פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

בין פוליטיקה של כוח לכוחניות פוליטית: פיקוח נפש?

בשני מאמרים שפורסמו לאחרונה האשימה הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז את הפסיכולוגיה ביצירה של פרטים חסרי מודעות חברתית. מאמר זה מבקש לבחון את פרקטיקת השיח שהפעילה פרופ' אילוז במאמריה ולטעון כי הפעילה בהם אלימות כוחנית הדומה לזו שמפניה היא מזהירה. מוצע כי תפקיד הפסיכולוגים, הסוציולוגים ואנשי תרבות בכלל הוא לעורר מהפיכה באופן שבו מהפיכות נעשות, ולקדם שינוי כזה שלא רק יעביר את הבעלות על מוקדי הכוח, אלא גם יזמין שימוש אחר בכוח.

דעות | 7/8/2012 | 6,848

תגיות:

 

בין פוליטיקה של כוח לכוחניות פוליטית: פיקוח נפש?

בעקבות הפולמוס סביב מאמריה של פרופ' אווה אילוז

מאת שחף ביתן

 

 

 

לאחרונה פורסמו במוסף "הארץ" שני מאמרים מאת פרופ' אווה אילוז שביטאו ביקורת מזווית סוציולוגית על הפסיכולוגיה. לטענתה של אילוז, באמצעות התפקיד המרכזי של הפסיכולוגיה בעיצוב הנפש המודרנית, היא תורמת להבניית הבחנות שאנו כה רגילים לקבל כהכרחיות – עד שאנו לא רואים כי מדובר בהבחנות חברתיות, פוליטיות, בהכרעות היסטוריות. לדבריה, ההתמקדות של הפסיכולוגיה ב'עולם הפנימי' מסוכנת מכיוון שאנשים שעסוקים רק ב'עולמם הפנימי' אינם פנויים להילחם על פניה של התרבות והחברה שבהם הם חיים, שכן אלו שייכים 'לעולם החיצוני'. הסכנה שעליה מתריעה (בצדק) פרופ' אילוז טמונה בכך שרוב הזמן אנו כלל לא שמים לב להכרעה הזו, אלא, למשל, מקבלים כעובדה שאי-הצלחה לשמור על יציבות תעסוקתית נובעת מבעיה 'בעולם הפנימי'.

ואכן, הטענה שהפסיכולוגיה היא חלק ממוסד הידע האנושי המערבי, ובשל כך גם חלק ממוסד הכוח בתרבות המערבית הקובע ומקבע את הסדר החברתי, היא טענה חשובה ונכונה. פוקו העלה אותה כבר באמצע המאה ה-20, ואחריו פותחו טענות אלו בידי סוציולוגים ופסיכולוגים רבים. אפילו ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הבריטי רב ההשפעה, שלרוב אינו נחשב לבעל מודעות חברתית גבוהה במיוחד, התייחס כבר ב-1950 לסכנות שברתימת הפסיכולוגיה לממסד ולשימורו, וכתב:

מוסד מתקן מסוג זה מצוי בקרבה מסוכנת לבית הסוהר ולבית החולים לחולי נפש של החברה הבריאה, ולכן חייבים הרופאים המטפלים בעבריינים ובלא שפויים לעמוד על המשמר דרך קבע כדי למנוע את השימוש בהם, בלי שידעו על כך בעצמם בתחילה, כסוכנים של הנטיה האנטי-דמוקרטית. (ד"ו ויניקוט, הכל מתחיל בבית. תרגום: מרים קראוס. תל-אביב: דביר, 1995: 201).

כפסיכולוג שעוסק בטיפול קליני אני סבור כי תמיד יהיה זה חשוב להמשיך ולחקור את האופנים שבהם השיח הפסיכולוגי מעוצב על ידי מסורת השיח המערבי המשמרת את ההיררכיה ואת מבני הכוח השולטים בחברה ומקבעת אותם כהכרחיים, וכיצד הוא תורם לעיצובה. אני סבור שלא זו בלבד שעל הפסיכולוג הקליני להיות רגיש ליחסי כוח אלה, אלא שהטיפול הקליני כולל בתוכו גם את המחויבות לערער על מבני הכוח, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. הקושי שלי עם דבריה של אילוז עלה אם כן דווקא על רקע החשיבות העקרונית של דבריה – לא רק לגבי הפסיכולוגיה, אלא לגבי האופן שבו מובנית החברה שלנו בכלל, האופן שבו מעוצבים יחסי הכוח בה, שאנו נולדים אל תוכם ודווקא משום כך עיוורים אליהם. מתוך עיוורון זה צומחת אלימות תרבותית וחברתית שאותה כינה הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה 'אלימות סמלית'. סכנתה של אלימות זו נעוצה דווקא בחוסר המודעות שאינו מאפשר להתגונן בפניה (בורדייה, 2007).

דבריה של פרופ' אילוז עוררו זעם בתגובות עליהם, אך מדוע? לטענתי, הזעם נובע מהאופן האלים שבו היא קובלת על עיצוב תרבותי וכוחות פוליטיים אלימים, אופן שנראה כמעוצב על ידי אותם כוחות שהיא טוענת שהיא מתנגדת להם. בשני מאמריה פרופ' אילוז מפעילה רטוריקה שבאמצעותה מוצגת הפסיכולוגיה כשתלטנית, כוחנית ובעלת ההון. הפסיכולוגיה מתוארת כמי שעיצבה באופן כמעט בלעדי (!) את מושג הנפש המודרני – ובכך תרמה לדה-פוליטיזציה וחיזקה את התרבות הקפטיליסטית. פרופ' אילוז כותבת למשל כי "סביב שנות ה-20 של המאה שעברה פסיכולוגים התחילו לחדור לתאגידים האמריקאיים". לדבריה אם כן הפסיכולוגים 'חדרו' לעמדות הכוח ו'תפסו' את השלטון. הצגת דברים זאת מספקת לכאורה לגיטימציה להילחם בהם, להכות אותם בחזרה, להתנגד לפעולת החמס של הפסיכולוגים והפסיכולוגיה. האם באמת ניתן להתפלא שפרופ' אילוז מעוררת עליה זעם? האם הזעם המתעורר אינו אלא פועל יוצא של פעולתה – גם אם 'כוונתה' הייתה אחרת?

פרופ' אילוז מעוררת זעם משום שהיא מרשה לעצמה לנתח את התיאוריה והפרקטיקה הקלינית בביטחון מופרז, תוך אי-דיוקים מעוררים תמהון. גם הדוגמאות הקליניות שבהן היא משתמשת חוטאות בחלקיות. היא מתארת למשל מטופלת המתלוננת על האדישות והאנוכיות של בעלה, שלא עוזר במטלות הבית וטוענת שהתערבות פסיכולוגית מקובלת בסיטואציה כזו תהיה לומר למטופלת שתגובתה היא גינוי מוסרי לא ראוי או כעס מתוך הצורך שלה להעניש אותו. זהו תיאור מופרך, הגובל בהוצאת דיבה: בפועל, במצבים אלו פסיכולוגים ומטפלים מנסים לעורר במטופל דיאלוג בו הרגשות, הכעסים והתסכולים של שני הצדדים יוכלו לבוא לידי ביטוי.

גם הטענות של פרופ' אילוז על אזרחים הסובלים מנטיות אובדניות בשל אובדן עבודה הן שגויות. כדי שגבר שפוטר מעבודתו יבין שנטיותיו האובדניות קשורות לתחושת חוסר האונים שלו בעקבות מדיניות האוצר, כפי שפרופ' אילוז מדגישה שראוי, הוא צריך קודם כל ולפני הכול לא להתאבד. וזה בדיוק מה שפסיכולוגים מנסים לעשות במקרים כאלו – לעזור לאדם המצוי במצוקה כזאת להבין שתגובתו היא נורמלית למצב חוסר האונים שלו, לתת הקשר, פנימי וחיצוני כאחת, לתחושות התסכול העמוקות שלו – על מנת לאפשר התמודדות עמן. נכון, לצד התסכול על המצב התרבותי-חברתי שבו נתון המטופל, לעתים קרובות יעלו גם משקעים שקשורים להיסטוריה האישית שלו, שבגללם הוא מגיב בנטיות אובדניות. התקווה הפסיכולוגית היא כי התמודדות עם משקעים אלו תעזור לו לתעל את כוחותיו למאבק על חייו, למשל, להיאבק למען עבודה. גם במקרה של אדם הסובל מטראומה, הפסיכולוגיה מנסה לעזור לחזור לתפקוד, כולל, למשל, לצאת מהבית בכדי למחות נגד מדיניות הממשלה. שימו לב שבתיאורים אלה של עבודת המטפל אין הבחנה ברורה בין המישור האישי למישור הפוליטי: את ההבחנה הזו עושה פרופ' אילוז, לא הפסיכולוגים.

הכתיבה של פרופ' אילוז טבולה כל כך בשיח שאותו היא מנסה לבקר, שהיא לא רואה כיצד היא מפעילה את אותה אלימות שמפניה היא מזהירה. האלימות באה לידי ביטוי כבר מראשיתו של המאמר הראשון שלה בסדרה, בהבחנות שהיא עושה, למשל, בין הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. לעומת הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה (האחות הטובה?) מתוארת על-ידי פרופ' אילוז כמבקרת את מבני הכוח התרבותיים והחברתיים, נלחמת למען החלשים והמסכנים. בפועל, לא בטוח כלל כי לפסיכולוגיה חלק גדול יותר בעיצוב של החברה הקפיטליסטית שלנו ובדגש על האינדיווידואליזם מאשר הסוציולוגיה, וכי האם השיח היומיומי, השפה והסלנג רוויים פחות בהשפעות של השיח המרקסיסטי מאשר של זה הפרוידיאני. ראוי לבחון את האופן שבו פועלות ההבחנות האלו בטקסט, את האופן שבו הן מכוננות ומשמרות היררכיות ומבני כוח מבלי שנהיה ערים לכך.

הבחנה בעייתית נוספת של אילוז היא בין המבנים הקולקטיביים לאלו האינדיווידואליים, כביכול הם מנותקים. אם ניקח לדוגמא את היעדרותו של אב מהבית רוב שעות היום כי הוא עובד לפרנסת המשפחה – האם זהו מבנה קולקטיבי המשקף את החברה הפטריארכלית, למשל, או מבנה אינדיווידואלי שמשקף חסכים בדמות הורית? היכן עובר הגבול בין הסוציולוגיה והפסיכולוגיה שעבור פרופ' אילוז הוא כה ברור? פרופ' אילוז כותבת כי "הפסיכולוגיה הפכה לחלק מאותם מבנים קולקטיביים שהסוציולוגים רוצים להבין." אך האם הסוציולוגיה איננה חלק מאותם מבנים קולקטיביים שהסוציולוגים רוצים להבין? והאם הפסיכולוג לא חוקר יחד עם המטופל מבנים אלו בעבודתו הקלינית?

דווקא המושג 'נפש פוליטית' שמציעה אילוז עצמה, מחזיק בתוכו את המתח בין 'נפש', שמזוהה עם הפרטי והפנימי, ובין הפוליטי, החברתי. במושג זה מפעילה פרופ' אילוז את שני הקטבים יחד, שני הכוחות פועלים יחד באקט אחד, מבלי להוציא זה את זה. כך שלמעשה, נראה שגם פרופ' אילוז מבקשת לחשוב את הפסיכולוגי באופן שאינו מבטל את הפוליטי, ואת הפוליטי באופן שאינו מבטל את הפסיכולוגי. חבל שהיא נותנת לנו כל כך מעט ממה שהיא יכולה אולי להציע, וכל כך הרבה מן הלחימה העקרה בקריקטורות שהיא מציירת על מנת לשגר עליהם את חציה.

למעשה, דווקא מתוך תיאורה שלה, הרי שפעולותיהם של הפסיכולוג ושל הסוציולוג נראות הרבה פחות שונות זו מזו לעומת מה שמנסה פרופ' אילוז להציג. מה שהיא מתארת כ'הנחת הסוציולוגיה', לפיה "כוונותיהם של בני אדם אינן בהכרח תואמות להשלכות של פעולותיהם", הרי אינו זר להגותו של פרויד. על אף המאמץ של פרופ' אילוז לנתק כאן את הסוציולוגיה מן הפסיכואנליזה והיגיון הלא-מודע, נראה כי לא ניתן שלא לחוש בדבריה את השפעתו של פרויד שלימד אותנו שעל אף היומרות המודעות הרי ש'איננו אדונים בביתנו'. לפסיכואנליזה ולסוציולוגיה, אשר אינן מקבלות את הדברים כפשוטם אחריות משותפת. אולם כמו כולם, גם הפסיכולוג וגם הסוציולוג שייכים לאותו שיח שהם מבקרים, ומשום כך חשוב שיפתחו רגישות לשייכותם ההכרחית למבנה הכוח ההגמוני. בלשונה של פרופ' אילוז, יש לבחון מהן "השלכותיה הלא מכוונות של הפעולה" שלה עצמה.

*

באופן בו פרופ' אילוז מתקיפה את הפסיכולוגיה היא אינה מעוררת בחינה ביקורתית של השיח הפסיכולוגי, כזו שתוביל לרגישות גבוהה יותר של פסיכולוגים לחלוקות ולהכרעות שהשיח הפסיכולוגי נתון להם - למשל, 'עולם פנימי', 'עצמי אותנטי', 'סובייקטיביות' וכדומה. פרופ' אילוז מתקיפה את הפסיכולוגיה באשר היא, באופן כמעט אישי המעורר תמיהה. תחושה זו אף מתחזקת מאמרה השני, בו היא מתקיפה באופן אישי שלושה פסיכואנליטיקאים שהגיבו במכתב למאמרה, ומבלי להתייחס כמעט לטקסט עצמו. היא מנתחת אותם באמצעות תיאוריות פסיכואנליטיות וטוענת שהם חוטאים בהתנגדות, עושים התקפה על חיבורים, לא מודעים לרגשותיהם, וכן הלאה. נראה כי שימושה זה של פרופ' אילוז ב'ניתוח' פסיכואנליטי נועד לנגח ולתפוס עמדת כוח; למעשה, בקריאתה לשלושה לבחון את עצמם ואת עולמם הפנימי ולא להשמיע את קולם בחוץ – לא למחות – מבטלת פרופ' אילוז את עיסוקם בעולם החיצוני. האין ניתוח שכזה של נפש מגיביה הוא הוא אופן השימוש בפסיכולוגיה ובפסיכואנליזה שאליו מתנגדת פרופ' אילוז? חשוב להבהיר, הבעיה היא אינה בעצם השימוש מושגים פסיכואנליטיים כמו 'התנגדות' או 'התקפה על חיבורים', אלא בשימוש הפרוע שניתן לעשות בהם – כמו גם במושגים מתחומים אחרים, למשל, המושג הסוציולוגי הפופולרי 'הבניה חברתית': ניתן להשתמש במושג זה כדי להראות את אי-ההכרחיות של מבנים מסוימים, אך אפשר גם להשתמש בו כדי לנשל קבוצות מסוימות ממשאבים וכוח ולהעבירם לידיים אחרות. כלומר, לשמר את ההבניה ורק להחליף את החברה.

זאת ועוד: בעוד שבמאמרה הראשון אחת הטענות המרכזיות הייתה כי כעס הוא רגש פוליטי שיש לתת לו מקום, ברגע שנתקלת פרופ' אילוז בכעס כזה המופנה כלפיה – היא מייד מכנה אותו "רגשות בוז וזעם", ומבטלת את הלגיטמיות של רגשות כאלה במהלך ויכוח אינטלקטואלי. אז כעס הוא רגש פוליטי חשוב או לא? התייחסותה זאת כלפי רגשות חושפת הבחנות קלאסיות שעושה פרופ' אילוז המבטאות שיפוט שלילי לרגשות כמו כעס, קנאה, או תאוות בצע. על אף שכתיבה נראית כשייכת להגות ביקורתית עכשווית, ההיררכיות שהיא מייצרת תורמות לביצור מבנה הכוח המרכזי בתרבות המערבית – הלוגוס, התבונה, המזוהה כבר אלפי שנים עם "הגברי" ו"המדעי".

*

לטענתי, הבעיה המרכזית בטיעוניה של פרופ' אילוז היא האופן שבו היא מפעילה שיח אלים כדי להילחם במה שהיא מזהה כשיח אלים אחר. בעוד שחשוב לערער על ההבחנות החברתיות המקובלות כעובדות, להתנגד למבני הכוח ולבחון מחדש את חלוקת המשאבים, יש לשים לב כי כל התנגדות שתשתמש באותם כלים, שתישאר באותו מבנה, שתהיה בעלת אותה רטוריקה ואותה שפה, איננה באמת התנגדות – אלא שחזור. זו התנגדות שכבר פועלת בהגיונו של המוסד, מפעילה אותן סנקציות, ולעתים אף חמורות יותר, בשמה של 'מהפיכה'. זו התנגדות שמתמזגת מייד במוסדיות שאותה ביקשה לערער. תחת זאת, יש לעורר התנגדות שתצליח בו בזמן הן להתנגד והן לקחת אחריות על ההתנגדות. יש לבחון באופן ביקורתי הן מושגים פסיכולוגיים כמו 'עולם פנימי', והן מושגים סוציולוגיים כמו 'פרולטריון'. הגיע הזמן, לטענתי, לקרוא למהפיכה במהפיכות. ללא רגישות לשפה, ללא שינוי של הלך הרוח המהפכני, אנו נותרים תקועים באותו מקצב טוטליטרי – גם אם התזמורת התחלפה.

הטעם בהמשך של דיון זה נעוץ בכך שנוכל לעשותו מתוך קשב ביקורתי כלפי האופן שבו הדיון עצמו מתנהל. כי מעבר לכל האמירות הגדולות שהועלו במאמרים של פרופ' אילוז ושל המגיבים אליה, הדיונים הללו מורים לנו עד כמה חשוב להקשיב לשיח של עצמנו כדי לא לנקוט באותה אלימות עיוורת – זו ש'חושבת את עצמה' שהיא כלל לא אלימה. גם אני אצטרך לשוב ולבחון את האופנים שבהם הפעלתי כאן אלימות, לקחת עליהם אחריות ולבחון כיצד ניתן אחרת. אני רואה בכך גם חלק מהעשייה הקלינית שלי, שבה אני משתדל להיות קשוב גם למה 'שלא התכוונתי' ולקחת אחריות עליו. לעתים קרובות המטופלים עוזרים לי בכך, ותפקידי לקחת אחריות, לבחון את עצמי ולשנות משהו 'חיצוני'. אני רואה בפסיכואנליזה ניסיון לעורר לאחריות ולקשב למה ש'לא התכוונו' לומר או לעשות, ובכל זאת אנו אחראים לו. כך נפתחת אפשרות בטיפול לשימוש אחר במבניות הכוח שאנו מפעילים כלפי עצמנו וכלפי אחרים – כלומר, הקטגוריות, הדרישות והציפיות שמעצבות את חיינו, אם דרך ההתפתחות האישית ואם דרך המבנים של השפה, התרבות והחברה.

 

עליי להתוודות כי הכתיבה של מאמר תגובה זה לא הייתה קלה. בהיותי בתחילת הדרך המקצועית, הן כמטפל והן כאיש אקדמיה, עלה בי חשש טבעי להיכנס לדיון עם מי שמחזיקה במעמד ובכוח רב בעולם האקדמי שאליו אני שייך. אך דווקא משום כך נראה לי חשוב להשמיע את הדברים. על אף הביקורת שהושמעה במאמר זה, אין הכוונה לשפוך שמן על המדורה. החשיבות, עבורי, היא לעורר את החשיבה הביקורתית, על מנת שנוכל לקחת אחריות ולחשוב יחד על אפשרות ל'התנגדות' מסוג אחר. כזו שלא רק תחליף את בעלי הכוח, אלא גם את האופן שבו משתמשים בכוח.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ביתן, ש. (2012). בין פוליטיקה של כוח לכוחניות פוליטית: פיקוח נפש?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2816

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נמרוד לובישנמרוד לוביש8/8/2012

יפה, מעניין,מעורר מחשבה אבל קצת נאיבי. אין מהפכה בלי אלימות, אין שינוי בלי אובדן ואי אפשר (וגם לא צריך) להעלים את יחסי הכוח מהעולם.
אם אני מבין נכון את הטענה שלך אז אתה מסכים עם הרעיונות באופן עקרוני אבל חולק על הרטוריקה המתלהמת שנגררת לעימות במקום לדיאלוג וסינתזה של רעיונות.
העניין הוא שכדי לגרום לפסיכולוגים רבים לשמוע את הביקורת הסוציולוגית כלפי עיסוקם צריך לשקשק את כלוב המודעות שלהם שספג אינדוקטרינציה במשך עשרות שנות הכשרה. להערכתי, ההקצנה נעשתה במכוון כדי למשוך קהל ולעורר עניין. מדובר בפובלציסטיקה בעיתון יומי פופולרי, לא בדיון אקדמי מנומס בנוכחות של 20 חברי סגל אקדמי. העמדה של פרופסור אילוז בספריה הקודמים היא אינטגרטיבית יותר ובה היא מתייחסת למחירים אך גם לרווחים שיש לתרבות הפסיכולוגית להציע לחברה. עם זאת, מיעוט מבין הפסיכולוגים הכיר את הרעיונות והתפיסות הללו לפני פרסום המאמרים ב'הארץ'. אם צריך קצת הצלפות כדי לקבל את הקשב של הפרופסיה, אדרבה ואדרבה.
לא צריך להיבהל מעימות, אמנם בהתחלה הנטייה הטבעית היא לתקוף בחזרה ולעשות חלוקה לטובים ורעים, למתנגדים ותומכים, אך כשישקע האבק והעלבון ידהה נוכל להתחיל בבחינה עצמית ביקורתית ויצירתית.