לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על כמה בתים / מיכל דינור וצלרעל כמה בתים / מיכל דינור וצלר

על כמה בתים / מיכל דינור וצלר

ספרים | 19/3/2024 | 517

על כמה בתים הוא ספר על זהות. על המרחק הזה שאנחנו עושים כדי לברוח מעצמנו ומהאמת, ועל הרגע הזה שתמיד מגיע, כשהאמת משיגה אותנו. כמה כאב יש בו. וכמה הקלה. המשך

 

על כמה בתים

מיכל דינור וצלר

על כמה בתים

שתים הוצאה לאור

 

"אבא מת ואת חייבת לבוא," אמרה בטון שמבקש לשמור על יציבותו.
"ממה הוא מת?" שאלתי, ומילותיה של אתי, "את חייבת לבוא", מהדהדות ומאיימות בתוכי.
"מות נשיקה, מת בשיבה טובה מוקף באשתו, משפחתו וחבריו," היא שוב ירתה. "ממה מת? אני יודעת? מאלכוהול, מדיכאון, מעצבים, מייאוש. עם כל הבעיות שלו בכבד, בסוף קיבל דום לב באמצע הפיצרייה ומת."
היא לקחה אוויר, התעשתה וחזרה לנימה הכועסת והבטוחה שלה. "אני לא קוברת אותו בלעדייך, את שומעת? את לוקחת מטוס עכשיו, ושהבעל המוצלח שלך יישאר שם, אין לו מה לחפש פה. תבואי להלוויה ולשבעה, כמו בת רגילה, תעזרי לי עם כל הסיפור של הבית, ואז ותחזרי ליערות שלך עם הדובים והנמרים."

שלומית עזבה את משפחתה ואת ביתה לפני שנים. היא חיה בקליפורניה עם רוב, רופא אמריקאי שמאמין לסיפורים שלה על ילדות חמה ומאושרת עם משפחה גדולה בישראל.
אבל כשאבא שלה נפטר היא מוצאת את עצמה שוב בארץ, בבית שביקשה לשכוח, בפגישה עם אנשים וזיכרונות שמחקה, וכל מה שניסתה לבנות מחדש מתפרק מול עיניה ובתוכה.

על כמה בתים הוא ספר על זהות. על המרחק הזה שאנחנו עושים כדי לברוח מעצמנו ומהאמת, ועל הרגע הזה שתמיד מגיע, כשהאמת משיגה אותנו. כמה כאב יש בו. וכמה הקלה.

 

מיכל דינור וצלר היא פסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית. נשואה ואמא לשניים. על כמה בתים הוא ספרה הראשון.

 

לפניכם קטע מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


.

למורדי תמיד היתה יכולת גבוהה של שליטה עצמית, גם את מילותיו לרוב בחר בקפידה, ותהיתי אם המוות של אבא והנוכחות שלי, הזרה, הם שבלבלו אותו ומילאו את האוויר במילים רבות וכועסות. "איפה הם היו כל הזמן אחרי שאמא שלך הלכה"? אמר, כמי שממשיך שיחה שנקטעה לפני שנים, "אחרי שהוא התחיל לשתות ולא הפסיק? רק ידעו לבוא ולחמם אותו על אמא שלך ולהגיד לו כמה אתי לא צנועה ולאכול לו את הלב. כשסבתא שלך נפטרה בכלל זרקו אותו לכלבים. עבדו עליו, אמרו לו שהוא לא צריך הרבה, אפילו שאילנה היתה צריכה עוד פחות, אבל היא קיבלה ברוך השם. גם מאיר לא עזר לו, היה יכול לדבר בשבילו. את יודעת איך אבא שלך, אין לו מילה, ואפשר לעבוד עליו בלי בעיה. התחילו לשבת לו על המצפון שאחיו אברהם זקוק יותר, בגלל הסיפור של הבן שלו, כאילו שהוא אשם שהבן שלו הסתבך, ושאין לו כסף לעורך דין. כמו כלב הוא מת, תאמיני לי, בת אחת בחוץ לארץ, כמעט ולא מדברת איתו, והשנייה, אם לא אני, גם היא לא היתה מדברת איתו יותר מדי.


- פרסומת -

מזל שיש לו אותי ואת מתן שהיינו אצלו כל שישי. אין כמו בנים. כולם אומרים שהבנות נשארות עם המשפחה שלהן, איפה... רק אנחנו דאגנו לו". אחרי שתיקה קצרה, שבה ניסיתי לחשוב על תגובה הולמת ולא הצלחתי, הוא אמר בכאב, "איך בנאדם ככה הולך באמצע היום בפיצרייה אחרי שחיכה כבר כל כך הרבה זמן למות". דמעות התחילו לזלוג על פניו, ואני חשתי מבוכה גדולה והסטתי את מבטי ממורדי, בעלה של אחותי, שבוכה על האבא שלי. מורדי הוא האיש שגדל בבניין לידנו, שאבא אומר שהוא העריץ את אחותי ״עוד לפני שידע לדבר". אולי זה קרה עוד כשראה אותה צועדת אל הגן, לרוב לבדה, בצעדים נחושים, בעיניים יוקדות עם מבט של שורדת, וכבר אז התבלבל במילותיו בכל פעם שדיבר אליה,כמו ילד שמועד מכל אבן קטנה ברחוב.

קשה היה להבין כיצד אתי, "מלכת השכונה״, התאהבה בו בחזרה, והאם באמת התאהבה בו. מורדי הסביר לי פעם, שיש כאלו שמתאהבים כמו בסרטים — נמסים מהריח של הבושם ומקשיבים כל היום לשירי אהבה, "ואני, לא היה סיכוי שאתי תתאהב בי ככה", אמר, ולא בשל רגשי נחיתות שחש, אלא כי הוא הכיר את נפשה של אתי טוב מכולם, והוא ידע שמתישהו אתי תבחר במי שאהבתו תספיק לשניהם. מעבר לזה, הוא ידע היטב, שאתי היא לא אחת שנופלת יותר מפעם אחת, לא בגלל אהבה גדולה, לא בגלל אובדן, ולא בגלל החיבור הבלתי נמנע של שניהם. "האהבה של אתי הגיעה דרך הברזים והשירותים שתיקנתי אצלכם בבית", הסביר לי, "כמה סיפורי אהבה מתחילים ככה"? צחק. בנחישות ובחוכמה הוא מצא את דרכו אליה, אף על פי שידע שהיא נשבעה שבחיים לא תהיה שלו, עוד בימים שקדמו לחיים שקרו לנו.

"מה יש לי איתו"? אמרה לליבי, החברה הכי טובה שלה עד היום, "קודם שילמד לדבר בלי להתרגש כל כך". ובכל זאת, אחרי שמני שבר לה את הלב, ואמא הלכה לבלי שוב, ואבא התגלגל במדרון של ייאוש ואלכוהול, ואני השתדלתי לא להטריד את העולם בנוכחותי, נכנס מורדי בשקט־בשקט, קודם אל הבית ואחר כך אל ליבנו. הוא החל בתיקון הברז הדולף שהיה באמבטיה, שבגללו פעם ניתקו לנו את המים, הוא המשיך בלצבוע את כל חדר האמבטיה, לקנות מצרכים מדי פעם, ואפילו לגנוב אוכל מהסירים של אמא שלו. הוא לקח את אבא לרופא עיניים ואותי לרופא שיניים, והשיא היה מבחינתי, שהוא שילם עבור חידוש המנוי שלי לספרייה בכל שנה, ומעולם לא חשב שמדובר במכתב שהגיע לנמען הלא נכון, על אף שהיה רשום על גבי המעטפה "עבור צופית ְט ֵר ְנט" ולא עבור "שלומית מועלם." בכל יום הגיע, ישב עם אבא, אירח לו לחברה, גם כשאבא לא דיבר ורק שתה, שאל אותי איך היה בבית הספר, ולא אמר לידי מילה אחת רעה על אמא. כשאתי היתה נכנסת מהעבודה שלה במספרה, הוא היה נדרך.

תמיד ראיתי איך הוא שומע אותה עולה במדרגות, וכבר עושה חזרות על השלום שיגיד לה, אבל היא לא זיכתה אותו אפילו במבט. במשך חמש שנים מורדי לא הפסיק להגיע ולקוות, גם כשהפך להיות בדיחת השכונה, גם כשידע שאתי מסתובבת עם בחורים אחרים. התבוננתי בשניהם מהצד, ולאט־לאט ראיתי כיצד היא מתרככת, וכיצד הוא מקבל ביטחון להימצא בסביבתה מבלי להתקפל. סימנתי לעצמי בחיוך כל מיני נקודות שבירה שלה, למשל כשהסכימה שיכין לה קפה שחור חזק כשחזרה מהעבודה, כשהחלה להציע לו קפה בעצמה, או כששמעה את נקישתו בדלת ומיהרה לפזר את שערה, שהיה תפוס בקליפס הנצחי שלה, וכמובן להבריק את שפתיה עם הברק בטעם תות. עם הזמן היא החלה להשתהות עימו בסלון כשהגיעה מהעבודה, מגדילה בכל פעם את כמות המילים עבורו, בהתחלה בעמידה ואחר בישיבה. כך הוא הפך להיות עובדה מוגמרת, חלק בלתי נפרד מהבית, כמו הברזים, כמו הטפטים, כמו השולחן השחור שבאמצע הסלון, כמו השטיח העתיק. מכולם הוא ניער את האבק, ובכולם הוא הצליח להפיח חיים. הביטחון שרכש עם השנים לימד אותנו שהוא דווקא כן איש של מילים, לרוב מאוד מדויקות, זה רק הזמן שלא תמיד עומד לצידו. אבל כל עוד הוא מתבונן ומחכה לרגע הנכון, בסבלנות עיקשת, גם הזמן בסופו של דבר מתכופף עבורו. הוא למד להקשיב לסיפוריה של אתי מהמספרה, שלאו דווקא הופנו אליו, ולרוב היה בהם כעס על הלקוחות, המנהלים והעובדים. לאחר זמן מה אזר אומץ והעז לשאול אותה שאלות, שלעיתים העמיקו את כעסה על העולם, כפי שאהבה, ולעיתים הרגיעו אותה. הוא תמיד ידע מה נכון עבורה. היו ימים שניסה לשכנע אותה, שהיא יכולה לפתוח מספרה בעצמה, אפילו רשת מספרות. הוא אמר שיש לה שכל וכישרון בידיים יותר מלכולם. שהיא יכולה לעזוב הכול, ללמוד מנהל עסקים או מה שתרצה, ולהקים עסק שכולם יישאו את עיניהם אליה. עם הזמן הוא הבין, שאלו לא המילים הנכונות שיזרימו לליבה גאווה ואהבה. אתי ידעה שכל מה שהוא אומר עליה נכון, אבל העדיפה להיות דומיננטית בצללים ולא לתבוע מקום בקדמת הבמה. תמיד העדיפה להילחם מלחמות קצרות, שבהן לשונה החדה תעמוד לצידה ותביס את אויביה הזמניים והלא חשובים, מאשר להיכנס למערכה שדורשת זמן, סבלנות והיכרות עם אויבים, שאולי חשה שאין לה סיכוי אמיתי מולם. "איזה עסקים, מורדי? נראה לך יש לי סבלנות לנהל עובדים, ספקים, לפגוש אנשים, לשווק? אפילו את הלקוחות אני שונאת, ומה פתאום ללמוד? לקרוא מאמרים עכשיו? אני את 'קופיקו' לא גמרתי לקרוא", אמרה, וידעתי, שאומנם היה לה נעים לשמוע את דבריו, אבל אם היה ממשיך, היה מעורר את שד הנחיתות שלה מתנומתו הלא שלווה, וזה עוד שד שאין לו מקום בחייה. עם הזמן, מורדי למד כיצד לשחק היטב בקלפיו. הוא למד מתי לדבר, מתי לשתוק, מתי להחמיא, מתי להצחיק או להיות ציני מעט, מתי ללחוץ, מתי להרפות, מתי לשאול, מתי להשיב, מתי לעזור ומתי להתבונן מהצד, ממש כמו כימאי שרוקח שיקוי ומבין שאלוהים נמצא במינונים. ואז, כשהביוב שוב עלה בשירותים שלנו ביום שבת, אחרי כמה ימים שמורדי לא הופיע אצלנו, אתי לא התבלבלה ואמרה לי, "לכי תקראי למורדי". הוא הגיע עם ערכת האינסטלטור הידועה שלו בשכונה, הפשיל שרוולים ותיקן את הכול. כשסיים, ניגב את מצחו ואמר לאתי בחיוך, "אז מה, חיבלת בשירותים כדי שאני אגיע? יכולת פשוט להתקשר". המשפט הזה, שנראה שתוכנן היטב מראש, גרם לאתי לצחוק ולהגיד לו, "עלית עליי, מורדי, אני הכי אוהבת לראות גברים שעובדים בשבילי". לאחר מכן הוסיפה אנחה חיננית, שיש בה השלמה וקריצה, ואני ידעתי שנגמר הסיפור, היא שלו. יכולתי לשמוע אותה אומרת, טוב ניצחת, מי רוצה להיות לבד בחיים האלה. והוא באמת ניצח. יהיו כאלו שיגידו שזה ניצחון עלוב, כי אתי לא ויתרה על הרפתקאות שונות מדי פעם, שהאיצו לה את דפיקות הלב והזכירו לה שהיא עדיין הכי יפה ומושכת, וכולם ידעו את זה, אולי גם הוא. "את יודעת מה זה שלבנאדם יש חלום אחד כל החיים והוא מגשים אותו? ככה זה אני ואחותך, ואף חלום הוא לא מושלם, אני לא ילד. אבל אני עשיתי את שלי", אמר לי פעם מזמן.


- פרסומת -

הדמעות המשיכו לזלוג על פניו של מורדי, כמה זמן לא ראיתי גבר בוכה. הוא מחה את דמעותיו בידיים גסות על עיניים רכות, והרגשתי שאני רוצה לנחם אותו, את הבן האבוד של אבא. רציתי להיאחז ברגש החמלה כלפיו, כשחשבתי על אבא וניסיתי להחיות מהדמיון תמונות טובות שבהן הוא מרים אותי גבוה על הידיים, או אומר לי בגאווה, "כל הכבוד ילדה חכמה שלי על הציון הכי טוב בכיתה במתמטיקה", או שהוא קורא לי מהחלון, כדי שאחזור לקחת מעיל כי קר בחוץ, או כי שכחתי את הסנדוויץ,' כמו אבא של גלית, חברת הילדות האבודה שלי, שקפץ פעם מעל שער בית הספר והגיע עד לכיתה, כדי לתת לה את הסנדוויץ' ששכחה בבית. ניסיתי לדמיין את אבא מדליק לי אור במסדרון כדי שלא אפחד בלילה, או שבדרך שלו לישון הוא עובר בחדר שלי ומכסה אותי ואומר לי "לילה טוב", אך החמלה התפוררה מול עיניי כמו עוגיית מעמול. כל מה שעלה בי היה כעס וגם רעב, שהזכיר לי רעב אחר, רעב שנמאס לו להיסתם כל פעם באותה פיתה עם חומוס. רעב, שהביא אותי פעם אחת לנסות לפתוח קופסת שימורים של רסק עגבניות עם האולר של מורדי, כי חשבתי להכין לעצמי פסטה ברוטב עגבניות, כמו בסרט "היפהפייה והיחפן." מכסה הקופסה ננעץ לי בכף היד וחתך מעט עמוק עבר בה. הדם החל לזלוג, ואני חיכיתי לכאב, חיכיתי לשרפה. היא לא ממש באה, או שבאה ולא ידעתי. עבר בי עונג קל וזר כשהתבוננתי בסקרנות בכיוונו של הדם הזורם על ידי, מקיף אותה, ומתחיל לזלוג בטיפות קטנות לרצפת המטבח. לא ידעתי שדם יכול להיות אדום כל כך. ידעתי שאתי תהרוג אותי כשתחזור מהמספרה ותראה את הדם. גם אם אנקה, היא תגלה את הטיפות עם עיני הנץ שלה, שאף כתם לא חומק מהן. ידעתי גם שאבא יראה את אתי מנקה ויגיד שזו אמא אשמה, ש"זה הדם שלה שהיא העבירה אלייך, זה הגנים". אבא היה באותו זמן בחדר השינה, אבל לא חשבתי אפילו לקרוא לו, מה כבר היה עושה? לבסוף פתחתי את הברז ושטפתי את הדם בכיור. ניקיתי בסמרטוט את הטיפות שנזלו על הרצפה, ועליתי ליוני שגר עם דודה שלו יפה, שהיתה אחות בקופת חולים. היא ניגבה לי את הדם, מרחה יוד עם מעט צמר גפן בידיה העדינות ואחר כך חבשה את כף היד שלי בתחבושת לבנה. מגעה היה נעים ורך, עד שמבלי לשים לב עצמתי את עיניי, ושלושתנו שתקנו באותם רגעים. היא לא שאלה מה קרה, אפילו לא שאלה אם כואב לי, בשביל זה יוני היה שם והתחיל להמטיר עליי שאלות מנדנדות. יפה נחלצה לעזרתי ואמרה, "מה זה משנה, יוני? אל תבלבל אותי עכשיו, תן לי לחבוש לה כמו שצריך". חזרנו לשתוק, ואני נהניתי, והצטערתי על שלא נחתכה גם כף היד השנייה שלי. בפעם הבאה שנחתכתי והגעתי אליה שוב, היא הישירה את עיניה אליי ואמרה, "זה לא עסק, שלומית, אני אצטרך להודיע על זה למישהו בסוף", ואני רציתי לומר לה, בבקשה תודיעי, תגידי למישהו שיראה, שמישהו יבוא כבר, אבל שתקתי והפסקתי, קוברת את סימני המצוקה שלי במקומות נסתרים, שיתפרצו רק שנים אחר כך, הרחק משם, ביבשת אחרת.


- פרסומת -

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים
מיטל בהריר
מיטל בהריר
עובדת סוציאלית
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
ליאת כותן
ליאת כותן
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ולדי פירר
ולדי פירר
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
ד"ר דוד זוהר
ד"ר דוד זוהר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אפרת גל
אפרת גל
מטפלת בהבעה ויצירה
מטפלת זוגית ומשפחתית
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.