הארכיון המשפחתי: על דרידה, זיכרון ושיח נרטיבי

הארכיון המשפחתי: על דרידה, זיכרון ושיח נרטיבי

בועז כהן

פרטי המקרה המוצג במאמר שונו לצורך שמירה על פרטיות המטופלת ומשפחתה.

ישנם רגעים בטיפול שבהם הילד או המתבגר כבר החל להתקדם - לשפר את יחסיו עם קשייו, ולספר את חייו באופן אחר - אך סביבתו טרם הצטרפה למסע. ההורים, האחים או המורים עלולים, מבלי משים ולא מתוך כוונה שלילית, להישאר בנקודת ההתחלה: להמשיך לראותו מבעד לעיני הבעיה, לדבר אליו בשפה ישנה ומוכרת, להשתמש בכינויים שנצרבו בעבר, ולשלוף שוב את הסיפורים הישנים שהגדירו את זהותו. יש מקרים שבהם הטיפול כבר הסתיים, והילד מתנהל אחרת - מדבר, מגיב, נוכח באופן חדש וחווה סיפוק רב - אך סביבתו הרחבה טרם הבחינה בכך. כך נוצר פער שעלול לעורר אצלו בלבול, תחושת חוסר צדק ואף ייאוש, כשהזהות החדשה והמועדפת עליו אינה מקבלת הכרה.

במאמר זה אבקש להציע מבט נוסף על הפער הזה - בין התהליך שהילד עבר לבין האופן שבו הוא נרשם ונראה בעיני בני משפחתו. אפשר, כמובן, להתייחס לפער בדרכים שונות, אך כאן אבקש להתבונן בו דרך דימוי ה"ארכיון", כפי שמציע ז’אק דרידה, ובאמצעות הטיפול הנרטיבי, שעל עקרונותיו נשען מאמר זה. מתוך המפגש בין שתי התפיסות הללו, אני מציע פרקטיקה טיפולית שאכנה "עדכון הארכיון המשפחתי" - טקס שבו בני המשפחה מוזמנים להכיר בהתפתחות שחלה בילד, להעניק לה עדות, ולעגן אותה בתיעוד משותף. באמצעות כך נפתחת אפשרות להלימה מחודשת בין סיפור חייו של הילד לבין הזיכרון המשפחתי שבתוכו הוא חי.

Arkhe - ההתחלה והחוק: על מה שנשמר ועל מי שמפרש

המונח היווני Arkhe, שממנו נגזר גם המונח “ארכיב”, נושא עמו שתי משמעויות יסודיות: התחלה וחוק. שתי המשמעויות הללו, כותב ז’אק דרידה ב'מחלת הארכיב' (רסלינג, 2006), חיות זו בצד זו ולעיתים אף זו בתוך זו. הארכיב שואף לשמור את ההתחלה – את המקור, את מה שהיה ראשוני ובלתי־מושחת - אך באותה נשימה הוא גם מבקש לייסד חוק: לקבוע סדר, להגדיר היררכיה, להחליט מה ראוי לשימור ומה יישכח. במובן זה, הארכיב איננו מקום ניטרלי שבו נשמרים הדברים "כפי שהיו", אלא מרחב שבו כוח ופרשנות משולבים זה בזה. תמיד יש מי שמחליט מה נרשם ומה מושמט, מה נחשב "חשוב" ומה נדחק לשוליים. דרידה מזכיר כי כבר ביוון העתיקה שימשו הארכונטים - פקידי־חוק ושופטים - כשומרי המסמכים, אך הם גם נשאו בסמכות לפרש את הכתובים. הם לא רק שימרו את הזיכרון אלא גם קבעו את משמעותו.

קבוצות הדרכה למטפלים באומנויות
הקבוצות מתקיימות בזום פעם בשבועיים .

ניתן לחשוב על כך דרך הדוגמה של מוזיאון: כל תערוכה נוצרת מתוך בחירה - מה יוצג באולם הראשי, אילו פריטים יועברו למחסן, ואילו לא יאספו כלל. ההחלטה הזו, הנראית טכנית, מעצבת למעשה את הסיפור התרבותי כולו: מה ייחשב ל"היסטוריה" ומה יישכח. כך גם הארכיב, הוא תמיד פעולה כפולה: שימור ודיכוי, חשיפה והסתרה, זכירה ושכחה. אך מעבר לשאלה מה נשמר ומה נשמט, דרידה מזכיר לנו גם את עצם התנאים לקיומו של הארכיב עצמו - אין ארכיב ללא חוץ. הארכיב איננו מתקיים רק בתוך הזיכרון האנושי, אלא זקוק למצע חיצוני - כתב, צילום, קול מוקלט - שיישא את עקבות הזיכרון מעבר לגבולות הגוף והזמן. הארכיב עצמו נולד מן הפער האנושי, מחוסר היכולת לזכור הכול. אך ברגע שהחוויה נכתבת היא כבר משתנה. הכתיבה או הצילום אינם רק שימור, אלא גם פרשנות, הקובעים מה ייחשב לזיכרון ובאיזה ניסוח.

מהארכיון הפילוסופי לארכיון המשפחתי

כאשר אנו מאמצים את מבטו של דרידה אל השדה הטיפולי, מתברר כי השאלה איננה רק מה קרה, אלא גם מי מחזיק בזכות לספר מה קרה, באיזו שפה, ומה מושמט מן התמונה. העבודה הנרטיבית, בהשראת מחשבתו, מזמינה אותנו אפוא לא רק להקשיב לסיפורים, אלא גם לשומריהם – ל"ארכונטים" של המשמעות - ולשאול מי מנהל את הארכיון המשפחתי שבו נקבעים הזיכרונות, ומה נותר מחוץ לתצוגה?

במובן זה גם המשפחה פועלת כארכיון חי, היא שומרת ומארגנת את סיפוריה, קובעת מה יוצג במרכז ומה יידחק לשוליים. סיפורים, אמירות, מחוות ותמונות משמשים כמעין "מסמכים" שבאמצעותם מתוחזק הזיכרון הקולקטיבי של הבית. המטפל הנרטיבי מוזמן לפעול אל מול הארכיון הזה. לא רק להתייחס לתכניו, אלא גם לאופן שבו הסיפורים נשמרים, מסופרים ומוסדרים. במקום זה נפגשים דרידה והטיפול הנרטיבי, שניהם רואים בתיעוד לא פעולה סופית של שימור, אלא מעשה חי ויוצר. מכתב, תעודה או טקס אינם רק עדות למה שהיה, אלא מרחב שבו משמעות יכולה להמשיך ולהיווצר. התיעוד מעניק לסיפור קיום חיצוני, כזה שניתן לקרוא שוב ולפרש, ובכך הוא הופך לערבון לעתיד, הבטחה שהסיפור ייפתח שוב באור חדש.

מכאן נפתחת האפשרות לחשוב על פרקטיקה טיפולית שאכנה "עדכון הארכיון המשפחתי" - פרקטיקה המתרגמת את מחשבתו של דרידה לשדה המעשי של הטיפול הנרטיבי. היא מהווה הרחבה של טקסים וחגיגות מוכרים בגישה הנרטיבית, אך המוקד שלה הוא דימוי הארכיון - ארגון מחדש של המדפים, הזזת תיקים ישנים ופתיחת מקום לסיפורים חדשים.

בני המשפחה מוזמנים להביט יחד בארכיון המשותף, לזהות אילו סיפורים נשמרו בו ואילו ראוי לעדכן, ולהעניק לסיפורים החדשים מצע חיצוני של תיעוד, הכרה ועדות.

לא אפרט כאן את התהליך כולו, שכן מטרת מאמר זה איננה לעסוק בפרטי הטיפול הנרטיבי, אלא ברגע הסיום שלו - הרגע שבו נוצר הפער שבין התנועה של הילדה לבין האופן שבו המשפחה ממשיכה לזכור ולספר אותה. נועה (שם בדוי), בת שתים־עשרה, שיתפה פעולה במשך ארבע שנים עם הבעיה שנועה כינתה 'גניבות' ו'שקרים'. תחילה במכולת השכונתית, ובהמשך גם בבית הספר, אצל חברים ומהשכנים. סביב הבעיה, ובצירוף נסיבות נוספות, הלכו ונבנו מתחים בבית. הבעיה הצליחה לחדור אל היחסים המשפחתיים ולטעת את שורשיה בעיקר בקשר שבין נועה להוריה. האב, שבעבר היה קרוב אליה, לעיתים התלוצץ עם הבעיה, העלים עין, ולעיתים אף גונן עליה בשם ההבנה. האם, מנגד, הגיבה בכעס ובייאוש. כך נוצרה "ברית עם הבעיה" - קשר סמוי שבו הבעיה מצאה מקום בטוח בתוך המשולש המשפחתי, וניזונה מן הפער שבין ההורים.

הטיפול נערך ביחד עם נועה ושני הוריה, מתוך כוונה שהשיח המשפחתי ייעשה גלוי ומשותף. לא עוד טיפול "על הילדה", אלא התבוננות משותפת של ההורים והבת בסיפורים וביחסים שסביב הבעיה. בהדרגה, גם סביב הבעיה וגם מסיבות נוספות, התפתחה שפה של חוסר כבוד בין בני המשפחה, או כפי שכינתה זאת נועה: "ארץ הדיבור הפוגעני". זה היה מרחב שבו קללות, צעקות והשפלות הפכו לחלק מן היום-יום, והקשבה כמעט לא הייתה בו. במהלך הפגישות נפתחה האפשרות להחצין את הבעיה ולשוחח עמה ישירות. נועה תיארה כיצד "הבעיה" ('גניבות' ו'שקרים') לוחשת לה לעשות דווקא, במיוחד כלפי אמא, כדי להכאיב, כדי להראות שגם לה יש כוח. היא סיפרה כיצד ברגעים של כעס, הבעיה דחפה אותה "להחזיר" בדרך שהכאב שלה ייראה. בהמשך התהליך התבהר באופן רחב יותר כי "ארץ הדיבור הפוגעני" כללה לא רק גניבות, אלא גם שקרים, צעקות וחוסר הקשבה. במעבר אל "ארץ הכבוד והדיבור", עם הופעתם של שיח והקשבה, הפסיקה נועה להיענות לקריאותיה של הבעיה. במקום לגנוב, למדה לדבר. כשהיא רצתה משהו מאמה, השתיים הצליחו לשוחח על כך, לעיתים להסכים, לעיתים לא, אך תמיד באופן מכבד. נועה למדה גם לשאת את ה"לא", ואמה למדה להקשיב לה מבלי לפסול אותה על הסף.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

במקביל לכך, האב הצטרף למקום ההורי ושיתף פעולה כצוות עם האם. השניים למדו לזהות את ניסיונותיה של הבעיה להפריד ביניהם, ולהשיב לה מתוך שפה של שותפות וכבוד. הדברים נגעו, גם למערכת היחסים שבין ההורים אך לא נפרט זאת במסגרת זו. למרות שנועה כבר היגרה אל "ארץ הכבוד והדיבור", בני המשפחה לא תמיד שמו לב לכך. הם המשיכו לראות בה את "הגנבת", גם כשהבעיה כבר מזמן לא דיברה בשמה.

במונחיו של הארכיון, ניתן לומר כי נועה כבר רשמה את עצמה מחדש - פתחה תיק חדש, הוסיפה דפים של שפה אחרת ושל יחסים חדשים - אך הארכיון המשפחתי טרם עודכן. על מדפיו נשמרו עדיין המסמכים הישנים - סיפורים, הגדרות ותמונות מן העבר - שלא שיקפו את מי שהיא כיום. כך נוצר הפער שבין הזהות החיה בהווה לבין הרשומות שעוד קובעות את זיכרונה המשפחתי.

בין הסיפור החדש לארכיון הישן

לאחר שהגניבות והשקרים חדלו, והיחסים בין נועה להוריה הפכו רגועים ופתוחים יותר, החלה נועה לתאר תחושה של רוגע ושל שלווה מסוימת בבית. בשלב זה נבחנה האפשרות לערוך טקס מסכם שיכיר בתהליך שעברה ויעגן אותו גם בארכיון המשפחתי. בפגישת ההכנה השתתפו נועה ושני הוריה. יחד בחנו האם המשפחה מרגישה מוכנה "לחגוג" - להכיר בכך שפרק מסוים הושלם, וכי כעת הסיפור המשפחתי זקוק לעדכון.

באותה פגישה הסברתי את רעיון הארכיון, כפי שהוצג במאמר זה. שוחחנו על כך שכל משפחה נושאת עמה סוג של "ארכיון" - כמו אלבום תמונות ישן שבו נשמרים רגעים, אמירות ומבטים שמספרים מי אנחנו. לעיתים הוא מתקיים באלבום מוחשי על המדף, ולעיתים בזיכרון של אחד מבני המשפחה, שמחזיק את הסיפורים ומעבירם הלאה. הבהרתי שהטקס נועד לפתוח את הארכיון בעדינות, לא כדי למחוק דבר, אלא כדי להוסיף בו מדף חדש, המספר את מה שנולד בתהליך האחרון.

לקראת סיום הפגישה שאלתי את נועה ואת הוריה באופן ממוקד האם כדאי שבני המשפחה ידעו על הדרך שנעשתה, והאם יש מי שחשוב במיוחד להזמינם לטקס כזה. נועה והוריה חשבו שיהיה נכון להזמין את בני המשפחה כולם, כדי לאפשר לתהליך שכבר התרחש לזכות לעדות, להכרה ולרישום משותף בארכיון המשפחתי.

עדכון הארכיון – המפגש המשפחתי

נפגשתי יחד עם כל המשפחה. לאחר היכרות קצרה עם האחים, פתחתי את הפגישה עם המשפחה בשאלה פשוטה: "מי מכם פגש פעם את המושג 'ארכיון'?"

האח הבכור, הלומד בתיכון, סיפר שביקר ביד ושם במסגרת המסע לפולין: "זה בעצם מוזיאון של זיכרון" אמר. האחות הצעירה יותר הזכירה שיש לה "ארכיון" בוואטסאפ – מקום שבו הוא שומרת שיחות ישנות שאינן חלק מהיום־יום, אך גם אינה רוצה למחוק אותן. האם שיתפה שהיא אוהבת ללכת עם חברה לסינמטק, "שהוא בעצם סוג של ארכיון של סרטים ישראליים ישנים".

מתוך הדוגמאות הללו התחלנו לשוחח על מהו בעצם ארכיון - מקום שבו נשמרים סיפורים, תמונות ותעודות - לא כדי להחיות את העבר, אלא כדי לזכור אותו ולספר דרכו מי אנחנו. האחות הצעירה עדיין התקשתה להבין, ואז האח הבכור פנה אליה ואמר: "זה כמו התיק האישי שלך בבית הספר – יש שם מה שעשית, מה השתנה, ומה חשוב שיזכרו". כך הפך המושג המופשט למוחשי וברור עבור כולם.

בהמשך המפגש, ערכתי ראיון עם נועה, כאשר ההורים והאחים ישבו כקהל – מה שמכונה בטיפול הנרטיבי 'טקס מכונן הגדרה'. נועה דיברה בגילוי לב על חייה בתקופה שבה הגניבות והשקרים היו נוכחים, ועל התחושה הקשה שהתלוותה לכך. היא סיפרה על רגע מסוים שבו הבינה שאינה רוצה עוד ש"גניבות" ינהלו אותה. "הבנתי שזה רק מרחיק אותי מכולם, ושאני יכולה לבחור אחרת," אמרה.

התמחות בפסיכולוגיה קלינית!
בית איזי שפירא פותח את שעריו להתמחות קלינית מרפאתית-אישפוזית, בילדים נוער ומבוגרים.

בני המשפחה הדהדו והוסיפו עדויות מרגשות. האחות, שהשתתפה בזום, אמרה שתמיד ידעה שאין מאחורי המעשים כוונה רעה, אלא קושי וכאב. אח אחר סיפר ששׂם לב לשיפור - "נועה מבקשת דברים במקום לקחת". האם הוסיפה שהיא חשה שהאווירה בבית נעשתה רגועה ופתוחה יותר. נועה נראתה נרגשת במיוחד מדבריה של אחותה, ואמרה שהרגישה שזו הפעם הראשונה שמישהו באמת רואה את מה שהיה מאחורי המעשים.

בסיום הראיון וטקס מכונן ההגדרה, האחות הקטנה כבר התקשתה להישאר במקומה ורמזה ברמזים גלויים שיש לעבור לחלק של הכיבוד. עצרנו לרגע קצר, פתחנו את השולחן, ואכלנו יחד עוגיות ועוגה שהאם הביאה. הרגע הזה, הפשוט והיומיומי, יצר מעבר טבעי בין השיחה הרגשית והעמוקה לבין תחושת הקלות והחיים עצמם. לאחר ההפסקה הקצרה הזמנתי את נועה ובני המשפחה להתכנס שוב, והקראתי בקול את תעודת עדכון הארכיון שהוכנה עבורה:

🏅 תעודת התקדמות של נועה לוי 🏅

תעודה זו מוענקת ל־נועה לוי,

על כך שבחרה להשפיע על 'שקרים' ו'גניבות' (המכונים "הלוחשים") במקום לתת להם להשפיע עליה .בעבר ניסו 'שקרים' ו'גניבות' לשכנע את נועה שכך תוכל להגן על עצמה או להשיג כוח, אך נועה הבינה בהדרגה שהם אינם מיטיבים עמה באמת, ושבסופו של דבר הם פוגעים בה ובסובבים אותה. לאורך הדרך היא בחרה להתרחק מהם, לזהות מתי הם מנסים להתקרב, ולפעול אחרת.

במהלך החודשים האחרונים נפתח בין נועה להוריה מרחב חדש של דיבור, הקשבה ושיתוף. פחות כעסים, פחות "לעשות דווקא", ויותר אמון, כבוד ושיח אמיתי.

ההורים, יחד עם נועה, עברו מ"ארץ הדיבור הפוגעני" שבה שוררת אווירה של בית משפט - האשמות, הוכחות והתגוננות – אל "ארץ הכבוד והדיבור": פתיחות, הקשבה, שיח מכבד ומבט קדימה. שם, בארץ הזו, מתאפשרת יצירה של סיפורים חדשים – כאלה שנשענים על כנות, הכלה ושמחה. חלקה של נועה במסע זה היה בהבאת כנות ופתיחות לשיח. היא אפשרה לשפה חדשה להיכנס הביתה, והעניקה להוריה הזדמנות לראות אותה מחדש.

להתפתחות הזו יש השפעה חיובית על כל מערכת היחסים במשפחה.

 

נועה ומשפחת לוי היקרים,

היום, בטקס התעודה, אתם מוזמנים לפתוח את הארכיון המשפחתי – לא כסוף פסוק, אלא כפתיחה חדשה.

תעודה זו היא עדות חיה למסע שעברתם יחד, ולעמידה האמיצה של נועה מול 'שקרים' ו'גניבות'.

כמשפחה, יש לכם את האפשרות לבחור מה יישמר בזיכרון: לצד מה שהיה בעבר, אתם מוזמנים לזכור גם את התעודה הזו, ולהכניס אותה אל הארכיון המשפחתי שלכם – כעדות להתקדמות מרגשת זו.

תעודה זו איננה רק נייר – היא שער פתוח לארכיון המשפחתי שלכם. היא מזמינה אתכם לשוב אליה, להוסיף לה סיפורים חדשים של שינוי ותקווה.

לפני סיום, אני מזמין אתכם לעצור רגע ולחשוב יחד:

מי עוד תרצו להזמין להיות עדים למסע הזה?

איפה תבחרו לשמור את התעודה – אולי באלבום המשפחתי, בתמונה על הקיר, או בזיכרון המשותף שלכם?

אילו סיפורי התפתחות וצמיחה שקשורים לכם כמשפחה, שעדיין לא זכו למקום, הייתם רוצים להוסיף אל הארכיון המשפחתי?

ואם ייכנסו עוד ועוד סיפורים כאלה למדפים של הארכיון – כיצד אתם מקווים שזה ישפיע עליכם כמשפחה?

הוענק ביום ______________________________

 

בכבוד רב, בועז כהן

לאחר הקריאה בתעודה עצרנו לרגע של התבוננות. נועה החזיקה את התעודה בידיה, ההורים התקרבו, והאחים הצטרפו לצילום משפחתי משותף. היה בזה משהו פשוט ועם זאת טקסי - רגע שבו כל העיניים פנו אליה, לא כנאשמת לשעבר, אלא כמי שסיפורה נכתב מחדש. מיד לאחר מכן שלחה האם את התמונה לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, בצירוף הודעה קצרה: "היום עדכנו את הארכיון שלנו - סיפור חדש על נועה".

שלושת הרשמים של הארכיון המשפחתי

ברגע הסיום של התהליך עם נועה הופעלו למעשה שלושת הרשמים שמהם, על פי דרידה, נבנה כל ארכיון. כל רושם מייצג שכבה אחרת של זכירה: מה שמתרחש בנפש, מה שנרשם בחומר, ומה שנחתם בחברה. כדי להמחיש זאת, ניעזר בדימוי של בית משפט – מקום שבו חוויה אישית, תיעוד ופרשנות ציבורית נפגשים ונרשמים כסיפור אחד.

קול קורא להגשת תקצירים
מערכת 'בינינו' מזמינה אתכם.ן לשלוח תקצירים בני 200 מילים לקראת הגיליון הקרוב.

• הרושם הפנימי - הוא החוויה כפי שהיא נחווית בגוף ובנפש, עוד לפני שנאמרת או נכתבת. זהו הזיכרון החי שממנו מתחיל כל סיפור. בבית המשפט, זהו העד הנושא בליבו את מה שחווה - פחד, בושה, צדק או כאב - גם אם לא נאמר הכול בקול רם. בטקס המשפחתי, זה היה רגע התחושה של נועה שהיא מסוגלת לבחור אחרת; ההבנה השקטה, שקדמה למילים, שהפעם הסיפור הפנימי שלה משתנה.
• הרושם החיצוני - הוא העקבות החומריים שהחוויה משאירה אחריה - הכתיבה, הצילום, התעודה. בלעדיהם אין לסיפור דרך להיאחז ולהישמר. בבית המשפט זהו הפרוטוקול, המסמכים והחתימות היוצרים את "התיק המשפטי". במפגש המשפחתי, התעודה, ההקראה והצילום המשותף היו הראיות החדשות - המצע המוחשי שעליו נחרת הזיכרון של השינוי.
• הרושם החברתי־חתימתי - הוא הרגע שבו החוויה הפרטית מקבלת תוקף קהילתי בעיני עדים. בבית המשפט זהו פסק הדין, או האופן שבו החברה כולה זוכרת את המקרה. במשפחה, זה קרה כאשר התמונה נשלחה לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, והסיפור עבר מן הפרטי אל הציבורי. בכך השתנתה "החתימה" של נועה בארכיון, ממי שסומנה כ"הגנבת" אל מי שמסוגלת לבחור, להשפיע ולבקש.

כאשר שלושת הרשמים הללו נפגשים - החוויה, התיעוד והעדות – נוצר "מעשה ארכיון" במובנו המלא: לא שימור של מה שהיה, אלא פתיחה של הזיכרון אל העתיד.

בין סגירה לפתיחות: הארכיון כמרחב של "אולי"

דרידה מזהיר מפני הפיתוי לסגור את הארכיון – לקבע סיפור אחד וסופי. כל ארכיון מתקיים בזכות מה שעוד פתוח, בזכות האפשרות לעדכון, לפרשנות חוזרת, ל"אולי". כך גם בטיפול - טקס "עדכון הארכיון" איננו סיום, אלא הזמנה להמשך.

בסיום המפגש עם משפחת נועה הדגשתי כי הארכיון המשפחתי שלהם הוא ישות חיה. ניתן לשוב אליו, להוסיף מדפים, להעלות תצלומים או זיכרונות חדשים, ולדבר גם על מה שהיה. הארכיון איננו קבר של סיפור, אלא מרחב של תנועה, דיאלוג והקשבה.

העברת מושגי הארכיון של דרידה אל השדה הטיפולי־נרטיבי מאפשרת לראות בתיעוד אקט של אתיקה ושל זהות. הארכיון המשפחתי איננו רק מקום לשימור העבר, אלא גם הבטחה לעתיד, מקום שבו ניתן לספר מחדש, לפרש, וליצור משמעות משותפת.

כאשר ילד יוצא מן הטיפול לא רק עם סיפור חדש אלא עם ארכיון מעודכן – כזה שיש לו גוף, עדים ומשמעות – אין מדובר בסוף טיפול, אלא ביכולת משפחתית לשוב ולפתוח את הארכיון המשפחתי פעם אחר פעם, מתוך סקרנות, חיים ותקווה.

מקורות

White, M., & Epston, D. (1990). Narrative Means to Therapeutic Ends. New York: W.W. Norton.

White, M. (2007). Maps of Narrative Practice. New York: W.W. Norton.

דרידה, ז’. (2006). מחלת ארכיב.'. תל אביב: רסלינג.

כהן. ב (2023), 'סיפור ומשפחה'. תל אביב: רסלינג.