מיכל חייק
חוש ההומור של הבוס הגדול
אופיר תעשיות דפוס
"ישבנו ליד בריכת מים שקטה בשולי הנהר. כשזיהתה שהדמות המתבוננת אליה מן המים זאת ההשתקפות שלה, לא ידעה את נפשה מאושר. נכנסה למים, ראתה את דמותה נשברת ומתערבלת במים. היא יצאה מהבריכה בקפיצה... הגיעה לזהב הארץ, לבדולח ולאבן השוהם. בכל מקום השתקפותה נראתה קצת אחרת. היא התבוננה רגע, רצה למקום אחר, ואני הולך אחריה. יודע שאשלם על כך מחיר כבד, ויודע שאשלם כל מחיר עבור הזכות לראות אישה מגלה את הנשיות של עצמה. שום זהב, בדולח ואבן שוהם לא יפים כמוה".
מיכל מתארת לקורא את עולמו הפנימי של כל אחד ואחת מגיבורי הסיפורים, במקביל להתרחשויות חיצוניות שמשפיעות עליו. הסיפורים כתובים ברגישות והומור, וגיבוריהם, שנחשפים בפנינו, נמצאים בתקופות שונות בישראל וברחבי הגלובוס. נכיר את אביבה שאהבה לקלל, נראה מה קרה לרחב הזונה ומשה רבנו, נכיר את במבדו הקטן מנמיביה, שמאזין לסיפורי סבו בן המאה, ונבין איך פולק ונחמיאס חברים טובים, למרות שהם שונים כל כך זה מזה. הסיפורים נוגעים ללב, ומחזקים את ההבנה שאדם הוא אדם, באשר הוא.
מיכל חייק, מטפלת באמנות משנת 1998. בוגרת התכנית לטיפול באמנות במדרשה לאמנות ותואר שני בבריאות הוליסטית בשילוב אמנויות באוניברסיטת לסלי. כמו כן, למדה גיאוגרפיה ופילוסופיה בירושלים, חינוך מיוחד, ולימודי צילום בתל אביב ובניו יורק. במקביל לעבודתה כמטפלת באמנות מיכל כתבה סיפורים קצרים אלו. ממקום זה, היא מזהה את גרעין האמת של הדמויות שבא לידי ביטוי בסיפורים.
לפניכם 3 סיפורים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
טלפונים
טלפנתי לכל מיני אנשים לאחל שנה טובה. רוב האנשים שמחו והודו, למרות שבהתחלה, לאחר שהצגתי את עצמי נבהלו, אולי קצת חשדו וחשבו שקרה משהו, כי בדרך כלל אני לא מתקשרת אליהם. הייתה לי תחושה נהדרת כל החג. עשיתי את זה גם בפסח. בהתחלה עברתי על רשימת התפוצה במחשב ואנשי הקשר בטלפון, אחר כך התקשרתי לפי משפחות. בראש השנה הבא התחלתי בתחילת חודש אלול. האנשים כבר לא היו חשדנים ושמחו מאד. קיבלתי תגובה מאד חמה משושי, דודה שלי שנשואה לאח של אמא. החלטתי לטלפן אליה גם ביום ההולדת. היא די הופתעה שזכרתי, ואיחלה לי דברים יותר טובים וחמים ממה שאיחלתי לה. החלטתי לטלפן אליה גם בחגים קטנים. לא רק בראש השנה ובפסח. איחלתי לה חג שמח בחנוכה, בפורים, ביום העצמאות ובשבועות. בשנה לאחר מכן הוספתי גם את טו בשבט, יום האם, י"א באדר, ל"ג בעומר, וטלפנתי לה גם כשהתחיל החופש הגדול וגם כשהוא הסתיים, כדי לנחם אותה. היא מורה. שושי תמיד שמחה כשהתקשרתי, וגם שאלה מה שלום ההורים שלי, אבל כנראה הייתה לה תקופה קשה, כי לפעמים היא מיהרה, והשיחה הייתה קצרה. רציתי לעודד אותה. התקשרתי בכל יום שישי לומר לה שבת שלום, ובכל מוצאי שבת, לומר לה שבוע טוב. לפעמים היא לא הייתה בבית ואי אפשר היה לשמוע כל כך טוב. לא התייאשתי גם כשהרבה פעמים לא הייתה תשובה. הבנתי שהיא בתקופה קשה. אני כל כך אוהבת אותה. עצוב לי שקשה לה. כל יום טלפנתי אליה בדרך לעבודה, כדי לומר לה בוקר טוב ויום מוצלח. גם בצהריים טלפנתי כדי לשמוע איך עבר עליה היום. בדרך כלל בערב לא התקשרתי, כי אמרה לי שהיא עייפה, אז שלחתי מיסרון.
אני חושבת שאמא שלי קצת מקנאה, כי היא שמעה על כך, ובקשה ממני להפסיק. היא לא יכולה להגיד לי כלום, כי אני כבר גדולה ומשלמת על הטלפון שלי בעצמי.
עד גיל 15 הייתי די נורמלית. תלמידה בינונית, כמה חברות. ואז הבנתי שאף אחד לא אוהב אותי, וגם הבנתי למה. אני לא חכמה, לא יפה, גרועה בספורט, ולא מבינה בדיחות. ביסודי הייתה לי חברה טובה. היה לה שיער חלק ועיניים כחולות. היא הייתה רזה ולבשה חצאיות ומכנסיים מאד קצרים. ראיתי אותה לא מזמן, והיא לא השתנתה. היא נראית תמיד כל כך מסודרת, שכל פעם שראיתי אותה הרגשתי מרושלת ומוזנחת. החלקתי את השיער ולבשתי בגדים מגוהצים, אבל לא נראיתי כמוה. חשבו שאני אישה מבוגרת. אף פעם לא הצלחתי להיות קולית. כשכולם קראו את "התפסן בשדה השיפון" קראתי נעמי רגן. כשכולם שמעו היהודים אהבתי שירים של נטליה אוריירו. אפילו לא הייתי פריחה, כי לא עשיתי החלקה יפנית ולק ג'ל. סתם הייתי 'כוניפה' שאף אחד לא אוהב.
הבעיות התחילו בכיתה י'. נסענו לנגב לטיול שנתי של 3 ימים בנגב. ביום השני הלכנו באיזה נחל ואני לא יודעת איך, פתאום מצאתי את עצמי לבד. הלכתי במסלול, אבל ראיתי רק אנשים שאני לא מכירה. הגעתי למקום בו חנו האוטובוסים, אבל לא מצאתי את האוטובוס של בית הספר שלי, כל האוטובוסים היו של קבוצות אחרות. ישבתי שם עד שכל האוטובוסים נסעו והתחיל להחשיך.
לא ידעתי מה לעשות, ולמזלי עבר איזה בדואי ששאל למה אני לבד בחושך, ולקח אותי לאכסניה בה כל התלמידים והמורים ישנו.
הם בכלל לא שמו לב שנעלמתי.
הלכתי לחדר שלי, שטפתי פנים וידיים והצטרפתי לכולם בחדר האוכל. לא עשיתי מזה עניין וגם לא סיפרתי להורים שלי. גם המשכתי ללכת לבית הספר אחר כך כאילו לא קרה כלום, אבל הפסקתי להתקלח.
אחרי כמה ימים אמא שמה לב שיש לה פחות כביסה ושאלה למה. יצאתי מזה איכשהו. היועצת בבית הספר אמרה לאמא שלי שמשהו לא בסדר איתי. אז לקחו אותי לרופא שאמר שאני חייבת להתקלח. אמא שלי שמחה שהרופא לצידה, ואני חייבת לעשות מה שהוא אומר.
בבוקר אחרי המקלחת לא הייתי מסוגלת לצאת מהחדר. פחדתי שילדים יסתכלו עליי ויתקרבו אליי. נשארתי כמה ימים בחדר, וכשההורים שלי רצו להכריח אותי ללכת לבית הספר, נעלתי את הדלת, והתחלתי לשחק עם מחטים וסיכות שמצאתי בחדר. אבא שלי התעצבן שהדלת נעולה ופרץ אותה, הוא כל כך נבהל כשראה את הסיכות תקועות באצבעות שלי! הם לקחו אותי לבית החולים והייתי שם כמה חודשים. אחרי האשפוז עברתי לבית ספר אחר.
עכשיו אני בסדר. סיימתי ללמוד, אני גרה בהוסטל ועובדת במפעל מוגן. יש לי מספיק חברים, ואני נוסעת הביתה פעם בשבועיים.
אני רק לא מבינה למה אמא אומרת לי לא לטלפן יותר לדודה שושי.
קללות
לאביבה עיניים בהירות ושיער חום בהיר, מתולתל וקצר. בצעירותה הייתה רזה, אך עם השנים והלידות עלתה במשקל, וכיום היא מנסה ללא הצלחה להיאבק בקילוגרמים העודפים, בעיקר באזור הירכיים. כולם מחבבים את אביבה, כי תמיד יש לה מילה טובה לומר. היא מסנגרת על כל אדם, וכמעט תמיד תראו אותה מחייכת.
אביבה היא מורה לאנגלית בבית ספר יסודי ויש לה 3 ילדים. הבן הקטן, עומרי, בצבא, ו-2 הגדולים, התאומים, בן ובת, לומדים באוניברסיטה. הילדים הם אושרה הגדול, ומסבים נחת מרובה לה ולבעלה.
בדרך כלל המשפחה מתכנסת בשבת בצוהריים לארוחה משפחתית. כל השבוע אביבה מתכננת את הארוחה, מכינה רשימת מצרכים, קונה מה שחסר ולקראת סוף השבוע מבשלת.
אף אחד לא יודע שלאביבה יש סוד. חבריה הקרובים לא יודעים, ואפילו בני משפחתה לא יודעים שהיא אוהבת לקלל. יש לה אוסף קללות מפואר. מדי פעם, בזמן נהיגה או המתנה בתור, היא צוללת למעמקי זיכרונה, שולפת משם את אוסף הקללות, בוחנת אותו, מסדרת, מצחצחת, מסירה אבק ולפעמים גם מוסיפה קללה חדשה, עליה חשבה לאחרונה.
הקללות מסודרות במחלקות ובמדורים, ובכל מדור קללות בסדר חומרה עולה. "גידופים", למשל, זה לא קללות. הם משתייכים למחלקה נפרדת. גידופים כמו "סתומה" או "בן זונה," בכלל לא נכנסים לאוסף. היא מכניסה רק ביטויים יצירתיים במיוחד. למשל, את פקיד הבנק הטיפש והיהיר כינתה בליבה "תוגת אימו". או פעם אחרת, כשנפגעה ממנהלת בית הספר בו עבדה, שהייתה מושפעת מדבריהן של מורות רכלניות, כינתה אותה בליבה "עיזה עיוורת", המצאה של רב מפורסם וגדול בתורה.
הקללות הן איחולים שמשהו רע יקרה למישהו. אביבה לא רוצה שייגרם לאנשים נזק חמור מדי, נזק לטווח ארוך, או נזק בלתי הפיך. רק שיתעצבנו קצת, ולו שבריר מהמידה שעיצבנו אותה. למשל, אם בעבודה מישהו זרק לפח את הסלט שהכינה לעצמה לארוחת הצוהריים לפני שסיימה לאכול, איחלה לו שיפסיד את האוטובוס בדרך הביתה ויצטרך לחכות שעה לאוטובוס הבא. אף אחד לא ידע על המחשבה הזאת, אך היא הרגיעה אותה והחזירה את החיוך אל פניה.
היא שאבה רעיונות לקללות מדברים מעצבנים שקורים לכל אחד מידי פעם, כמו:
"שתישרף המנורה בדיוק כשאת מתאפרת וכל האיפור יימרח".
"שתפספסי את הפנייה הביתה".
"שתקרע לך רצועת הסנדל באמצע טיול".
"שתינעל מחוץ לבית בלי מפתח". אם כעסה במיוחד הוסיפה, "לבוש בתחתונים".
הקללה הכי חמורה בה השתמשה אי פעם, הייתה כשגנבו לה סכום כסף נכבד. במקרה הזה, איחלה לגנבים שהכסף ישמש להם לתרופות.
לעולם לא תאחל למישהו להיפגע בתאונת דרכים, להיפצע פציעה חמורה, מוות של קרוב משפחה או התרוששות מוחלטת. במדור "הפציעות הגופניות", הקללה הכי מכאיבה היא,
"שהזרת ברגל תיתקל ברגל של מיטה".
היא לא בודקת שהקללות אכן מתממשות.
בעבר לא טרחה להסתיר את התחביב המוזר, אך לעיתים קרובות מדי נתקלה בתגובות צדקניות של אנשים שנזפו בה, שאמרו שהקללה פוגעת רק במקלל, ודיברו על חשיבות הסליחה, המחילה והחמלה. היא הנהנה, עלעלה במחלקת "השמחה לאיד", הרכיבה את משקפיה, ראתה את הקמטים והחטטים בפניהם של הצדקנים ואמרה בליבה, "מגיע להם". חייכה, והחליטה לשמור את התחביב בסוד.
יום אחד, הודיע להם עומרי שנבחר להדריך בפרויקט "תגלית". הוא שמח מאוד לפגוש נערים בני גילו מחו"ל, ויצא בשמחה גדולה לפעילות ההדרכה.
בשבוע שלאחר מכן אמר לבני משפחתו שהוא מזמין לשבת נערה שפגש ב"תגלית". אביבה השתדלה שלא יראו את סקרנותה וחייכה חיוך גדול. הבן וידידתו הגיעו שקטים ונבוכים. הנערה, מדלן שמה, ילידת צרפת, רזה וקטנה, בעלת שיער שחור חלק, פנים בהירות וציפורני ידיה צבועות בשחור. היא דיברה מעט עברית, וסיפרה שאימא שלה ישראלית שהתחתנה עם צרפתי ועברה להתגורר איתו בפריס. כל כמה שנים היא מגיעה לישראל בקיץ, ומתארחת אצל סבתא שלה.
הקשר בין עומרי ומדלן הלך והעמיק. לאחר סיום הביקור בישראל היא חזרה לביתה בפריז, ארזה מזוודה גדולה וחזרה לישראל. סבתא שלה אירחה אותה בחדר בו התגוררה אימה בצעירותה. היא פגשה בבני משפחתה, סבתא שלה מצאה לה קורס לשיפור העברית והתעניינה עבורה במכינה לקראת לימודים אקדמיים בארץ.
מדלן נפגשה עם עומרי כשהגיע לחופשות מהצבא, ושניהם חיכו שישתחרר בעוד 5 חודשים. אביבה ראתה את הרומן מתפתח לנגד עיניה בהשתאות, ולא ידעה אם לשמוח או לא. עומרי היה הבן הצעיר שלה, ולא היה לה פשוט לראות אותו נסחף לקשר רציני כזה.
בדרך כלל עומרי קיבל את המכונית המשפחתית בסופי שבוע, נסע לפגוש את מדלן בבית סבתה, ולפעמים הביא אותה הביתה. פעם אחת אביבה הייתה זקוקה למכונית והסיעה את עומרי למדלן. סבתא שלה הזמינה אותה הביתה, והן שוחחו קצת. הסבתא הייתה חביבה, אך ליבה של אביבה נצבט כשראתה את הבית הגדול שנשב ממנו קור יוקרתי.
לאחר שעומרי השתחרר מהצבא, מצא עבודה בפאב, לא רחוק מביתם.
העברית של מדלן השתפרה מאוד. עומרי ומדלן נפגשו כמעט כל יום, ובני המשפחה התרגלו לשקט ולמוזרות שלה. באחד הימים, בעיצומו של החופש הגדול, נשארה מדלן לישון בביתם. בארוחת הבוקר סיפרה לאביבה שההורים שלה יגיעו לביקור בשבוע הבא. אביבה התרגשה מאוד ואמרה למדלן שהם מוזמנים לארוחה בשבת בצוהריים, וגם סבתה מוזמנת.
מייד כבר התחילה לתכנן את התפריט. היא חיפשה בספרי בישול ובאינטרנט מאכלים צרפתיים מעודנים, קלטה שלא תצליח להרשים את אורחיה בבישולים מארצם, והחליטה לתת טוויסט צרפתי למאכלים שהיא מבשלת בדרך כלל, כלומר לטגן בחמאה ולשנות רטבים ותיבול. כששמעה שאימא של מדלן צמחונית, שינתה את כל התפריט ותכננה מחדש: שתי פשטידות לפתיחה, ולמנה העיקרית קציצות עדשים ברוטב פטריות יער. ורק למקרה שהיא מהצמחונים שאוכלים דגים, הכינה גם דג סלמון בעשבי תיבול למנה העיקרית.
יום שבת הגיע. כל האוכל כבר מבושל, השולחן מכוסה במפה פרחונית וערוך בכלי האוכל החגיגיים. לצד כל צלחת מפית תואמת, כוס מים וכוס יין גדולה. אביבה התלבטה אם להדליק נרות בפמוטי זכוכית יפים. זה יפה, אך אולי ייראה מגוחך בשעות הצוהריים. היא ויתרה על הרעיון, הלכה לקרוע עלי חסה לסלט ולהכין את הרוטב המפורסם שלה, אותו תוסיף לסלט החסה ברגע האחרון.
פעמון הדלת צלצל, והאורחים נכנסו. הסבתא נראתה אלגנטית מאד בחליפת חצאית תכולה, שתאמה להפליא את שיערה הלבן והמטופח. אביה של מדלן ,גבוה, חייכן ומקריח, והאם, אינס, גבוהה ורזה, לבושה בשמלה קיצית ירוקה כהה וסנדלים מוזהבים לרגליה. אביבה שמחה שלא התעצלה ולבשה טוניקה כחולה, חדשה, שהחמיאה לה מאוד. כולם התיישבו בגינה המוצלת, שתו אפריטיף, לימונדה וסודה, ושוחחו. אביבה התבוננה באינס. עצמות לחיים גבוהות, גוף זקוף ורזה ואצבעות ידיה הארוכות והדקות אחזו באלגנטיות בכוס הסודה. היא נראתה בדיוק הפוך ממנה. הקווים של אביבה מעוגלים, ואילו אינס הייתה כולה פינות וזוויות. שיערה השחור והחלק מעוצב בתספורת קארה קצרה ומדויקת, פינות וזוויות בכתפיים הכחושות, במרפקים ובברכיים. אפילו חרטומי סנדליה המוזהבים הסתיימו בפינות. רק העיניים שלהן היו באותו הצבע.
האווירה הייתה נעימה, ואביבה הצליחה לשוחח עם אביה של מדלן בתערובת של עברית, אנגלית וכמה מילים בצרפתית.
כשהתיישבו לאכול, אביבה הרגישה חוסר נוחות הולך וגובר בכל פעם שהתבוננה באינס. זה התחיל בכיווץ קל בבטן התחתונה, ועבר לתחושת קור בקצה התחתון של עמוד השדרה. ואז קלטה את אינס ברגע של שקט, הרהור פנימי או ריחוף, כשהיא מגלגלת בין אצבעותיה את רגל כוס היין הלבן, והבינה. גם לאינס אוסף קללות, בדיוק כמו שלה, אבל בליגה אחרת לגמרי. הקללות של אינס היו מוצקות, עמוקות, יציבות. נטולות הומור, ומאוד אכזריות.
צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלה כשהבינה, והרגישה שמשהו מתקשח בה. היא חייבת לעמוד על המשמר כדי להציל את בני משפחתה.
במלחמה, כמו במלחמה, צריך להיות מוכנים. קודם כל צריך ללמוד את האויב, לצפות את מהלכיו, למנוע ממנו לגרום נזק, ואז להנחית את מכת המחץ. אביבה לא יכולה, כמובן, לקרוא את הקללות המונחתות על משפחתה, אך היא יכולה להבחין ברמזים, במבטים, בהערות עוקצניות שנאמרות בחיוך ובדרך אגב.
בתחילת הארוחה הייתה אינס שקטה מאוד. היא לקחה מסלט החסה ומהפשטידות וטעמה מעט, כשהיא אוכלת רק את המלית ומשאירה את קלתית הפשטידה בצלחת. אביבה התאכזבה, כי השקיעה בקלתית הזאת במיוחד והחליפה את הקמח באגוזים טחונים, אך זאת אכזבה אותה היא יכולה להכיל. בזמן שפינתה את כלי המנה הראשונה והביאה את המנה העיקרית, הבחינה שאינס מתבוננת בתאומים הסטודנטים, שישבו זה לצד זו. רמת הדריכות שלה עלתה. אינס ציינה שהבת מאוד דומה לאביבה, ושאלה אם הבחור היושב לצידה הוא בעלה ואם יש להם ילדים. הבן נגע במבוכה במצחו ובקו השיער הנסוג, שהוסיף שנים על 24 שנותיו. הבת נרעדה לרגע, וכוס היין בה אחזה התהפכה ונשפכה על השולחן. אביבה מיהרה אל הבת, נשקה קלות בקודקודה לעידוד, החליפה את הצלחות, ספגה את עודפי הנוזלים והציעה לבת לעבור למקום יבש יותר. הבת סירבה, והניחה מפית נייר מתחת לצלחתה. אביבה הציצה באינס, וחשבה לעצמה, "מטומטמת, את לא יודעת שהם תאומים? אז מה אם הם ירדו לארוחה לאחר שכולם הציגו את עצמם".
אביבה ציינה לעצמה שהמלחמה התחילה. היא הוציאה מהתנור את המנות העיקריות, וראתה במפח נפש שהסלמון התייבש. היא נאלצה להגיש לשולחן מנה פחות ממושלמת.
היא הרגישה שהאכזבה שלה הופכת לזעם. הדג לא חשוב. מסתבר שהיא כן אוכלת דגים. שתיחנק!
היא התבוננה בילדיה הנבוכים, שעדיין מגששים בחיפוש אחר זוגיות, וגם כך הארוחה הזאת קשה להם מאוד.
אינס לא הרפתה. היא שאלה את התאומים היכן הם לומדים. הבת אמרה שהיא לומדת במכללת ספיר, והבן בבאר שבע. היא היללה את אוניברסיטת סורבון, שיש לה קלאסה, בה למדה אומנות לפני 30 שנה, וסיפרה שרשמה את מדלן ללימודי היסטוריה צרפתית לשנה הבאה. מדלן השפילה מבט, קמה ממקומה ויצאה לגינה ללא אומר. אינס ליוותה אותה במבטה. מדלן התיישבה על אחת הכורסאות המרופדות ונשמה נשימה עמוקה. באותו הרגע, הממטרות האוטומטיות התחילו לפעול. בעלה רץ לכבות את ההפעלה האוטומטית של הממטרות ואביבה חשבה שאם זאת לא הייתה מלחמה זה היה מצחיק. מדלן לא ממש נרטבה, והמשיכה לשבת על הכורסא בחוץ. הסבתא הלכה לבדוק מה שלומה וחזרה אחרי כמה דקות.
אביבה פינתה את כלי האוכל ושאריות המנה העיקרית, והרגישה שאינס פגעה בציפור נפשה. היא ביטלה את כל מה שהיה יקר וחשוב בעיניה. פגעה בתאומים, זלזלה בלימודים שלהם, לא אכלה את האוכל שלה, ומכת המחץ היא שעוד לפני שהכירה אותם, החליטה שהם לא ראויים לקשר, ורשמה את מדלן לאוניברסיטה רחוקה.
עכשיו כל האמצעים כשרים. באוסף הקללות שלה אין קללות מהסוג בו התכוונה להשתמש כעת, ועליה להיות יצירתית במיוחד.
"אינס יקירתי," אמרה לעצמה. "פגעת בי ובמשפחה שלי. אני מאחלת לך שהבת שלך תהיה רחוקה ממך לנצח. שתחיה במדינה אחרת, ביבשת אחרת, תלמד, תגדל משפחה ותעבוד שם, וכדי לראות אותה, תצטרכי לעבור בשדה תעופה, לפחות אחד".
בני המשפחה עזרו בפינוי השולחן והביאו צלחות קטנות ומזלגות לקינוח. אביבה נשאה מגש גדול וצבעוני של פירות העונה. היא לקחה צלחת קטנה, בחרה מתוך המגש חתיכות יפות במיוחד של פרי, הגישה לאינס, ואחר כך לשאר הסועדים. היא פנתה למדלן שחזרה לשולחן ואמרה לה במתק שפתיים, "כמה טוב להיות צעירה, כשכל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפנייך! אם תחליטי ללמוד בארץ, תוכלי לגור עם עומרי ביחידת הדיור שצמודה לבית שלנו. פעם היא הייתה מושכרת, וכבר הרבה זמן יותר מדי שקט שם".
כולם השתתקו והתבוננו בה. בני משפחתה הופתעו שאמרה את זה בלי להתייעץ איתם, והאורחים היו המומים מהמלחמה, שעכשיו הייתה גלויה.
אביבה התבוננה בנוכחים בחיוך, ואז ראתה את המבט בעיניה של אינס, והבינה שהפעם היא, אביבה, נוצחה סופית. היא ציפתה למבטים רושפים, יורי אש וברקים, ובמקומם ראתה מבט כבוי, מושפל. הישיבה הזקופה של אינס השתופפה, ואביבה הרגישה בפיה טעם מר. היא הבינה שהפעם שיחקה במגרש הקללות של המקצוענים, וזה גדול עליה. היא לא יכולה לשאת סבל, במיוחד כשהיא יודעת שהיא גרמה לו. פתאום כל אוסף הקללות שלה נראה טיפשי ותפל. היא טמנה את אוסף הקללות עמוק בליבה, הביאה פנקס קטן ובו רשמה את הזמנות הקפה של האורחים. בדרך עברה ליד אינס, נגעה ברכות בכתפה, וחשה שהיא נרתעת ממנה.
בזמן הקפה והעוגה התחדשה השיחה, ורק אביבה ואינס שתקו. לאחר שעה קלה נפרדו, ומדלן נסעה איתם.
בסופו של דבר יחידת הדיור נשארה ריקה. בסתיו, מדלן חזרה לפריס והתחילה ללמוד באוניברסיטת סורבון. עומרי חסך כסף ובחורף נסע לדרום אמריקה. בקיץ חזר לארץ לכמה ימים, לחתונת אחותו, והמשיך למזרח, להודו ולטרק בהימלאיה. הוא יכול היה לטוס באייר פראנס, עם חניית בינים בפריס, אך העדיף חברת תעופה אחרת.
אסנת
עבר כבר המון זמן מאז שעזבתי את ישראל. אני לא מודדת את הזמן בשנים אלא בהמצאות. כך אני ממחישה לעצמי עד כמה שונה העולם שעזבתי מהחיים שלי היום. כשעזבתי את הארץ עדיין לא היו קומפקט דיסקים, ולקחתי איתי שלושה תקליטים גדולים ושחורים. לא היה מיקרוגל, ובפריס חיממתי ארוחות בטוסטר אובן קטן שקניתי, עליו שילמתי בפרנקים צרפתיים.
המעבר לפריס לא היה בתוכניות שלי כשהשתחררתי מהצבא, אבל טוב שזה קרה. בנעוריי, ביקרנו כמה פעמים בפריס והתאהבתי בעיר. קצת לפני הגיוס נסעתי לשם והתארחתי אצל חברה של אימא במשך 3 שבועות, שהיו היפים בחיי. כשחזרתי הביתה, אמרתי לכולם שהחלום שלי הוא להיות חלק מסצנת האומנות הפריזאית, וללמוד אומנות בסורבון.
ואז התגייסתי, השתחררתי, ובתקופה לאחר השחרור, כשעבדתי בעבודות מזדמנות ועדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי כשהכול התפוצץ.
חזרתי הביתה מהעבודה בלילה, נעלתי את דלת החדר והלכתי להתקלח. בבית בו גרתי הייתה לי מקלחת פרטית. המפלצת רצה להיכנס, וכעס שהדלת נעולה. בארוחת הבוקר, קצת לפני שהלך לעבודה, אמר שבבית שלו אסור לי לנעול את הדלת, ואני לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי בעיניו, לקחתי כוס מהשולחן וזרקתי אותה על הרצפה. אימא שלי הייתה המומה. לקחתי את ספל הקפה שלי, וזרקתי על הרצפה גם אותו. אותו דבר עשיתי לכוס התה של אימא, שהייתה עשויה מזכוכית דקיקה, ולכוס הקפה של המפלצת. אחר כך לקחתי את קערת הקורנפלקס שלי וזרקתי אותה לכיוון הקיר, כך עשיתי גם עם הצלחת של המפלצת עם החביתה והסלט, שהפכתי לצלחת מעופפת. היא פגעה במקרר, נחתה על הרצפה והתנפצה. את הצלחת עם הטוסט של אימא הנחתי בעדינות על הרצפה ודרכתי על הטוסטים ברגלים יחפות.
רק אז הפסקתי להסתכל על המפלצת. נכנסתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת, ניקיתי את כפות הרגליים שלי והלכתי לעבודה.
המפלצת הבין שהכול נגמר. הוא כבר לא יבוא אל החדר שלי בלילות. אני כבר לא אותו אדם. גם אימא שלי התחילה להבין. באמת הגיע הזמן. היא לא שמה לב שהמפלצת התחיל לבוא לחדר שלי קצת אחרי שקיבלתי מחזור, בגיל 13. היא גם לא הבינה למה קיבלתי את החדר הטוב עם השירותים הצמודים, ולא שמה לב שלא הפסקתי להשמין עד שהתגייסתי לצבא.
לא סיפרתי לה. בכל מקרה היא לא הייתה עושה כלום, וגם כשידעה לא עשתה כלום.
כשחזרתי מהעבודה, המטבח היה שוב נקי. הכנתי לעצמי כריך ולקחתי אותו לחדר. לא יצאתי משם עד היום שלמחרת, כשהלכתי לעבודה. לקראת סוף השבוע אימא דפקה על הדלת. פתחתי לה, נכנסה, ישבה, וראיתי שכל המילים שתכננה לומר נעלמו.
לא עזרתי לה. שתקתי. ישבנו בשקט. ראיתי את הדמעות שעלו בעיניה והיא לחשה, "לא ידעתי". ויצאה. למוחרת שוב ישבה בחדרי כמה דקות. המפלצת לא בא, לא אמר כלום, לא רציתי שיאמר משהו ולא רציתי לראות אותו.
לאחר כמה ימים אימא נכנסה שוב לחדר. אני קראתי במיטה, והיא התיישבה ושאלה אותי מה התוכניות שלי לתקופה הקרובה. לא ידעתי מה לומר לה. היא שאלה אותי אם אני עדיין רוצה לגור בפריס וללמוד אומנות. הופתעתי. לא ידעתי שיש אפשרות כזאת. היא אמרה שאני יכולה ללמוד בפריס צרפתית, שהחברה שלה הסכימה לארח אותי לתקופה קצרה עד שהצרפתית שלי תהיה מספיק טובה ואמצא מקום מגורים, ואחר כך אוכל להירשם ללימודי אומנות באוניברסיטה. הם יממנו הכול, כמובן.
אמרתי לה שאחשוב על זה, התהפכתי על הבטן וטמנתי את פניי בכרית. הרעיון נראה לי לא רע, ועם הזמן מצא חן בעיני יותר ויותר. לא הבנתי איך אימא בחרה להישאר עם המפלצת ואותי לשלוח לארץ אחרת, אבל לא היה אכפת לי. שנאתי את שניהם, וזאת נראתה לי דרך מצוינת להתרחק מהם. גם ככה לא היו לי הרבה חברים, ולא כל סיבה אחרת שתגרום לי לרצות להישאר.
שמתי במזוודה בגדים, כמה ספרים, 3 תקליטים ועזבתי את הבית בלי כוונה לחזור.
אני לא יודעת מה אימא אמרה לחברה שלה, אבל אף פעם לא דיברנו על המפלצת. אני חושבת שהיא ניחשה. היה לי טוב אצלה. הייתי עסוקה בלימודי הצרפתית, החברה לקחה אותי למוזיאונים, לתערוכות ולמופעי מוסיקה, לימדה אותי לקנות בזול גבינות מצוינות בשווקים ומתי הבגט כבר לא ראוי למאכל.
פעם בשבוע למדתי ציור, קולאז' ואסמבלאז' אצל ידיד גיי של החברה, והוא הציע לי להחליף את השם מאסנת לאינס. מזג האוויר הסתווי התאים למצב רוחי, ואהבתי לראות את עלי עצי הערמון מתעופפים ברוח.
בלילות הייתי מתעוררת מדי פעם בתחושה שמשהו כבד מונח עליי. אחר כך היה קשה לי להירדם שוב. שכבתי ערה עד הבוקר, מבקשת שהמפלצת ימות.
בקורס ללימוד צרפתית פגשתי בחורה אנגליה חמודה וחייכנית, שגם היא רצתה ללמוד אומנות, והחלטנו לגור יחד. החברה של אימא עזרה לנו למצוא דירה קטנה ליד כיכר רפובליק ואמרה לי שאני תמיד מוזמנת לקפה או ארוחת ערב.
כשהגיע החורף אורות חג המולד האירו את הכיכרות והרחובות. חלונות הראווה בחנויות קושטו בעצי אשוח ושלג עשוי קלקר, הצרפתית שלי הייתה טובה מספיק כדי להבין שיחות אקראיות ברחוב ותיק העבודות שלי היה מלא בעבודות מספיק טובות לבחינות הכניסה לאוניברסיטה. נרשמתי, התקבלתי, וחשבתי שאני מספיק חזקה למלחמה במפלצות.
לקראת הלימודים קניתי מכשיר קומפקט דיסק וכמה דיסקים, והמוסיקה חזרה אל העולם שלי. בשנה שחלפה מאז שעזבתי את ישראל, לא התקשרתי אף פעם הביתה. היה לי חשבון בנק אליו היו מכניסים כסף בכל חודש, והם שילמו את שכר הלימוד באוניברסיטה ואת הלימודים המשלימים. הרשיתי לחברה של אימא לספר לה עליי ולומר לה שקיבלתי את דרישות השלום שלה. לא היו אז טלפונים סלולריים והשיחות לארץ היו מאוד יקרות. זה אפשר לי הינתקות מוחלטת מהם. לא רציתי שהם יכירו אותי אם ניפגש. באורח פלא, למרות הגבינות הצרפתיות, רזיתי כמעט 20 קילו, הסתפרתי קצר וצבעתי את השיער לשחור.
במהלך השנים, פריס הפכה לבית עבורי. אהבתי את הריח של העיר, את האור שלה, את צליל השפה. אהבתי לקנות בה בגדים. הקפלים במותני המכנסיים התמעטו, הכריות בכתפי החולצות והמקטורנים התקטנו, תמיד הצלחתי למצוא בגדים מתאימים והרגשתי אופנתית ושייכת למקום.
בשנה השלישית ללימודים התיידדתי עם רוז'ה, שהתגורר בדירה שמעליי. רוז'ה הוא סטודנט למנהל עסקים שהגיע מכפר בחבל דיז'ון. בערב חורפי אחד סיפרתי לו את סיפור חיי. במבט עיניו הטובות מצאתי מנוחה. הוא הכניסני תחת כנפו, והיה לי אב ואח, שמעולם לא היו לי. התחתנו בקיץ של אותה השנה. כשסיימתי ללמוד מצאתי עבודה בגלריה לאומנות, והפסקתי להשתמש בחשבון הבנק אליו נכנסה הקצבה שלי.
בשנים הראשונות לנישואינו לא רציתי ילדים. האחריות על חייו של יצור אחר הפחידה אותי, ורוז'ה לא לחץ, למרות שרצה ילד. לאחר כ 5 שנים רוז'ה הביא הביתה מכשיר גדול עם אנטנה ואמר שזה טלפון נייד שקיבל מהעבודה.
הפעם הראשונה שהתקשרתי אליו הייתה כדי לספר לו שאני בהיריון.
נולדה לנו בת מתוקה ושקטה. הוא ביקש שנקרא לה מדלן, על שם סבתו, ואני הסכמתי ואפילו שמחתי. עוגיות מדלן הן העוגיות האהובות עליי.
החברה של אימא ספרה לה על החתונה והלידה. אימא שלחה מכתב ברכה. שמתי אותו בתחתית מגירת המכתבים, בלי לפתוח אותו.
אני משערת שגם המפלצת שמע על כך.
הוא לעולם לא יראה את הבת שלי.
יום אחד, כשמדלן הייתה בערך בת 3, החברה של אימא הזמינה אותי אליה הביתה. היא סיפרה לי שהמפלצת נפטר. כל חיי חשבתי על הרגע הזה, ועכשיו, כשזה הגיע, חשתי ריקנות. החברה של אימא הגישה לי כוס יין חם עם קינמון. שתינו וישבנו מול הטלוויזיה בשתיקה. כשחזרתי בלילה הביתה, רוז'ה כבר היה במיטה. התקלחתי ונכנסתי למיטה. חיקו היה מקלט לראשי, קן תפילותיי הנידחות. כל הלילה בכיתי, והוא חיבק וליטף. בבוקר התעוררתי עם כאב ראש ותחושת הקלה בלב. תקופת הגלות מרצון הסתיימה. עכשיו אני יכולה לבוא לבקר בארץ.
הביקור הראשון בישראל היה ביום חול רגיל בחודש מאי. לקחנו חדר במלון בתל אביב ליד הים, ואימא באה לבקר אותנו שם. היא ראתה את מדלן בפעם הראשונה, והתרגשה מאוד. מדלן הופתעה שיש לה סבתא בארץ אחרת, אך נקשרה אליה במהירות. כשחזרנו לפריס, מדלן ביקשה שנשלח לסבתא ציורים שלה בפקס, וסבתא שלחה ציורים בחזרה. קצת לאחר מכן, כשהשימוש באינטרנט היה נפוץ יותר, הן התכתבו בדוא"ל. סבתא באה אלינו פעם בשנה, ופעם בשנתיים נסענו אנחנו לביקור בישראל. תמיד שכרנו חדר במלון.
הבנתי שעכשיו המלחמה במפלצת היא התקרבות מחודשת לבית ולאימא, ואם לא אלחם בה עכשיו, ההשפעה שלה תתפשט, תחלחל ותרעיל גם את מדלן. הכרחתי את עצמי לבקר בבית ילדותי, ולו רק לארוחה או קפה של אחר הצוהריים.
כשמדלן הגיעה לגיל 12, ביקשה לנסוע להתארח אצל סבתא בקיץ. אחרי כמה לילות ללא שינה הסכמתי לנסיעה של שבוע. כשחזרה שזופה ומאושרת, הבנתי לחרדתי שהיא התעקשה לישון בחדר עם המקלחת הצמודה.
חשבתי שניצחתי את המפלצת ואת הרעל שלה, וכשמדלן סיימה את הלימודים בתיכון הסכמתי שתשתתף בפרויקט "תגלית" ותטייל בישראל עם נערים ישראלים בני גילה. לא עלה בדעתי שהיא תתאהב בישראלי, תארוז מזוודה ותחזור לישראל. ליוויתי אותה מרחוק, ואימא סיפרה לי על הבחור הנחמד והוריו המקסימים. מדלן דיברה על לימודים בארץ, והרגשתי שאני מאבדת אותה. לא הבנתי איפה הטעות שלי. למה היא רוצה להתרחק ממני? זה כל כך כאב לי, שרשמתי אותה ללימודים באוניברסיטה, למרות שאמרה לי בפרוש לא לעשות את זה.
לאחר כמה חודשים באנו לישראל לבקר את מדלן. נפגשנו עם החבר שלה, באמת בחור חמוד. בשבת, ההורים שלו הזמינו אותנו לארוחת צוהריים. נראה היה שאביבה, המארחת, מחבבת את מדלן, ושזה הדדי. האווירה הייתה נעימה, הבית יפה ומעוצב, האוכל טעים, הרבה יותר טעים ממה שאני מסוגלת לבשל, משום כך אני לא יודעת למה הרגשתי כל כך רע במשך כל הביקור. אולי מפני שבמשפחה המושלמת הזאת ראיתי את כל מה שנגזל ממני. בעולם אחר הייתי יכולה לגור בארצי, היה לי בית יפה, משפחה עם 3 ילדים והמון חברים שאפשר לארח בסופי שבוע.
למרות האירוח הלבבי, משהו חרק ביצירת הקשר. הרגשתי שכל מה שאמרתי התפרש לא נכון, ובעיקר התגובה של מדלן כשהזכרתי את האוניברסיטה. ראיתי את הבת שלי בוחרת חיים אחרים, רחוק ממני. כשאביבה הציעה למדלן לגור עם בנה ביחידת דיור הצמודה לביתם, הבנתי שבחיים האחרים של מדלן אין לי מקום. זה גמר אותי. רק רציתי שהביקור יסתיים, לחזור למלון להתקלח וללכת לישון.
בסוף הקיץ מדלן חזרה הביתה לפריס. נראה שהקשר עם עומרי מיצה את עצמו, ושהפערים באופי ובתרבות של שניהם גברו על האהבה הגדולה. מדלן התחילה ללמוד באוניברסיטה, ואני מתפללת שלעולם לא תדע את הסיבה האמיתית שבגללה עברתי לחיות בפריס.
