בין שתיהן. ועם האבא של אחי אולי הכי קל לי, איתו אני מרגישה בנוח. הוא לדוגמה זה שדחף אותי ללכת לטיפול. ושתביני, אמא והוא — אם התבלבלת, התכוונתי לגרוש השני שלה — לא מדברים כמעט. ויכול להיות שאחי מקנא באיך שאני מסתדרת עם אבא שלו. אני מרגישה שיש לי שני אבות: הביולוגי והשני, שמואל. הוא מקסים, איש נהדר. תראי כמה החיים יכולים להיות מוזרים: האחיות שלי לא מכירות בכלל את שמואל, שגידל אותי במשך כמה שנים טובות." לדורית אולי היה קשה לעקוב אחרי כל האנשים והשמות, ואולי כדאי שגאיה תכין לה עץ משפחה, כדי שהיא תוכל להבין מי ההורה או הילד של מי ועל איזו תקופה מדובר, אבל לגאיה היה נדמה שדורית דווקא קלטה מיד את השמות והבינה מי התגרש ממי. אחותה הגדולה כבר הספיקה להתחתן, אבל גאיה לא ממהרת להתחתן או להביא ילדים לעולם. עד גיל שלושים וחמש היא לא חושבת שזאת בכלל אופציה, וגם אז, אם בכלל, רק בגלל השעון הביולוגי, וחוץ מזה, עד גיל שלושים וחמש יש עוד שבע שנים, אז העניין הזה לא מלחיץ אותה.

מטופלת שלא רוצה להיות אמא, מטפלת שכבר סבתא.

והיה נעים לדבר ולספר הכול, להריץ את כל החיים בשעה. גם החדר המיוחד יוצר אווירה מלכותית, תחושה שגרו בו פעם אצילים או הוגי דעות, כאילו חזרו אחורה בזמן, לאיזו תקופה ומקום מהאגדות, רק לא מסתדר שבסוף הרחוב יש פיצרייה. מעניין באיזה תחום עוסקים כל הספרים שבחדר. דורית היא כנראה אישה משכילה במיוחד.

עוד לפני סוף הפגישה גאיה אמרה שמבחינתה היא רוצה לבוא פעם בשבוע, ביום ובשעה הזאת. היא מתכוונת לתת לטיפול הזה הזדמנות, כי מה שקורה לה לא בריא לגוף, וכנראה יש בה איזה פחד שהיא חייבת להשתלט עליו. ולא, היא לא בוכה, היא לא מרגישה שיש לה על מה לבכות. היא לא מרגישה סבל, זה רק הגוף שלה שסובל, לא היא.

לעתים הבטן מתהפכת כשסיימון עומד להגיע. אבל זה אחרת, בלי הזדקקות לשירותים, והחוויה מלווה ביצריות מרגשת. זו תחושה שלא מתחשק לי לוותר עליה.

ומה עוד גאיה יכולה לספר על עצמה? היא אף פעם לא הייתה חלק מהעדר. כבר בתיכון בחרה לעצמה עיסוקים יוצאי דופן. היא לא מכירה אף אחד בגילה שעובד במקצוע הזה. אמא אמרה פעם שיש לה בחירות מוזרות. זה היה אחרי שהלכה לעבוד בחופש הגדול במפעל טקסטיל ביפו. כל העובדים שם היו פועלים פשוטים, אבל התאים לה לעבוד שם כל הקיץ. בסוף כמה חברות רצו להצטרף אבל היה מאוחר מדי. והיא נזכרת בזה עכשיו כי גם הטיפול היה רק רעיון שלה ושל שמואל, וחוץ מהעובדה שההורים מוכנים לשלם אין לה מושג מה הם חושבים על זה. היא לא יודעת על מישהו במשפחה שאי פעם היה בטיפול.

הילדים אף פעם לא עבדו במפעל טקסטיל.

 

יום רביעי 2 במאי

עשה לה טוב ללכת לדורית. במשך השבוע היא לא הרגישה שום שינוי, אבל אי אפשר לצפות לשינוי אחרי פגישה אחת, וחוץ מזה שבשבוע שעבר רק תיארה את המצב. מעניין מה יהיה בפגישה היום. בבית הכינה לדורית עץ משפחה כי באמת קשה לעקוב אחר ההיסטוריה המשפחתית שלה. כשנכנסה לחדר שוב הרגישה שהיא בעולם אחר: הריצוף, הספרים, הריהוט העתיק. אם היו דולקים בו נרות במקום אור מלאכותי, הוא בכלל היה מעידן אחר. אבל לא נראה שדורית מתרגשת מהחדר. בעצם, למה שתתרגש, היא נמצאת בו כל כך הרבה.

בשבוע שעבר היו כמה ורדים והיום יש ענפים של עץ אורן. בחדר רגיל הם היו נראים סתמיים, אבל פה כל דבר נראה מדהים, מיוחד. גאיה חייכה ונתנה לדורית את התרשים של עץ המשפחה ואמרה, "שלא תתבלבלי." היא סיפרה שכשהייתה בת חמש וחצי ההורים התגרשו, אבל הרבה קודם כבר היו בלגנים. היא חושבת שבהתחלה הבלגנים היו בגלל אשתו הראשונה של אבא. היו סיפורים שהיא התלוננה שאבא חטף את בנותיו הגדולות, והיא זוכרת שפעם נכנסו לבית שוטר ושוטרת, אבל הזיכרון מאוד מעורפל, ולא, היא לא זוכרת איך הרגישה, נדמה לה שלא הרגישה שום דבר מיוחד. לפעמים אבא היה צועק בטלפון על גרושתו (הראשונה). היו תקופות שבהן הייתה פוגשת את אחיותיה לעתים קרובות, אבל היו גם תקופות ארוכות שבהן לא ראתה אותן בכלל. ואמא כל הזמן הייתה מתווכחת מה צריך לדרוש מגרושתו, שאותה הם כינו "המטומטמת", אם כי לא בנוכחות האחיות, כמובן. ובעצם כולם כעסו על כולם: אבא על גרושתו, אמא על הגרושה של אבא, ובסוף הריבים היו גם בין אמא ואבא ואז הם התגרשו. ודורית שואלת את גאיה מה היא הרגישה אז, וגאיה לא זוכרת שהרגישה איזה קושי. היא גדלה כמו כל הילדים וגם לא היו איתה בעיות. סתם ילדה רגילה שהולכת לחוג ג'אז או לחוג ציור, משחקת עם חברות, עוד לא היה אינטרנט, וזהו. היא זוכרת את התקופה עם שחר, חברת ילדות שלה, שהייתה תקופה ממש נחמדה. שחר הייתה השכנה שלה, צעירה ממנה בשנה. כל יום אחר הצהריים הן נכנסו אחת לביתה של השנייה. אצל שחר היו תמיד בני דודים, הבית היה מלא בילדים והן שיחקו איתם, וכשרצו חדר לעצמן עברו לבית של גאיה. הן היו מאפרות אחת את השנייה, מצחיק שזה מה שאהבו לעשות. גאיה הייתה בת שמונה בערך. למען האמת, כל מה שקרה לפני גיל חמש נמחק לה מהזיכרון. ולגאיה נראה שדורית מתאכזבת ממנה, אבל מה עוד היא יכולה לספר.

אמא ואבא ושמואל לא היו צועקים עליה, וממש לא הרביצו. אבל אחיה היה פרא אדם. כל הזמן הוא הסתבך בקטטות עם בנים אחרים, לא למד, שלחו אותו להרבה מורים פרטיים, לאבחונים, לשמרטפיות, הוא ברח מהבית ומבית הספר כמה פעמים, לא סיים בגרות, פעם, בגיל צעיר יחסית, תפסו אותו שותה בחצר, סחב את הרכב של ההורים שבועיים לפני הטסט שלו ונסע ברחוב שלהם. לא שהיה ילד רע, ממש לא, יש לו לב זהב, אבל הוא פרא אדם. הוא סובל מאלרגיה, העיניים שלו דומעות והוא מתעטש כמעט מכל דבר, אבל הוא לא גילה את זה לצבא והלך לקרבי. בצבא התמתן קצת, היה מגיע עייף הביתה וכולם דאגו לו. אחרי שהשתחרר הוא נסע לארצות הברית עם חבר מהצבא, הם עובדים שם עם קבוצת ישראלים בשיפוצים והוא חושב לחזור לארץ בעוד חודש־חודשיים. הוא נראה טוב, בנות רודפות אחריו. ואז דורית אמרה: "נדמה לי שאף אחד לא שם לב אלייך." אבל לגאיה דווקא נראה שכן התייחסו אליה. נכון שאמא הייתה קצת עצבנית, ועכשיו היא נזכרת איך פעם אבא חטף קריזה, בזמן שההורים עוד גרו ביחד, כי אמא העליבה אותו, ולא חזר הביתה במשך שבועיים. עד היום היא לא יודעת איפה התגורר אז. אמא לפעמים עישנה בשרשרת וזה הטריף את גאיה. אבל ההורים אהבו אותה. זה היה ברור לה אז וזה ברור לה גם היום, והכוונות שלהם היו תמיד טובות.

 

האם אהבה אפשר להצהיר בכזאת החלטיות?

האם סיימון אוהב? ואולי זו תשוקה בלבד?

פיטר אהב, עד שמת, את זה אפשר לומר בוודאות.

וסיימון? התשוקה שלו מקרינה ארעיות. ואולי זה מספיק בינתיים.

עניין אשקלון מנקר לה בראש. הרי היא לא עשתה שם משהו שבגללו יאשפזו או יכלאו אותה, אבל צריך לפתוח אותו, לבדוק עד כמה הייתה זולה ובזויה שם, ומה זה אומר על מבנה האישיות שלה. תוך כדי בהייה גאיה שמה לב שעל השולחן הקטן שלידן מונחת קופסת פאזל של אלף חלקים. גאיה הביטה בתמונה ושאלה את דורית אם היה מישהו מספיק אמיץ שניסה להרכיב אותו, כי התמונה מטושטשת: הרים בתוך ערפל, נוף אירופאי טיפוסי בגוני לבן, אפור וירוק שהתמזגו זה בזה. גאיה תהתה איך אפשר להבדיל בין החלקים, ודורית שאלה אותה אם תרצה לנסות להרכיב את הפאזל. גאיה לא ידעה אם דורית מתכוונת להשאיל לה את הפאזל או שתרכיב אותו כאן, אצלה. היא חששה שיידרשו המון פגישות כדי לסיים אותו. היא הביטה בדורית, לא ממש יודעת מה לענות, ודורית המשיכה: "אולי יום אחד ננסה להרכיב אותו." גאיה הבינה שהכוונה היא להרכיב אותו בזמן הטיפול, ונראה לה מוזר לעשות משהו כזה בטיפול. זה לא קצת בזבוז זמן? אבל תמונת הנוף סקרנה אותה. גאיה הרימה את הקופסה והניחה אותה על הברכיים, הביטה בה ואמרה שהערפל הופך את התמונה למסתורית. אחר כך החזירה אותה לשולחן, כדי להמשיך את הפגישה.

מה מעורפל ומה מסתורי?

מתי יודעים–מכירים–מבינים את המציאות של המטופל, והאם אפשר לשקף לו אותה? איפה עובר קו הגבול בין מציאות לדמיון?

גאיה שאלה את דורית מה עוד לספר, ודורית אמרה שטיפול הוא במידה מסוימת תהליך מסתורי, כי המטפל צועד עם המטופל בשביל לא מוכר ומנסה לעזור למטופל לנכש את העשבים בדרך כדי להגיע ליעד. גאיה אהבה את הדימוי והצטערה שהפגישה הסתיימה.

אני מנכשת עשבים כדי להשביח את הקשר עם סיימון.

אני לא בטוחה שכדאי כרגע להגיע ליעד. אתמול בלילה הייתה תשוקה, הנאה בכל רגע ורגע, ואולי די בכך?

 

יום רביעי 9 במאי

גאיה תהתה על מה הן ידברו היום. היא כבר סיפרה לדורית על המשפחה, על הילדות, מי התחתן, מי התגרש, במה כל אחד עוסק. אולי תפרט את סדר היום שלה, תספר על העבודה שלה, אבל זה לא מה שגורם לבטן להתהפך.

הקופסה של הפאזל הייתה מונחת באותו המקום. גאיה פזלה לעברה. אחר כך היא סיפרה לדורית על טכנאות השיניים, שהיא מאוד אוהבת. אף אחד לא הבין למה היא בחרה במקצוע הזה. אבל היא רצתה לעבוד בתחום שיאפשר לה לבטא את המיומנות המוטורית שלה. תמיד היו לה ידיים טובות. לזכותה ייאמר שהיא למדה בנחישות, שכרה דירה קטנה עם חדר אחד לשינה ולאירוח והשני לעבודה, קנתה את המכשירים הנחוצים, פנתה לרופאי שיניים וכעבור חצי שנה כבר עבדה עבור שלושה רופאים. היא לא מתביישת לומר שהיא עושה עבודה מעולה ובזריזות. לפעמים היא עובדת שש שעות בלי להרים את הראש מהשולחן, בלי לנשום. בימים אחרים היא לא צריכה לעבוד כלל. היא לא נתקלת בשיניים אמיתיות, באנשים עצמם, לא צריכה להסתכל לתוך הפה של אף אחד, זה היה מגעיל אותה, אבל עבודת מעבדה כזו, זה ממש בשבילה. היא אוהבת את הדיוק הנדרש. יוצרת כתר שיושב טוב בתוך הלסת. תמיד נמשכה לפרטים הקטנים, לדיוק, לסדר. הבית תמיד מצוחצח. הבגדים מקופלים כמו חיילים. התחתונים מגולגלים לנקניקים קטנים בתוך קופסאות. האוכל מאוחסן במקרר ובארון כמו שצריך. יש לה כלי בית טובים והיא אף פעם, אבל אף פעם, לא משתמשת בכלים חד־פעמיים.

דווקא עם השנים הבית פחות מסודר. הנוכחות של סיימון והעובדה שהילדים מחוץ לבית יוצרים אווירת שחרור ולבית אין מראה מוקפד.

גאיה מקווה להעסיק באחד הימים מישהי בעסק הקטן שלה, אולי אישה מוגבלת פיזית או נפשית, וכך תועיל למישהי. היא אוהבת את העצמאות, להחלטה באיזו שעה היא קמה, מתי היא עובדת, מתי היא הולכת להסתובב. גאיה השתתקה. אולי עדיף להספיק לדבר על נושאים יותר עמוקים? דורית חייכה ואחרי כמה רגעים אמרה: "אין לי משהו מסוים להגיד או לשאול, את יודעת, זה מסע טיפולי משותף לשתינו." גאיה הרימה את קופסת הפאזל והסתכלה בתמונה, ודורית הציעה: "אולי אתן לך לוח ותתחילי את הפאזל? נשארו לנו עשרים דקות." היא הביאה לוח עץ דק והניחה אותו על השולחן הקטן. גאיה שפכה את החתיכות במרכז הלוח ואמרה שתמיין תחילה את החתיכות עם הצלע הישרה, שיוצרות את המסגרת. דורית יצאה לרגע מהחדר וחזרה עם שקית סנדוויצ'ים קטנה, שגאיה תכניס לתוכה את כל החלקים שמרכיבים את המסגרת ואת היתר תחזיר לקופסה. כן, היא תשמח כל פגישה לעבוד קצת על הפאזל, אבל היא חששה שזה לא ממש טיפולי. מצד שני זו הייתה ההצעה של דורית, וכנראה שהיא יודעת מה היא עושה.

חלקים. לכמה חלקים אתחלק? אמא, מרצה, סבתא, מטפלת, אחות (וכעת גם הסטטוס הלא מוגדר עם סיימון)...

אולי לעבוד פחות? ואולי זה יום בו לא צריך לברר דבר.

איזה חמסין נוראי.

דורית קירבה את הכורסה שלה וההתקרבות הזו הייתה נעימה לגאיה. כבר מהפגישה הראשונה חשבה שהכורסאות שלהן רחוקות מדי, אבל לא אמרה דבר כמובן. כשקמה לצאת אמרה לדורית שאוסף הספרים הוא מראה מרשים. הן חייכו זו אל זו ונפרדו לשלום.

גלי החום של גיל המעבר מעדיפים את החורף.

 

יום רביעי 16 במאי

גאיה הרגישה שהיא חייבת לדווח לדורית על סוף השבוע, או יותר נכון על איך שהבטן הרגישה בסוף השבוע. אז מהרגע שהתיישבה בכורסה הנוחה ניסתה לתת דיווח מפורט, איך נסעה לאבא ביום שישי וכבר בדרך הרגישה את הבטן מתהפכת. שנייה אחרי שנכנסה לבית שלו כבר הייתה בשירותים. מעולם לא סיפרה לו שזה מה שקורה לבטן שלה. כשהחליטה שהיא רוצה ללכת לטיפול רק אמרה להורים שהיא מרגישה צורך לעבד את הילדות, וכל אחד מהם הסכים מצדו לשלם מחצית מהסכום ושלח אותה לצד השני לדרוש שימלא את חלקו. בבית של אבא היא מרגישה זרוּת, כמו אורחת. גם הוא וגם החברה שלו דווקא מתרוצצים סביבה ומנסים להנעים לה את הזמן, אבל יש איזה מתח באוויר. הם השקיעו והכינו ארוחה חגיגית, ואבא סיפר בגאווה איך את רוב הירקות לסלט הוא מגדל בגינה וכמה זה מלהיב לראות חסה גדלה. הם הכינו גם ירקות מוקפצים עם אגוזים ושקדים, אבל הבטן של גאיה ממש לא הייתה מסוגלת לעכל את כל המאכלים האלו. היא אכלה די הרבה אורז ושניהם אמרו לה שהיא אוכלת ממש מעט. בשבת התעוררה לפנות בוקר והתהפכה במיטה, אבל כשלא יכלה יותר להחזיק מעמד נכנסה לשירותים. היא הלכה ממש בשקט, יחפה, ולפני שהורידה את המים סגרה את מכסה האסלה, שהמים ירעישו כמה שפחות. דווקא יש לו בית נחמד, ומאחוריו גן ירק, והחברה שלו נראית די נחמדה, ובעיקר שקטה, ונוח שהיא כזאת. יש לה שני ילדים גדולים שגאיה מעולם לא פגשה. בצהריים כבר מאוד רצתה ללכת. היא חיכתה עד שעות אחר הצהריים המוקדמות וכשהגיעה הביתה הרגישה הקלה.

אין לה מושג למה הביקורים האלה כל כך מתישים. זה לא שההורים שלה נוראיים, אלא שהמצב בילדות, המצב שהשתנה כל הזמן, לא אִפשר לה להתרגל אליהם. הדרמות והריבים בין המבוגרים לא יצרו רוגע והיום היא לא מרגישה שהקשר איתם טבעי. היא מאוד רוצה שיהיה להורים טוב. נראה לה שאבא השלים עם החיים, התפייס איתם, מגדל את הירקות שלו ונהנה, ונראה לה גם שטוב לו עם האישה הזאת. וגם אמא נרגעה. היא גרה בדירה קטנה אבל מאוד חמודה עם כלב זאב מקסים, והיא מוציאה את הכלב, או שהוא מוציא אותה, לטיול פעמיים ביום. ושני ההורים גם עובדים וטפו טפו בריאים. ולא היה לה יותר מה להגיד, ודורית הסתכלה עליה ואמרה: "את מאוד מבינה את כולם, את סולחת לכולם, אין לך טענות כלפי אף אחד. יש לי הרגשה שהבטן שלך כועסת, אבל את לא." וזה נשמע הגיוני כשדורית דיברה, מאוד מקצועי כזה, כמו החדר הרשמי, אבל גאיה פשטה את הידיים לצדדים ואמרה: "כזאת אני. אני לא מאמינה בלריב או בלכעוס. כל אחד נותן את מה שהוא יכול. גם ההורים שלי לא ליקקו דבש, היו להם חיים לא פשוטים. היו תקופות שהם עבדו מאוד מאוד קשה לפרנסתם. היום כבר פחות. אני לא אוהבת להאשים אחרים, קיבלתי את מה שקיבלתי ואני רוצה שקט, ליהנות מהרגע." ודורית אמרה שהיא מבינה, חייכה ושוב הוסיפה שאולי הבטן שלה מרגישה אחרת.

מבטה של דורית הצטרף למבט של גאיה שנדד לעבר קופסת הפאזל, ונתן לגאיה אישור לקחת אותה. דורית הביאה את הלוח וגאיה שפכה עליו את השקית עם החלקים של המסגרת. תחילה הציבה את הפינות במקום, בודקת איזו פינה שייכת לאן, כי כל חלקי התמונה דומים אחד לשני. אחר כך התחילה לבנות את המסגרת ודורית רכנה קצת קדימה, התבוננה בה וקירבה את הכורסה לעברה. זה לא היה פשוט, גוני האפור־ירוק היו כל כך דומים. היא הבינה שלמסגרת יש משמעות. אין כלום בלי מסגרת, לא פאזל ולא חיים, אבל היא לא מצאה לנכון להצהיר את התובנה הזאת בקול רם. היא נהנתה מהעשייה הזאת בחדר המיוחד הזה והיה לה חבל שהפגישה עומדת להסתיים. מבחינתה פגישה צריכה להיות ארוכה יותר. גם היה לחדר ריח מיוחד, אולי בגלל כל הספרים, כן, הוא מזכיר ריח של ספריות. גאיה לא תספיק לחבר היום את כל חלקי הפאזל של המסגרת, אבל היא גמרה כמעט את כל השורה העליונה ואת שני הצדדים. מדי פעם דורית הציעה חלק שנראה לה מתאים אבל גאיה הייתה זו שמצאה את רובם.

כשהפגישה עמדה להסתיים דורית הביאה מהחדר השני מפת בד קטנה, בגודל של הלוח. גאיה הכניסה את כל חלקי המסגרת הנותרים בחזרה לשקית ולקופסה, ודורית הניחה את הבד על המסגרת שהתחילה להיווצר, ואת הקופסה הניחה על הבד, ואת הכול הניחה על שולחן הכתיבה הצמוד לחלון.

כשגאיה יצאה לרחוב היא שמה לב שבפגישות הבטן שלה שקטה במיוחד. היא תהתה אם לדורית יש ילדים. בקלות יכלה לדמיין אותה כאמא שלה. קצת הפחיד אותה שבכזאת קלות הרגישה ככה כלפיה. אולי אין לה ילדים, והמטופלים הם סוג של ילדים עבורה? אולי טיפול הוא באמת האווירה שנוצרת, כמו שדורית אמרה. מהרגע שגאיה נכנסת לחדר קורה משהו קסום. זה מדהים, אין שום הפרעה במהלך הפגישה, הדלת סגורה, העולם נעצר. טוב שהתחילה טיפול, והיא בשום אופן לא רצתה לחשוב מתי הוא ייגמר. מה גם שעדיין לא דיברה על עניין אשקלון, אפילו לא ברמז. במובן מסוים גאיה שקרנית. דורית ביקשה ממנה לספר על עצמה, ולספר על עצמה רק באופן חלקי זה עיוות של התמונה. ולמה כשהיא נזכרת באירוע רע לה עד כדי כך? למה היא כל כך מתביישת בעצמה? אילו רק יכלה להיות המטפלת של עצמה, רק בנושא הזה.

קצת מפריע לה שההורים משלמים על הטיפול. אולי בהמשך תוכל לשלם בעצמה, אבל בינתיים יש לה את התשלומים על התנור היקר שקנתה למעבדה שלה. עוד חצי שנה הם יסתיימו ואז היא תוכל לשלם על פגישה אחת כל חודש, וההורים ישלמו פחות. רק שדורית לא תעבור דירה. טוב, עם כל כך הרבה ספרים לא נראה שזה יקרה, נראה שהיא גרה שם מיום היוולדה וגם תמות שם, ובטוח שהיא לא גרושה.

לערסל, להכניס לצמר גפן, להכניס לתוך חדר מוגן, לתת למטופל עקביות, לתת לו את מה שכולנו זקוקים לו.

 

יום חמישי 24 במאי

כשנכנסה, גאיה ראתה את הלוח עם הבד מונח על שולחן הכתיבה המרוחק מפינת הישיבה. כנראה דורית מצפה שתחילה הן ידברו ורק אז היא תביא את הפאזל כדי להמשיך אותו. האמת, לא היה לה משהו מיוחד להגיד.

ואז דורית פתחה ואמרה שבשבוע הבא היא לא תוכל לפגוש אותה בשעה הרגילה. המידע הזה לא היה אמור להיות מרעיש, אבל בגלל שהוא צץ במפתיע, ללא הכנה מוקדמת, וגאיה הרגישה שהיא חייבת להתנהג כאילו הכול כרגיל ומיד אמרה, "זה בסדר," בטון הכי פחות מתרגש שהצליחה, אבל הדקירות בבטן אמרו משהו אחר. ודורית, שכנראה קלטה משהו בחושים החדים שלה, רכנה קדימה ואמרה: "תראי, גאיה, אני חושבת שחווית יותר מדי הפתעות בילדות שלך. ברור לי שהבקשה שלי לשנות את השעה או את היום שלנו בשבוע הבא היא לגיטימית, אבל לאור העובדה שאת צמאה לעקביות ולשגרה אני חושבת שזה אמור לצרום לך. בעיקר לאור העובדה שהשבוע גם היינו צריכות לשנות את היום והשעה הקבועים שלנו."

 

אם דורית לא הייתה מתחילה לדבר על הנושא קרוב לוודאי שההתרגשות של גאיה לא הייתה ניכרת, אבל גאיה לא הרגישה כל כך מטופשת, כי דורית הבינה. הקישור שעשתה דורית בין הילדות לשינויים פתאומיים בהווה נשמע לגאיה מאוד נכון. היא שאלה: "אני יכולה להמשיך את הפאזל?" דורית קמה, הביאה אותו והרימה בעדינות את הבד מהלוח. גאיה יכולה לקום ולהביא אותו בעצמה, אבל דורית קמה ראשונה. כשגמרה את המסגרת הוקל לה. פה ושם דורית עזרה.

אתמול בלילה הייתה התרגשות. התרגשות של ספקות ותהיות, של בלבול ופחד, פחד מתשוקה שאולי תסתיים.

סיימון עשוי להיעלם בקלות, הוא גבר צעיר, צעיר מדי.

אני מנהלת רומן ילדותי מאז ינואר.

מותר לי?

הבטן של גאיה נרגעה והיא כבר הרגישה שהיא מוכנה לשנות את השעה או את היום. היא הרימה את הראש והן חייכו אחת לשנייה כאילו קרה פה משהו חשוב, למרות שבעצם רק המסגרת של הפאזל הושלמה, ואולי לא רק.

 

גאיה התבוננה בתמונה של הפאזל כדי לנסות להחליט באיזה אזור כדאי להמשיך. היה שם כל כך הרבה ערפל. התחשק לה להרים ידיים, אבל היא רק אמרה לדורית שאולי הפאזל הזה קצת מסובך מדי. דורית השיבה שאולי החלק הקרוב למסגרת התחתונה קל יותר וכדאי להתחיל שם. הן אספו את כל החלקים שהיה בהם רק צבע ירוק, בלי אפור וכחול. יחסית לזמן שגאיה הקדישה לפאזל היא לא הספיקה להרכיב הרבה חלקים, אבל למה כבר אפשר לצפות מפאזל כל כך קשה. ואין סיכוי שמטופלים אחרים ינסו להמשיך את הפאזל. גאיה שאלה רק את עצמה וגם ענתה לעצמה שדורית מספיק רגישה כדי לא לתת אותו לאחרים כל עוד היא עובדת עליו.

הן סיכמו להיפגש בשבוע הבא בעשר בבוקר במקום בשעה הרגילה שלהן. גאיה חששה שלא תהיה לדורית אף שעה פנויה בשבוע הבא. למה היא תמיד רואה שחורות? אין ספק ששינויים ופרידות הם לא החלק החזק שלה.

בלילה שלאחר הפגישה גאיה חלמה שהיא מטאטאת את החדר ומתחת למיטה מוצאת כמה חתיכות של פאזל. בחלום היא נתקפה בבהלה כי היא ניסתה לחבר ביניהן אבל לא הצליחה. היא הבינה שהן שייכות לכמה פאזלים שונים ובכל זאת, כדי לנסות לחבר אותן, היא השתמשה בדבק, וכשהרעיון הזה נכשל והחתיכות בשום פנים ואופן לא התחברו, היא התעוררה בבהלה. הבטן שלה התהפכה והתהפכה. היא ניסתה להרגיע את עצמה שמדובר בחלום, אבל ראתה לנגד עיניה העצומות את חתיכות הפאזלים ואת הדבק. גאיה הדליקה את האור והסתכלה מתחת למיטה כדי להתנער, כדי להוכיח לעצמה שזה רק חלום. הבטן שלחה אותה לשירותים. אחרי כחצי שעה היא נרדמה שוב, עד הבוקר, אחרי שסילקה גם את משה, האיש מאירוע אשקלון.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.