פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

ספרים

"שיח מטופלים" - סוף מעשה במחשבה תחילה

"ספר זה מוסר את רשות הדיבור למטופלים בפסיכותרפיה דינמית. המטופלים שסיפוריהם מובאים בזאת, הוזמנו לשוחח עימנו אודות חוויותיהם ולהעלות את הגיגיהם בדבר קורותיהם בטיפול. הדגש בספרנו מושם על החוויה הטיפולית ותהליכיה, ולא על התכנים המסוימים שעימם התמודדו המרואיינים בטיפולם." מתוך ההקדמה לספר מאת אליהו רוזנהיים וקלרה יוכטמן

מתפרסם מ 15/9/2005 | 11,466 צפיות

תגיות: | | |

 

אליהו רוזנהיים

קלרה יוכטמן

שיח מטופלים

 

הפרק "סוף מעשה במחשבה תחילה" מתוך הספר: שיח מטופלים

סוף מעשה במחשבה תחילה

נאוה היא בחורה באמצע שנות העשרים שלה. ילידת הארץ; לאחר התיכון שירתה בצבא. שחרורה הוקדם בניגוד לרצונה המוצהר עקב אנורקסיה (הרעבהעצמית) ממושכת שהלכה והחריפה. בהגיעה לטיפול סבלה גם מטקסים כפייתיים מורכבים. באותה תקופה נמנעה ממעורבות עם משפחתה והסביבה.

שאלה: מה היה בטיפול?

נאוה: בהתחלה הרבה שתיקות. זה היה קשה מאוד. ראשית, אני הייתי אז כזאת, מאוד לא מתקשרת. לא נפתחת מעצמי אל מי שאני לא מכירה. שנית, עצם הסיטואציה של ההליכה לטיפול לא היתה לגמרי מהרצון שלי. אולי איפה שהוא בתוך עצמי רציתי, אבל זה לא היה בהבנה שלי כל כך. המשפחה שלי די הציבה לי את זה [כעובדה.] זו היתה כבר שאלת חיים ומוות.

נאוה מגיעה לטיפול לא מתוך מוטיבציה פנימית (אינטרינסית), אלא מחמת לחץ שהפעילה עליה משפחתה, עקב האנורקסיה הקשה והתנהגות כפייתית מסועפת. וכך, לאחר שהושבה בטיפול היא שתקה ושתקה.

תהליך פסיכותרפויטי אפשרי רק אם הוא נובע, במידה כלשהי לפחות, מרצונו של המטופל. בטיפול רפואי הרופא הוא הפעיל והמטופל אמור להישמע להוראותיו ולהימנע מהפרעה להתערבותו המקצועית של הרופא. לעומת זאת, טיפולה של הנפש מותנה ברצונו של המטופל להשתנות ובשיתוף פעולה אקטיבי שלו עם המטפל. אין המטפל יכול לרפא מבחוץ את עולמו הפנימי ואת הליכותיו של המטופל, אלא רק לסייע לו לשנות את עצמו מבפנים. מבחינה זו המודל הרפואי לא רק שאינו תקף בפסיכותרפיה, אלא כל עוד המטופל מחזיק במודל זה ומשחרר עצמו מאחריות פעילה, לא יצלח הטיפול.

עם זאת, קיימים בטיפול הפסיכולוגי מצבים שהרצון, לפחות הרצון הגלוי, כמו מופקד זמנית בידי המטפל או בידי הסביבה. למשל, במקרה של נאוה, תחילה הופעל הרצון על ידי ההורים. רק באיטיות ובאופן הדרגתי מאוד חזר הרצון האבוד לבעליו, לנאוה עצמה.

בשלבים שונים של הטיפול עלול מטופל לבטא חוסר שיתוף פעולה עם המטפל והטיפול. הדרכים לכך הן רבות ומגוונות: החל באיחורים והחמצת פגישות, דרך שתיקות נוקבות ועד להימנעות מהתייחסות למה שמצוי בפועל על סדר היום הרגשי, הפנימי שלו. כלומר, המטופל עשוי לבוא פיזית, אולם את נפשו הוא אינו מביא למפגש. זו נשארת בינתיים בכספת חתומה, שהמטופל אינו מוכן עדיין לפותחה לפני המטפל.

כשם שמטופל עלול לחסום את מה שהוא מעלה או משדר למטפל, הוא יכול גם לאטום את עצמו בפני התערבויות או שידורים של המטפל אליו.

תגובות כאלה של סירוב המטופל לחבר את עצמו אל המטפל ולאפשר למטפל להגיע אליו, קרויות בשפה המקצועית "התנגדות".מינוח זה אינו מוצלח במיוחד, כיוון שמשמעותו עלולה להיות שלילית, כביכול המטופל "לא בסדר "על שאינו משתף פעולה כפי שהמטפל מצפה ממנו ועל שהוא מתכוון, כביכול, להקפיא, לקטוע או לשבש את הטיפול. ולא היא. בדרך כלל אין מדובר ברצון להתריס או להתעמת עם המטפל ועם מה שהוא מייצג, אלא בקושי רגשי, לאו דווקא מודע, שבו מתנסה המטופל. כלומר, מדובר ברתיעה או בנסיגה של המטופל אל תוך עצמו מאחר שהוא צופה כאב או חרדה אם ייתן את עצמו לעצמו ולטיפול. הוא אינו בהכרח מוותר על מטרתו העקרונית לטפל בעצמו, אולם הוא מתקשה עדיין לשלם את מחירה של ההתבוננות (אינטרוספקציה)לתוך עצמו. הוא עלול אז להעדיף לבוא פחות, לדבר פחות ולהקשיב פחות, כדי להתרחק מנושאים שהם טעונים מבחינתו. ואמנם, לפי תיאורה של נאוה, "התבשלותה" עם עצמה לא היתה רק נקיטת עמדה פסיבית, אי –אכפתית, אלא עיסוק בתצפיות לצורך בדיקה. בחודשי השקט הארוכים היא בחנה את המטפלת, עד הגיעה, כעבור כשנה וחצי, למסקנה שהמקום בטוח מספיק עבורה.

נאוה: היתה חשובה לי העובדה שהמטפלת היתה חיצונית, לא חלק ממעגל החיים שלי. גם אחותי יכולה לשאול אותי ואני אענה או לא אענה. .. כל מי שבסביבתי היה מבחינתי יותר מדי טעון מכדי שאוכל לדבר איתו.

 

נאוה מתעכבת על חשיבות העובדה שהמטפלת אינה "חלק ממעגל החיים שלה. המקום הטיפולי מופרש מהמסגרת החברתית שבה היא חיה את חייה השוטפים. כפי שהיא מציינת להלן, חשוב לה שהמטפלת מעורבת בענייניה רק על פי רצונה: "רקבדרך שאני מערבת אותה ".כך היא זו ששולטת בזרימה הטיפולית, מבחינת התוכן והקצב כאחד. היא המחליטה מה להעלות ומתי, והיא אינה חייבת להתאים את עצמה לציפיות ולהצעות שאינן מוזמנות על ידה. המטפלת ניזונה ממנה או "חיה מפיה".

מטפל אינו אמור לאסוף מידע חיצוני, "אובייקטיבי",על המטופל. הטיפול מתבסס על עולמו החווייתי של המטופל. אם וכאשר יש צורך לבדוק את מידת האובייקטיביות של תפישת המטופל, ייעשה הדבר בשיחה הטיפולית עימו, אולם לא דרך הצלבת מידע מול אינפורמציה מהחוץ. יוצאים מהכלל הם רק מצבי חירום, כאשר נשקפת סכנה למטופל או לאחרים.

לכאורה לפנינו פרדוקס: דווקא העובדה שהמטפל הוא חיצוני מאפשרת לו, לעיתים קרובות, גישה נוחה יותר לעולמו הפנימי של המטופל. מצב זה מתאפשר לא במעט בזכות מוגדרותה של המסגרת: המטופל והמטפל נפגשים רק בחדר הטיפולי. ה "חוזה"שלהם קובע כי הקשר ביניהם מתמצה בפגישתם זו. כך יכול המטופל להפקיד בידי המטפל חלקים אינטימיים שלו, בלא שיצטרך לפגוש אותו במקומות ובזמנים אחרים ובלא חשש מהשפעת הדברים על האינטראקציה הסביבתית השוטפת שלו (כפי שהיה קורה אילו היה אומר אותם דברים לקרוביו או לחבריו).

נאוה: האמת היא שאף אחד לא אמר לי דבר על האנורקסיה, עד שהייתי בצבא ואבא שלי התערב וכולם פתאום נעמדו על הרגליים. הבהלה שלהם הכניסה בי אדרנלין כזה: "מהאתם נזכרים עכשיו, איפה הייתם? "יכול להיות שלא יכולתי לבקש מהם עזרה או לא רציתי, אבל הם בטח ראו...
אני בטוחה שהצלחתי לבלבל אותם. נכון שאני קנאית לפרטיות שלי, אבל יש גבול לכמה צריך לקבל את זה מבחוץ. תמיד שקלו, לשאול או לא לשאול? לפתוח שיחה איתי או לא? כי כל פנייה אלי היתה מתקבלת בעצבנות...
שתיקת המטפל

המטפל מנסה להימנע מלהשיב תשובות ישירות לשאלות, ומבקש להחזיר את השאלה למטופל -לשואל. כך גדל הסיכוי שהמטופל יעמיק את הבנתו בשאלות האמיתיות שיש בתוכו ובתשובות שמתאימות לו. ככל שהמטפל מרבה לכוון את המטופל בפעילות יתרה (בצורתמענה ישיר ומהיר, בהדרכה, בייעוץ, בקביעת סדר היום הטיפולי) הוא חותר, בלא משים, תחת מוקד כוחו העצמי של המטופל. עשיית מעשה במקומו של המטופל נותנת אולי פתרון לטווח המיידי, אולם היא עלולה בנקל להתפרש כהבעת אי –אמון ביכולתו של המטופל לעשות בעצמו לביתו. נאוה מדגימה את הדברים הלכה למעשה: היא הצליחה להגיע למסקנות אישיות בדבר מה שמתאים לה וליישם הדרכה פנימית זו בנפתולי נסיעתה למקומות רחוקים, לא מוכרים, בעולם הגדול.

שאלה: איך נעזרת במטפלת בזמן הטיול?

נאוה: [ברגעים קשים] לא ישר התפרקתי. קודם כל החזקתי מעמד, היתה לי נשימה ארוכה יותר. תמיד חשבתי לעצמי: "מההיא היתה חושבת? " לא מפני שהדעה שלה הכי משנה בעולם, אלא לשם הסתכלות, להסתכל מזוויות שלא חשבתי עליהן קודם. לתת זמן לדברים שצריכים זמן. הרגשתי שהיא והשיחות שלנו ליוו אותי, ושאבתי מהן איזה מין אורך–רוח כזה, למרות הנטייה שלי להתפרקויות, שלא מביאות לשום מקום, רק מקרקעות אותי.

שאלה: הקשר שלך עם המטפלת שינה משהו בדיבור שלך עם עצמך?

נאוה: כן, מאוד. אני יותר שואלת את עצמי שאלות. פעם לא הייתי עוצרת את עצמי לרגע לשאול את עצמי. בנוסף לכך, יש לי קשת רחבה יותר להסתכלות, לא להסתכל רק ממקום צר. לדעת לעבור גם לצד השני, למשל אם יש לי משהו עם מישהו, להיכנס גם לנעליים שלו. אלה כלים להתמודדות.
זה לא רק לדעת את הכלים האלה, אלא גם ללמוד להעז להשתמש בהם. גם אם אתה יודע, אתה עלול להעדיף לא להשתמש בהם. אם הגעת לטיפול אתה יכול להעז עם עצמך יותר ולא להיתקע באותה נקודה.
הרגשתי שאני גאה מאוד בזה. בטיול באוסטרליה ובעבודה בארצות הברית החלטתי שכל דבר שיבוא -אני אעמוד מולו, איכשהו אני אתמודד. לדעתי הצלחתי. בטיול היו לי ציפיות, זה בעצם הכיל בתוכו את מה שעברתי כל הזמן בטיפול. עד לטיול לא הרגשתי ממש שיישמתי משהו, ובטיול יישמתי את זה בגדול. זו היתה התפנית המשמעותית מבחינתי. הקרקע שבגללה הייתי יכולה והיה לי כוח לעשות את זה -היתה הטיפול.
הטיפול הוא אמצעי להשגת מטרה: הרחבה והעמקה של האופציות העומדות לפני המטופל, על בסיס רצונותיו וצרכיו והמציאות שבה הוא חי בהווה. נאוה עומדת על כך שלא היה די לה להכיר בקיומן של אפשרויות חדשות, אלא נדרש ממנה גם אומץ ליישם אותן בפועל. כל עוד חסתה תחת כנפי הטיפול, לא היה לה נהיר כיצד תתרגם את הלמידה החדשה שרכשה בטיפול לשפת המעשה בחוץ. התמודדותה בפועל בעת הטיול היתה עבורה אות לתפנית ממשית שחלה בה. האנלוגיה שנאוה מעלה היא אדמה שעובדה בטיפול ובה היא יכולה היתה להצמיח גידולים חדשים, משופרים.

דרכי תגובה של המטפל נקנות לא פעם על ידי המטופל והופכות בהדרגה לחלק מהרפרטואר האישי שלו. המטפל מהווה מודל התנהגותי, אשר מטופל עשוי לחקותו, במודע או שלא במודע. במקרה שלפנינו, הסתכלותה הסבלנית של המטפלת במה ששמעה וראתה בחדר הטיפול סייעה גם לנאוה לאמץ לעצמה עמדה של "סוףמעשה במחשבה תחילה ". מול אתגרים היא למדה ליטול לעצמה פסק זמן, לברר זוויות ראייה אלטרנטיביות: "מיןאורך רוח כזה ",כפי שהיא מציינת. עמדה חדשה זו של "הסתכלות…ראיית זוויות שלא ראיתי קודם "-מאפשרת לה להתמודד באופן שקול יותר עם מצבים שהיו מוליכים אותה בעבר ל "התפרקות", דהיינו לסערת רגשות ואימפולסיביות, או להפך, לשיתוק. נאוה אומרת שכלי מרכזי שרכשה בטיפול הוא היכולת "לתרגם"למילים ולשוחח עם עצמה על מה שקודם לכן היה בגדר תחושות אמורפיות והתנהגויות מתפרצות. מודל זה של חשיבה והידברות, עם עצמה ועם זולתה, החל בטיפול והוטמע על ידה במידה רבה.

טיפול פסיכולוגי הריהו בעצם מעין מעבדה, שבה יכול מטופל לבדוק ולנתח את תפישותיו, עמדותיו והתנהגויותיו. בבחינת מקורותיהן ומשמעותן של תבניות תגובה היסטוריות של המטופל הוא יכול לברור עתה אופציות נוספות שלא עמדו לרשותו בעבר ואשר עשויות להתאים לו יותר במציאותו הנוכחית. ניסוי המעבדה -הטיפול, אם כן, הוא אמצעי למטרה רחבה יותר. מִבחנו אינו מצטמצם בשינויים שחלו במטופל בתוך הטיפול לכשעצמו, אלא בהשלכות שיש לו על מסגרת חייו הרחבה של המטופל, מעבר לדל "תאמות של בית –היוצר הטיפולי. למשל, אם מטופל הצליח לצאת בטיפול מקונכייה נוקשה שבה שהה ופיתח מגע רגשי פתוח ובטוח עם המטפל, מבחנו האולטימטיבי של הטיפול יהיה: אם ועד כמה מוכללת היציאה מהקונכייה לעבר אנשים אחרים שעימם חי המטופל. במילים אחרות, המעורבות הטיפולית אינה מטרה לכשעצמה, אלא היא משמשת אמצעי לחיים מלאים ומספקים יותר בחוץ, חיים שיש בהם עצמאות אמת להרגיש, להחליט ולפעול.

נאוה: לפעמים באתי לשם [לטיפול] והרגשתי שאני רצויה וזה הספיק לי; עצם זה שאתה מרגיש שיש מישהו שאכפת לו ויש לך את הזמן אצלו.
האמת, העובדה שיש לך זמן קצוב הפריעה לי. זה רדף אותי. הייחוד הופך אז למשהו לא ייחודי. אתה נזכר שאתה לא יחיד. אבל זה לא ממש "ישב עלי ".כמו שאמרתי, ידעתי מה המקום שלי אצלה והיה לי מקום בטוח שם. על זה לא דיברתי, אבל היו לנו שיחות על כמה אני מרגישה שאני חשובה ואיזה מקום אני תופסת. למיטב זכרוני, היא העלתה את זה.
שאלה: העלית מצידך איזה שהן הסתייגויות או תמיהות?

נאוה: לפעמים הייתי כועסת וזה היה קשור לכמה הרגשתי שהיא קשובה אלי באותו יום. היה לי קל מאוד לראות אם היא ממש איתי או לא. זה היה משפיע על אותה פגישה וגם על מצב–הרוח שלי …זה די תובעני מצידי, אם אני חושבת על זה עכשיו. זה היה חשוב לי מאוד, כי לא הרגשתי שייכת למקום אחר כלשהו. אני יודעת בביטחון שהבית שלנו הוא מקום שאני יכולה להיות בו, אבל לא הרגשתי שיש לי בית. פה, עם המטפלת, מבחינתי יש לי בית, גם אם אנחנו כבר לא מקיימות פגישות. היא יושבת בזיכרון. אני גם יודעת שאם אני ארצה סתם להגיד לה שלום, אני יכולה להרים …זו הרגשה של ביטחון שכמו שהיא בזיכרון שלי, גם אני בזיכרון שלה. משהו הדדי, זהו.
ההורים שלי היו לפעמים אצל המטפלת, ביוזמתה ובהסכמתי. אחר כך הרגשתי שאני לא רוצה להכניס אותם לשם, כאילו הם נכנסים למקום שהוא שלי.
אני זוכרת שהתרגזתי על שאלות שהמטפלת שאלה אותי או איך שהיא שאלה אותי. ..אני לא יודעת אם תגובות הכעס שלי היו תמיד במילים, אלא נתתי לה להבין שאני מרוגזת.
שאלה: האם המטפלת הביעה את עצמה גם בדרכים לא–מילוליות?

נאוה: כן. כך אני הרגשתי. גם כאשר היא בחרה להגיב בשתיקה, מבחינתי זו היתה תגובה. ישר חשבתי מה הפירוש של זה. אולי היה לה פעם כעס, אני לא יודעת. ..קושי יכולתי להרגיש אצלה. היה כואב לה יחד איתי, מתוך הזדהות איתי. ..וגם היו קשיים שהערמתי עליה או על הטיפול או על עצמי. מין דריכה במקום שהיתה לי. ..היה קטע שאמרנו שאולי אני אלך לטיפול באמנות.

שתיקה אינה בהכרח אקט פסיבי. לעיתים, וזהו שימושה הטיפולי, כוחה הוא פעיל ומפעיל: השתיקה מזמינה התמקדות, צלילה פנימית ומעבר מהטפל לחשוב יותר. לא ייפלא אפוא כי בטיפול הדינמי, אשר מטרתו היא הגברת ההבנה העצמית של המטופל, ייעשה שימוש רב בהמתנה שקטה לצעדו הבא של המטופל.

שאלה: את הלכת לטיפול כי לחצו עלייך. היו לך גם ציפיות עבור עצמך, אם את כבר הולכת לטיפול?

נאוה: לא. אז לא היה לי סדר במחשבה. הציפייה שלי היתה לאיזושהי תגובה ממנה. לא רק שתקשיב, אלא גם תגיב. לא שתגיד נכון או לא, אלא שבאיזושהי צורה היא תבטא את דעתה. אני לא יודעת איך להסביר את זה. ..היא די נמנעה מלתת עצות. אולי פעם אחת ביקשתי במפורש עצה.
היה משהו לא מאורגן בפגישות. אני לא באתי לפגישה בתור המשך לפגישה הקודמת. אבל היתה לי תחושה שכל פעם נוגעים במשהו.
שאלה: איך נראתה לך המטפלת?

נאוה: היא לא נראתה לי כמו מטפלת. ..התמונה שלי של המטפלת היתה של משהו לא זורם, משהו בשליטה, אבל היא זרמה. מטפל אמור לשמור על מסגרות. אני בטוחה שמבחינתה היו לה מסגרות, אבל מהבחינה שלי היא הצליחה להעביר לי תחושה של מעבר למסגרת.

היזקקות – יכולת או חולשה?

להישען על הזולת מחייב כמובן אמון ביכולתו ובנכונותו של הזולת "לשאת"אותנו. אולם לא רק אמון נדרש כאן, אלא גם מידה של מה שניתן –לכנות "החופש להיזקק". מבוגרים ואף מתבגרים רבים אינם מרגישים בני חורין מבחינה רגשית להיזקק לסעד ולתמיכה מצד אחרים. הם נרתעים באופן נחרץ מלהיות "נצרכים לבריות" (לפי ביטוי תלמודי), כי הדבר נתפש אצלם כפחיתות ערך עצמית וסביבתית. רתיעה כזו עשויה להסב נזק ממשי, כיוון שהאדם נמנע מלהשתמש במשאבים החברתיים העומדים לרשותו. הוא נמנע מלבקש ואף מלקבל מה שמוצע לו, והוא מונע מהזולת את האפשרות להיות עימו ולסייע בידו. למען האמת, החברה מחזקת לא פעם הימנעות כזו כאשר היא משדרת למבוגר (ולעיתים אף לילד) כי אל לו "להיות חלש" או "להיות תינוקי" ותובעת ממנו לעמוד בכל עת על רגליו שלו ועליהן בלבד. תלות, אף זמנית וקצרה, נתפשת כמצב ראוי לגנאי.

כמובן שעמדה כזו של מטופל -המסתייע במטפל -עלולה להקשות על התקרבותו או על היפתחותו אל המטפל -המסייע. הטיפול במקרה כזה מספק גם הזדמנות טובה להתנסות חדשה בהקשר זה, כאשר המטופל מצוי באווירה מקבלת המכבדת את היזקקותו. והרי אין לך אדם שאינו נזקק לזולתו ואף תלוי בו בהזדמנויות שונות בחייו. אם כך, מדוע להינזר מהטוב הצפון בצוותא האנושי? קבע המקרא: "לא טוב היות האדם לבדו". הטיפול הוא מקום שבו יכול המטופל ללמוד להביע (מחדש, כפי שידע לעשות זאת בילדותו) את מה שהוא נזקק לו. פה הוא יכול לבדוק עד כמה היזקקות משמעותה ההכרחית היא השפלה או ההפך מכך -מצב אנושי הנתפש ביראת כבוד.

נאוה מתייחסת לשבר הגדול בחייה אשר ממנו ואילך השתנה הכול מבחינתה: היתה התאונה ואמא שלי מתה. בנקודה הזו הכול כבר משתנה. אחר כך, אחרי זמן לא משמעותי, אבא שלי היה כבר עם מישהי אחרת. הייתי אז בת שש וקצת. אני זוכרת שאבא שלי לקח אותי למקום שממנו אפשר לראות את הבית של דליה, וסיפר לי משהו והמשכנו כרגיל. היא היתה מורה שלי והייתי קשורה אליה מאוד. ..די מהר הם עברו לגור ביחד. אני הייתי די קריזיונרית. עיצבן אותי שהבית לא היה מסודר. אמא שלי היתה מסודרת מאוד.

שאלה: האם היו לך לפעמים משאלות פנימיות שהמטפלת תיקח אותך בידיים?

נאוה: כן, כן. אני לא יודעת אם אמרתי לה, אבל זה התבטא בכך שבכיתי, שהייתי יותר רגשית. אני לא יודעת אם ייחלתי אז למשהו מסוים, אבל לא התאכזבתי... היא היתה איתי מאוד בקטעים האלה. היה פה איזה ליווי. זה היה שונה מאוד ממה שהכרתי. מצבו הרגשי של אדם רעב שיש ברשותו פת, אף שאינו אוכל ממנה כרגע, טוב מזה של הרעב שאין לו אפילו אפשרות של אכילה. ההבדל ביניהם הוא בידיעה שקיימת אופציה מציאותית לפתרון.

נאוה: הליווי שלה מבחינתי היה שגם כשלא הייתי שם, ידעתי שיש לי מקום כזה שאני יכולה להרגיש בו בטוחה. היו הרבה דברים שפחדתי לספר אותם בהתחלה, ובסוף אמרתי אותם ושמחתי שאמרתי אותם. לא הרגשתי שהיא שופטת אותי על מה שאני עושה או לא עושה.

שאלה: מעבר לאמירת הדברים, האם היתה גם חוויה שעברה עלייך?

נאוה: כן. לא היה לי אז מישהו שאני מדברת איתו. והיא היתה היחידה שיודעת מה עובר עלי, מה אני עושה. זה קשר! עבורי זה היה קשר שלא היה לי. הרגשתי שככל שאני נפתחת יותר, נותנת, ככה הקשר מתחזק. זה העמיק אותו. למרות שאני זוכרת שגם בשתיקות שלי, הרגשתי אליה... אני לא יודעת איך להסביר את זה. כלומר, לפנינו תהליך מעגלי של פעולת–גומלין. לעיתים קשה למדי להבחין מי "הפעיל" את מי ראשונה או מי תרם יותר לקידומו או "תקיעותו" של המהלך הטיפולי. כי בעצם שמתי את עצמי במרכז דרך הבעיות שלי והדאגה שלהם... היום, כשאני שמה את עצמי במרכז, זה בשביל עצמי, אני לא מחפשת במות. אני לא צריכה להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה שלי.




פסיכותרפיה היא קשר הדדי בין מטופל למטפל. הדרך אינה חד–סטרית מהמטפל, הנותן או האקטיבי, למטופל, המקבל או הפסיבי. כל אחד מהם הוא גם נותן וגם מקבל. התמסרותם של שניהם לחוויה הטיפולית היא תנאי להצלחתה.

נאוה מתארת כיצד התחזק והעמיק הקשר הטיפולי ככל שהיא נפתחה ונתנה את עצמה יותר להתנסות הטיפולית. אפשר לומר שהיא תיחזקה את הטיפול בהשקעתה הגוברת בו, לאחר שהיה בסכנת דעיכה. תקופה ארוכה שליטתה של נאוה בצביונו של הטיפול היתה באמצעות השתיקה שלה, אחר כך המירה אותה באמירה של מה שהיא החליטה לומר. כך או כך היא מווסתת גם את תגובותיה של המטפלת, שהן במידה רבה מענה להתנהלותה שלה.

לרשות המטופל דרכים רבות מספור, מודעות ובלתי מודעות, לנסות להשפיע על המטפל ולהפיק ממנו תגובות שהוא רוצה. למשל, פנייה מפורשת, או היפוכה: אלם; צעקה; איחור או היעדרות. כל אחד מאלה משמעותו ניסיון להפעיל את המטפל בכיוון הרצוי למטופל. הוא הדין גם ביחס למטפל: אף שהכשיר עצמו להיות ער יותר למהלכיו הפנימיים, הוא עלול לנסות להפיק תגובות מסוימות מהמטופל, לא בהכרח באורח מודע.

נאוה: ברור לי שהמצב הנפשי שלי טוב יותר. אני לא אומרת שאין מקום לשיפור, אבל יצאתי מאיזו תהום שהייתי בה. בעבר היו לי המון פחדים שגרמו לי להיתקע. כאשר נתקפתי פתאום בפחדים, לא הייתי יוצאת מהחדר. חרדות כאלה שהכול יכול לקרות. כל הזמן פחדים מהמוות. מצד אחד זה קצת מצחיק, כי האנורקסיה שהייתי בה היתה יכולה להוליך לזה. מצד שני פחדתי לצאת מהחדר... כאילו האנשים יכולים לראות דרכי. פחדתי שהם יראו אותי... פשוט לא אכלתי. לא נאבקתי עם עצמי לא לאכול... אבל לאט לאט... יום אחד מצאתי את עצמי לא אוכלת לחם בלי שאמרתי לעצמי לא לאכול לחם. כך זה היה לאורך שנים, פעם הורדתי לחם, פעם משהו אחר.

שאלה: האם את זוכרת את התאונה שבה נהרגה אמא?

נאוה: הייתי בת שש. זה היה באיזה כפר בספרד. ישנתי מאחור, מכוסה בשמיכה. התעוררתי כשאני מוצאת את עצמי שוכבת ליד אבא שלי. זה כל מה שאני זוכרת. הרבה דברים נמחקו לי, לפי ההשוואה בין מה שסיפרו לי לבין מה שאני זוכרת. מהאמא שלי יש לי אולי שתי תמונות לנגד העיניים. יותר תחושות וריחות כאלו, של הבית שהיה פעם.

שאלה: בעקבות הטיפול, האם היה איזה שינוי בקשרים שלך עם אנשים?

נאוה: בכל הקשרים שלי אני שונה מאוד מאשר לפני הטיפול. גם ביכולת להביע רגשות, שהיתה לי קשה מאוד ואני עכשיו הרבה יותר פתוחה לזה. אני גם מוצאת את עצמי הרבה פעמים חושבת לפני שאני אומרת, לא מגיבה ב"אימפולסים" כאלה. אני חושבת גם מהצד שלי ולא רק מהצד של השני, ומבררת מה יצא לי אם אני אציג את הדברים ככה או אציג אותם ככה.

שאלה: הריכוך הזה, מה פירושו?

נאוה: זה לא רק להקל על השני, אלא הרבה פעמים זה דווקא כלפי עצמי... זה מאפשר לי יותר אוויר לנשימה, יותר חופש.

שאלה: כבר לימדנו רבי נחמן מברסלב כלל חשוב: "צריך אדם להיות סבלן גדול גם לעצמו". העובדה שהיית כבר בעבר בטיפול פסיכולוגי, הקלה או הכבידה?

נאוה: זה השפיע שההליכה לפסיכולוג לא נתפשה אצלי כאיום. כלומר, זה לא נשמע לי משהו כל כך מפוצץ. לא היתה לי רתיעה או חוסר–ידיעה ביחס לטיפול.

שאלה: אילו החלטת היום לחזור לטיפול, היית רוצה ללכת לאותה פסיכולוגית או שהיית מעדיפה להתנסות עם מישהי אחרת, חדשה?

נאוה: הייתי מעדיפה ללכת אליה. לפני שהלכתי אליה, היתה לי בעיה עם זה שהיא לא מכירה אותי. איך אני אתחיל לספר לה את כל סיפור החיים שלי? לא היה לי כוח לזה. הצורך לחשוף את עצמי דרש ממני מאמץ. אם הייתי חוזרת לטיפול הייתי הולכת אליה כי היא כבר מכירה אותי והיה לי שם נוח.

שאלה: הזכרת את הרגישות שלך לפרטיות. איך את מבינה אותה?

נאוה: אני מבינה את זה בתור פחד: אם אני אדבר על עצמי, אולי זה ישמש אחר כך נגדי. הייתי מופקדת בידי אנשים שאיכזבו אותי בתור ילדה ונערה. עצם זה שהיתה תאונה ואמא שלי נהרגה, מבחינתי זה כאילו... די הייתי אז חיית ג''ונגל, הייתי במין מצב הישרדותי כזה... ביקשתי עזרה, אולי לא במילים מפורשות: "בוא תעזור לי, אני עכשיו לא כל כך..." החוויה הזאת השאירה בי סימן שאלה גדול: בידי מי אני מפקידה את עצמי. הכוונה גם לתאונה וגם לעובדה שאבא שלי התחבר עם מישהי אחרת. מבחינתי הכול היה בסימן שאלה, שום דבר אני לא לוקחת יותר כמובן מאליו... קשה לי מאוד לסמוך על בני–אדם, אני חשדנית...


שאלה: כשישבת מול המטפלת, סמכת עליה או שנשארו איים של...

נאוה: אני סומכת עליה. אני לא יודעת אם היום נוח לי יותר לתת אמון, אבל אפשרי לי יותר. .באיזושהי מידה זה עזר לי עם [העמדה של] "אל תתקרבו אלי!" כלומר, לגרום לרתיעה ממני. זה כנראה עבד, למרות שזה היה הפוך על הפוך, לא לטובתי. המשפחה שלי, אולי בראש שלהם הם ידעו מה עובר עלי, אבל הם לא ידעו לתפוש את כל המשחקים שלי, שמבחינתי הם היו ההישרדות שלי.
אני מרגישה שיש לי הרבה כעסים, שאני יכולה לרכך אותם אבל הם תמיד יהיו שם, לדעתי. פעם הפניתי את כל הכעס שלי לאבא שלי, אבל אני חושבת שאני יותר כועסת על אמא שלי, שהיא השאירה אותי. תפשתי את זה בטיפול. הכי משמעותי היה הקשר שהיה לי עם האמא שלי שאיננה עוד.
גם האשמתי את עצמי שנרדמתי כאשר קרתה התאונה, שיכולתי למנוע אותה אם הייתי ערה. אחרי התאונה התחילו אצלי כל מיני אמונות תפלות, אם אני אעשה ככה, אז... כל מיני שטויות.
שאלה: אלה דרכים לשלוט על החיים?

נאוה: אולי כן. למשל, שימוש בסכו"ם מסוים, כל מיני משחקים עם אור וחושך, לא ללכת על המדרכה מול הבית, או שהייתי מכריחה את עצמי לאכול חול.

שאלה: הטיפול עזר לך גם להתפייס עם מישהו?

נאוה: כן, עם עצמי. לדעת לקבל את עצמי. עד אז חשבתי רק איך להכשיל את עצמי. היום אני מחפשת איך לעזור לעצמי. אני גם חושבת על עצמי פעמיים. פעם לא הייתי שמה את עצמי במרכז... אבל גם כאן הכול ניגודים,

שאלה: במהלך הטיפול היו תגובות של הסביבה, תגובות לכך שקורה לך משהו? ,

נאוה: לא. יותר שאלו אותי אם זה עזר לי. עכשיו שחזרתי מהנסיעה, אני חושבת שכולם אומרים: "וואו,איזה שינוי". פיזית, אני נראית אחרת ולטובה. אותי זה מעמיד באי–נוחות... אני לא סובלת את הקטע שיכולים לראות דרכך גם אם אתה לא אומר כלום.

שאלה: מה הניע אותך לבוא לראיון?

נאוה: אני חושבת שחזרתי מהנסיעה פתוחה מאוד לדברים. גם חשבתי שזה יכול להיות מעניין, כי אף פעם לא ניסיתי לסכם לעצמי את כל השאלות שאתה שואל אותי. חשבתי שזה יכול לתת לי.

שאלה: איך הרגשת כאן?

נאוה: בפגישה הראשונה איתך הרגשתי חוסר ביטחון ויצאתי בהרגשה של אכזבה מעצמי, הרגשתי שאני לא מצליחה לענות לך על השאלות. היום אני מרגישה טוב יותר. אחרי שהלכתי מפה, זה גרם לי לחשוב.

יחסי גומלין – ויסות הדדי





הייתי צועקת עליהם... עיצבן אותי שדליה התערבה בדברים שהם ביני ובינו, אבל דווקא היא היתה זו שיזמה והזיזה את הטיפול באנורקסיה שלי. לאבי יש חולשה אלי, הוא מכבד את הרצון שלי אבל לא תמיד הוא יודע מה נכון. אני יודעת שהוא נזהר מלדבר איתי על דברים, כי הוא מכבד את הפרטיות שלי. אבל הוא גם לא יודע איך לגשת לזה, כי הוא רגיל שכאשר הוא נתקל בי, אני "מעיפה"אותו. אוטומטית הייתי מגיבה ככה. אז זה לא הפריע לי. היום אני חושבת שזו טעות מצידו, שהוא לא צריך היה לתת לי...

שאלה: גם עם המטפלת היו לך לפעמים התעמתויות כאלה?

נאוה: לא הרגשתי שהיו. עצם זה שאני החלטתי מה להגיד ומה לא, נתן לי הרגשת ביטחון. לא שבכוונה לא אמרתי לה כדי שיהיה לי יתרון עליה, אבל היתה לי נטייה להערים קשיים, כאילו כדי לראות אם "יישברו" ממני. זה היה כדי לראות אם אני באמת במקום בטוח.

שאלה: הקושי לסמוך על אחרים התערב גם בטיפול?

נאוה: מה שמפריע לי זה ליפול ישר לתוך הזרועות של מישהו, בלי שאלות ובלי בדיקות. ליפול לזרועות מתקשר אצלי עם להיות נזקק. מזכיר לי הרבה הזדמנויות שהייתי צריכה זרועות שיתפסו אותי. ..אבל בהרגשה שלי זה אומר שאתה לא נלחם. זו תלות, אתה מוותר.


הפסיכותרפיה הדינמית מדגישה את הפונקציה הטיפולית של "הכלה" או "החזקה". הכוונה ליכולתו ולנכונותו של המטפל להציע את עצמו ככלי קיבול של החוויות שבהן מתנסה המטופל, בעיקר כאבָיו וחרדותיו. ההנחה היא שהנפש כמהה למצוא לעצמה מנוח בתוך נפשם של אחרים. התחושה שאנו מוחזקים רגשית על ידי הזולת בעת הצורך היא בעלת פוטנציאל של נחמה ורוגע. כלומר, מעבר, ואולי עוד לפני, ניתוחה של המצוקה הספציפית, יכול הקשר הטיפולי להציע למטופל תחושה מרגיעה שיש לו מקום בליבו של המטפל. חשיבותה של ההכלה בטיפול עולה ככל שהמטופל חש בדידות גדולה יותר, אם במהלך חייו בכלל או כתגובה למועקה זמנית. נאוה מספרת על השפעת הטראומה של התאונה הקטלנית על חייה: אמא שלה מתה והכול השתנה. מדבריה עולה, כי רישומה של הטראומה הנוראה בנפשה הוא תחושה של בדידות בעולם וחשדנות כלפי מי שמציע לה את עצמו. נגזרות אלה של הטראומה זוכות להכלה בקשר הטיפולי, שבו היא מוחזקת עד בוא תחושת הצוותא הרגשי והתגברות האמון שלה בזולת.

נאוה מצביעה על מימד זה בהשיבה בחיוב, ללא היסוס, לשאלה, אם השתוקקה לעיתים "להילקחבזרועותיה "של המטפלת. היא מציינת כי הדבר אכן התרחש בפועל: היא הצליחה "לבכות ולהיות יותר רגשית" בטיפול, תודות לליווי המיוחד שחשה. התחושה שהיא מצאה מקום שבו היא יכולה לחשוף את עולמה הפנימי משולה בעיניה, מטאפורית, להחזקה פיזית בידי המטפלת.

אין לאדם כמיהה גדולה מזו של מציאת בית פתוח ובטוח לרגשותיו. מעצם טבעו של האדם הוא נזקק להד, וגם לעד, למתחולל בנפשו, במיוחד למועקותיו. אפשר להדגים זאת בעתירה מיוחדת המובעת בתפילת הנעילה של יום כיפור: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות". מובעת כאן משאלה אנושית בסיסית למצוא הד ברור ומלא למצוקות הרגשיות. "נאד הדמעות "של האל נתפש כמכל או כמאגר מרגיע כזה.

ההד האנושי שבו מדובר אינו סביל בלבד. האדם רוצה לא רק שהאחרים, ובעיקר אלה שחשובים לו במיוחד, ירשמו לפניהם את דבר קיומו. אלא מעבר לזה. הוא שואף להיווכח כי אנושיותו, בתור מי שחושב, מרגיש ויוצר, תעשה רושם על סביבתו. רצונו הוא לא רק שהזולת ישלים עם היותו, אלא שיהיה גם מושפע על ידו. בזירה הטיפולית בולטים לעיתים קרובות מאמציו של מטופל לבדוק אם הוא "מקרין" על המטפל, אם יש לו אימפקט עליו, אם הוא מצליח לקבל ממנו את התגובה שלה הוא מצפה. לא אחת עושה מטופל מאמצים ניכרים, מודעים יותר או פחות, להבטיח שהוא מטביע את חותמו על המטפל. כאשר המטפל ער לכך ומביא זאת לתשומת לב המטופל, יכול האחרון לברר את מהות חרדותיו להישאר בלא תהודה ולברר מה דרוש לו כדי להרגיע חשש זה בדרך קונסטרוקטיבית (ולא דרך "התפרצות" לתוך המרחב של האחרים, לא בשיחודם ולא בנסיגה מיואשת מהם). הטיפול הוא זירה ראויה לבנות ערוצים יעילים לצורך האנושי למצוא "הדפעיל ".כלומר, לזכות ברלוונטיות בחיי הזולת לא רק באורח מופשט ("לידיעה בלבד"), אלא להשפיע מוחשית על ליבו ועל תגובותיו.

הליווי הרגשי התקיים מבחינתה של נאוה גם כאשר לא היתה פיזית במחיצת המטפלת. עצם קיומו של בסיס כזה עשוי להשפיע ולהביא רגיעה מסוימת, גם כאשר המטופל נמצא מחוץ להקשר הטיפולי. האמונה שקיים פתרון פוטנציאלי נוסכת אופטימיות, גם אם הפתרון עדיין לא התממש. "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו".


להיות עם, ללוות, להחזיק




חשוב למטפל לזהות את הציפיות שהמטופל תולה בו. חלקן של הציפיות ריאליות וניתנות להגשמה, ואחרות בלתי רציונליות -כאלה שהמטפל לא יוכל או לא ירצה למלאן. בין כך ובין כך, דיון גלוי ככל האפשר על מה שהמטופל מייחל ועל מה שהוא שואף להפיק מהטיפול יסייע לתיאום כוונות. בהיעדר בירור כזה עשוי המגע ביניהם להיקלע לאי –הבנות ולאכזבות, דבר שעלול לא רק להכאיב, אלא גם לסכן את הטיפול.

הציפיות הן אישיות מאוד, גם בתוכנן וגם במשקל המיוחס להן. למשל, נאוה עומדת על ציפייה מרכזית שהיתה לה בתחילה: לקבל תגובה כלשהי מהמטפלת. היא מבקשת בטיפול לא רק הד סביל ("לא שרק תקשיב"), אלא נקיטת עמדה כלשהי ("תבטא את דעתה"). בראיון מתארת נאוה את עצמה כמי שסביבתה, בעיקר אביה, ויתרה על השמעת דברים באוזניה מחמת תגובותיה ה"עצבניות", ובטיפול הרשתה לעצמה וחפצה לשמוע דברים מהמטפלת.

סוג מסוים של ציפיות נגזר מהתמונה הכללית, הסטריאוטיפית, שיש למטופל בקשר לפסיכותרפיה ולמהותה ולדרכי פעולתם של מטפלים. נאוה סברה שדרכם של מטפלים היא שאינם "זורמים",אלא מתאפיינים באיפוק יתר. היא הופתעה לטובה כשהמטפלת היתה שונה. באותה מידה עשוי מטופל אחר להתאכזב אם המטפל נמנע מלמלא ציפייה הפוכה, דהיינו שהוא ינהג כלפיו בהבלגה יתרה ולא יביא לידי ביטוי את השתתפותו הרגשית במצוקת המטופל. חשוב לזהות את ציפיותיו של המטופל, להבין את משמעותן עבורו ואת מקורן, כדי שהמטופל יהיה חופשי לעשות הערכה מחודשת, מציאותית, מה הוא יכול לקבל, ממי וכיצד.

שאלה: אני מרגיש שגם כיום הקשר הזה חשוב לך רגשית.

נאוה: אם אני אפגש איתה, אז כן. ..אולי זה הקשר שלי איתה. אני תמיד אראה את עצמי בתור מטופלת שלה, אבל בתוך זה אני ארשה לעצמי להרגיש גם דברים אחרים. ..היא לא היתה חברה וגם לא לגמרי אימהית, אולי קרובה לאימהית. ..אבל השארתי אותה במקום שהוא שלה, לא הגדרתי אותה "כמומה ",כי לא הרגשתי שהיא יכולה להיות תחליף לאמא שלי. ..לא יכול להיות דבר כזה. אני לא מחפשת מישהו אחר במקום דמות (שלאמי) שאני לא מכירה או שיש לי לגביה הרבה סימני שאלה.
לאבי יש אישה אחרת. הם יכולים לקרוא לזה משפחה, אני לא. אני באה למפגשים משפחתיים, אבל אני רואה את זה בתור איגוד של אנשים שכל אחד מוצא לו את המקום שלו. ..גם אם יש לי מקום, הוא בעייתי מאוד כי הוא נשען על דברים, ,כמו האוכל [=האנורקסיה], ואני תפשתי שם מקום מרכזי דווקא באמצעות הבעייתיות שלי. יש לי גם כעסים וגם בעיות תקשורת שגורמים לי להרגיש ככה. אני לא מחפשת להפוך את זה למשהו שהייתי רוצה שיהיה, אבל אני יודעת שהוא לא יכול להיות. ביחס אליהם אני רוצה לשמור מרחק מסוים.
שאלה: אצל החבר שלך את מרגישה שיש לך בית?

נאוה: אני מרשה לעצמי להרגיש, אבל אני מאוד זהירה בלהגיד "ישלי בית לעצמי ".אולי הקשר שלנו צריך עוד לעבור כל מיני שלבים. אבל אני מרגישה יותר בזכות עצמי, אני יכולה להיות יותר עצמאית.

שאלה: משהו בעניין הזה הושפע מהטיפול?

נאוה: בתקופה שבה הייתי בחרדות קשות, גם לקחת אוטו ולנסוע לטיפול היה בשבילי עצמאות. הרגשתי בשמיים כאשר הגעתי: "עשיתי את זה !" לפעמים הפסיכולוגית היתה יורדת איתי לבדוק את הצמיגים ואת האוויר, טקסים שלמים. היתה לי תאונה בדרך אליה. אחרי התאונה הזו היה קשה לי לחזור לטיפול. ..היה לי קשה לדבר, הייתי מדוכדכת מאוד. שכבתי אז חודש בבית. אבא שלי והמשפחה טיפלו בי בדאגה. היה צריך להעביר אותי ממקום למקום, והם עשו את זה בשמחה.

שאלה: איך זה מבחינתך לסמוך על מישהו?

נאוה: לתת אמון זה לא דבר קל לי. ..עם כל המטענים המשפחתיים שלנו.

כיסופים לנוכחות רגשית

הטיפול כמכינה לחיים

שאלה: הרגשת איזו הקלה כשהם סוף סוף. ..

נאוה: הקלה ולא הקלה. אני מתוך עצמי לא רציתי לסיים את האנורקסיה. במשך שנה לפחות בטיפול לא היו לי לא הבנה ולא רצון לעזור לעצמי. הייתי ממשיכה את הטקסים שלי.

נאוה חושפת רצון פעיל להמשיך ולהחזיק באנורקסיה שלה, כלומר היא חושפת את ההיפך מהרצון להירפא, בשעה שרצון זה הוא תנאי התחלתי לסיכויו של טיפול פסיכולוגי להצליח. עד שחל שינוי, דרמטי למדי, בעמדתה:

נאוה: אני זוכרת שהיה שלב משבר בטיפול. אני כנראה לא הייתי מספיק [המטפלת] פעילה. הרגשתי שהמטפלת שאלה את עצמה, אם היא ממשיכה או לא. אני כנראה הרגשתי את זה והתחיל שינוי מצידי. לפי זכרוני היא אמרה לי את זה רק בדיעבד.

בהסתכלות לאחור רואה נאוה שייתכן שהשתיקה הממושכת נועדה גם לבחון "אםירימו ידיים. ..אם יישברו. ..אם יוותרו ".אולם כאשר קלטה, בלי אומר, שהמטפלת שוקלת לפרוש מהטיפול בה, גייסה כוחות כדי לשַמר את הטיפול. ראוי לשים לב למאזן ההדדיות הקיים בינה לבין המטפלת: כל עוד היתה בטוחה בהתמדת המטפלת, היא הלכה עד לסף בעמדתה הפסיבית, אולם כאשר חשה (נכונה,כפי שאישרה אחר כך המטפלת) בקיעים של ספק מצד המטפלת, היא נחלצה למנוע הרמת ידיים של המטפלת ועשתה להצלת הפרוייקט הטיפולי המשותף. והרי המעשה הטיפולי הוא לעולם מאמץ משותף, אף אם מידת ההשקעה ואיכותה אינן סימטריות בכל עת.

נאוה: לאורך כל הטיפול היו פעמים שהיה לי רצון לנסוע לטיפול ולפעמים היה לי רצון לא לנסוע, כאשר היה קשה לי לאסוף את עצמי ולצאת לפגישה, כשלא היה לי נוח לדבר על כל מיני דברים. לא רציתי להיפגש עם עצמי.
אני לא יודעת מה בה… אבל אני יודעת שזה משהו שגם בה. אני מאמינה שבאינסטינקטים שלי -לא עם כל אחד הייתי מגיעה למן פתיחות כזו ביחסים. אולי זה עבר את הגבול של מטפל–מטופל. כמו שהרגשתי ממני אליה, הרגשתי במידה מסוימת גם ממנה אלי.
שאלה: באיזה מובן?

נאוה: לא רוצה להגדיר כל כך. ..כאילו שאני יקרה לה כמו שהיא יקרה לי. זה קצת מביך אותי לדבר על זה, גם איתה זה היה מביך אותי …אולי יש לי נטייה להפריז, אבל ככה הרגשתי. גם אם אני לא יודעת מה יש לה עם האחרים, אני לא יודעת למה להשוות, אבל הרגשתי שאיתי [המטופלים] זה היה משהו אחר.
מה שאני מייחסת לטיפול, זה בגדול: לא לפחד מעצמי. בין שהיו אלה שאלות שלה בטיפול ובין אם הארות שלה, הן לא באו להכתיב לי דברים, אלא לנסות לסדר לי את הדברים מתוך מה שאני אומרת. לא תמיד יש לי יכולת כזו תוך כדי …גם לחשוב וגם להגיד דברים או להגיע למסקנה מה לעשות עם זה. היה לי קשה לעשות את זה לבד. הפסיכולוגית שישבה מולי ושמעה אותי, לפעמים כשהיא החזירה לי שאלה פתאום נפל לי משהו. אם אין מי שמקשיב לך ואין שאלות מכוונות, קשה מאוד לצאת ממין מעגל כזה. אצלי זה פתח משהו. ..שאני יכולה לחשוב על דברים בלי לעשות מייד משהו עם זה. רק בסוף, אחרי הרבה פגישות של מין התנגדות כזו, כמו שיחררתי את ההבנה שלי.
הטיפול נמשך עד קרוב לנסיעה ארוכה שלי לחו "ל.הגעתי לנסיעה מוכנה למה שיקרה. כלומר שהרחבתי את מה שאני אוכלת. זה יישמע אולי קצת דבילי, אבל אצלי זה משהו קיומי. אם אני לא אוכלת, אז אחד, שניים, שלושה דברים יכולים לקרות. עצם זה שכל השנים הייתי כמו שהייתי, הרתיע אותי מאוד שפתאום אנשים יסתכלו עלי אחרת …הם היו כמו המראה שלי. אז הסביבה תפשה אצלי המון מקום, והיום זה לא ממש משנה מה חושבים עלי.
שאלה: מה עזר לך להשתחרר מההשפעה החזקה, המשעבדת של הסביבה עלייך?

נאוה: עוד לא השתחררתי ממנה לגמרי. זו השנה שלא הייתי בארץ. מאז עוד לא התחברתי לגמרי, אפילו לא למשפחה הקרובה שלי.

שאלה: את יכולה לראות אצלך דברים שהיו שונים בנסיעה, שאותם את מייחסת לטיפול?

נאוה: כן. ההתמודדות שלי עם כל מיני מצבים. במשך הטיול הרבה פעמים הייתי נזכרת בשיחות שלי עם המטפלת. הטיול היה לא רק כיף. לי הוא היה גם קשה מאוד. היו קטעים שהרגשתי שכאילו אני נשברת, שאני לא יודעת מה אני עושה. כל הקטע עם האוכל וכל מיני פחדים. זו היתה התמודדות די ראשונית. כאילו אתה בעולם הגדול ואתה תקוע בקטע הזה שלך.
כתבתי מכתבים לפסיכולוגית משם. גם כשראיתי משהו שהיה מוצא חן בעיני, ישר חשבתי עליה, הייתי משוכנעת שהיא תאהב להיות שם.
האמת היא שהיא לא נתנה לי עצות: תעשי ככה, אחת, שתיים, שלוש. זה לא היה. אבל מהשיחות שלנו הצלחתי למצוא מה יהיה נכון בשבילי. כשהייתי בטיול נעזרתי בזה.


שאלה: זו היתה בעיה של אנורקסיה?

נאוה: כן. העניין התחיל מזמן, אבל הלכתי לטיפול רק כשהייתי בצבא. בגלל זה גם השתחררתי שחרור מוקדם. כביכול לא רציתי להשתחרר. ביקשתי לשרת רחוק מהבית, כמה שיותר, עד שאבי ודליה (אשתו) באו אל המפקד שלי לשיחה. הוא אמר שאלך למרפאה, ושוחררתי. אז היה חשוב לי מאוד לעשות צבא, גם כדי שעל פני השטח ייראה כאילו הכול בסדר אצלי.
אני זוכרת שהיה לי קשה מאוד בטיפול, לפחות שנה וחצי. כאילו שהייתי צריכה להתבשל עם עצמי. באתי, ישבתי, הסתכלתי ובחנתי את מי שממולי. היא מצידה ניסתה לשאול אותי. לפעמים הייתי עונה, לפעמים לא. מצד אחד היה לי צורך בתשומת לב מצד מישהו שאולי יוכל לעזור לי, ומצד שני הקטע הזה שאני דווקא לא אומרת. ..שייקח יותר. .. לראות אם ירימו ידיים, אם יישברו מזה, אם יוותרו.
שאלה: מין מבחן כזה?

נאוה: אולי, אם אני חושבת על זה היום. אז פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר. כך זה היה עם כולם. מצידי לא הייתי מספרת דברים לאחרים.

שאלה: מה בטיפול עזר לשנות את העמדה הזו?


פחד, בדיקה והתמסרות

נאוה: אני לא יודעת. אני חושבת שלאט לאט. ..להגיד שהיא מצאה חן בעיני? זה נשמע קצת מוזר. .. הרגשתי איכשהו בטוחה איתה, וכן היה לי רצון לדבר. בהתחלה הרגשתי שמישהו הושיב אותי שם ואני ממשיכה לשבת עד שתסתיים הפגישה. ..עד שזה קיבל תפנית.
באותה תקופה הועלתה גם הצעה שאבדק על ידי פסיכיאטרית ואולי אתאשפז לטיפול באנורקסיה. אני סירבתי לקחת כדורים.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

zypzyp5/7/2006

פסיכואנליזה. האם מישהו עבר אנליזה שנמשכה 11 שנה? והאם היו תוצאות בחיים. אצלי לא.