לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
בין ענפי הגומא | עירית בן עזרבין ענפי הגומא | עירית בן עזר

בין ענפי הגומא | עירית בן עזר

ספרים | 14/9/2023 | 1,601

שילוב בין כתיבה תיאורטית, סיפורי טיפול ואסופה של שירים פרי עטה של המחברת, תוך שרטוט מודל יישומי של עבודה בצבע בחומר ובמשחק, המתבסס על תקשורת לא מילולית. המשך

בין ענפי הגומא

עירית בן עזר

בין ענפי הגומא

טיפול נפשי לא מילולי בילדים

בין המילים

 

בין ענפי הגומא הוא בה בעת ספר פרוזה, ספר שירה וספר עיון, העוסק בטיפול נפשי. הספר מתמקד בעולם התקשורת הלא מילולית בין בני אדם, ובאופן שניתן לרתום תקשורת זו לטובת טיפול נפשי. זהו ספר על ילדים ועל תהליכי התפתחות, וגם על המלאכה המורכבת של ההורות. 

הספר בנוי מתיאורי טיפול בילדים מנקודות מבט שונות - מצוקת ההורים והעבודה איתם, חוויית הילד או הילדה והעבודה איתם, ותחושות, חוויות ומחשבות של הפסיכולוגית המטפלת - והוא מלווה בשירים, פרי עטה של המחברת, המציעים ביטוי אמנותי נוסף לעולם שמעבר למילים.

 

עירית בן עזר, פסיכולוגית קלינית במקצועה, עובדת עם ילדים והוריהם ועם א.נשים מבוגרים, מלמדת במסגרת התואר השני בטיפול בהבעה ויצירה של אוניברסיטת חיפה, ולעיתים מנסה לזקק חוויות אנושיות למילים סדורות גם דרך כתיבת שירה. גדלה בישראל, למדה באוניברסיטה העברית, עבדה בעבר עם ילדים ונוער במסגרות שונות בירושלים, ועם סטודנטים באוניברסיטת אוקספורד, אנגליה.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

סוזי המיילדת

וּבְעוֹדָהּ מְסַפֶּרֶת לָנוּ עַל הַטִּיּוּל לְנֶפָּאל עִם שְׁנֵי הַגְּדוֹלִים,

סוּזִי פִּתְאוֹם שָׁאֲלָה: מָה הַשָּׁעָה?

לְרֶגַע הִבְהֲבוּ לִי הֶהָרִים,

שְׁבִילֵיהֶם מְנֻקָּדִים חֲמוֹרִים כְּרוּכֵי חֲבִילוֹת

וְרָאִיתִי אוֹתָנוּ צוֹעֲדִים,


- פרסומת -

שְׁנֵינוּ, וְכָל מִי שֶׁהִנֵּה כְּבָר יֻלַּד לָנוּ.

אַךְ הֶהָרִים נִפְרְסוּ לְפִלְחֵי קַרְחוֹנִים,

כְּשֶׁסּוּזִי שָׁאֲלָה מָה הַשָּׁעָה.

וְשָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלִי מְנַפֵּץ אֶת

הַחַלּוֹנוֹת

בַּהֲדַסָּה הַר הַצּוֹפִים

וְיָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הָרְסִיסִים מִתְפַּזְּרִים

עַל הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

בְּרוֹשִׁים הִתְכַּסּוּ בְּשִׁבְרֵי זְכוּכִיּוֹת

וְהֵרִימוּ מַבָּטָם אֶל הַלַּיְלָה.

יָרֵח הָלַךְ וְחָסַר

וְסוּזִי שָׁאֲלָה מָה הַשָּׁעָה.

אָמְרוּ לִי, תִּלְחֲצִי תִּלְחֲצִי, אַתְּ חֲזָקָה,

אֲבָל אֲנִי רַק רָצִיתִי לְהֵעָזֵב

וְלִפֹּל לְאָן שֶׁאֶפֹּל.

 

אֲחוּזָה בִּזְנַב הַנְּפִילָה

שָׁמַעְתִּי אֶת גּוּפִי מִתְהַפֵּךְ,

מָה שֶׁהָיָה פְּנִים הָפַךְ חוּץ,

כְּשֶׁאַתְּ צָנַחְתְּ לְחֵיקִי, קְמוּטָה וּשְׁלֵוָה,

וְסוּזִי אָמְרָה: הַשָּׁעָה שְׁתַּיִם וּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת.

 

על הרצף – הטיפול בדין

דין בן השש הגיע לטיפולי בעת שהיה תלמיד גן חובה. הוא בנם השלישי של דנית ושאולי, ולו שתי אחיות המבוגרות ממנו בשלוש שנים ובחמש שנים. דין נולד מהיריון רצוי ומתוכנן בלידה ארוכה וקשה בגרמניה, שם שהתה המשפחה בגלל עבודתו של האב. לדברי ההורים, התפתחותו המוקדמת של דין הייתה תקינה, ורק היה עיכוב שפתי. בתחילה ייחסו את העיכוב לעובדה שהוא היה חשוף לכמה שפות, אך בהיותו כבן שלוש נערך לו אבחון בגרמניה, ואחר כך גם בישראל, ובו הוא הוגדר כמי שנמצא על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה יחסית. לאחר שאובחן נכנס דין לגן תקשורת בישראל והגיב מצוין לטיפול הייעודי שקיבל. לאחר שלוש שנים בגן זה, ובזכות ההתקדמות שלו, הוחלט להעביר אותו לגן רגיל בסיוע של משלבת. בשלב זה ההורים מבקשים להוסיף לו טיפול רגשי ופונים אליי.

דין פוגש אותי כפי שהוא פוגש אנשים בעולם, עם הנוקשות שעליה שמעתי מהוריו, ותוך שהוא כמו מדקלם משפטים אוטומטיים שאותם רכש בדרך של חיקוי. הוא מגיע לחדר וסורק אותו ביסודיות, ניגש למדפים ובוחר משחק, אומר שהוא מכיר אותו כי יש לו כזה גם בבית. זהו משחק לשניים הכרוך בזריקת קוביית צבעים ואיסוף דסקיות. דין מתחיל לשחק, אך למעשה הוא שרוי בתוך עצמו ותורי לא ממש מגיע. הוא זורק את הקובייה ואוסף את הדסקיות בדרכו, תוך שהוא מסביר, ספק לי ספק לעצמו, מה צריך לעשות. אני מרגישה שאולי הוא מכיר את המשחק, אבל אין לי כמעט ספק שאיננו יודע את חוקיו ושהוא לא באמת מבין אותו. כשאני מנסה לבדוק את הדבר, להציע עוד דרך לשחק, הוא מגיב קשה, כמעט כועס, כמעט בוכה, ואני נסוגה. כשאנחנו מסיימים את המשחק, אני אומרת לו שעכשיו אני רוצה להראות לו משהו ומניחה לפניו מגש ועליו נייר בריסטול ובקבוקים קטנים עם צבעי גואש. דין מגיב חזק מאד לגירוי של הצבע. בהנחייתי הוא מניח שלוליות של צבע על דף שאותו צבענו בצהוב בעזרת גלגלת ספוג. תחילה הוא מחקה אותי. מניח שלוליות כפי שאני הראיתי לו, אך די מהר הוא משתחרר ומתחיל לשפוך צבע מכל הבקבוקים. מאופן עבודתו אני לומדת כי הוא עסוק בעצם פעולת הוצאת הצבע, ואני מחליפה את הנייר בקערה, שאותה הוא ממלא תוך שהוא מרוקן אליה בקבוק אחר בקבוק. הוא מחייך במבוכה כשהבקבוק מתרוקן ומשמיע קול נפיחה, וצוחק בהקלה כשאני נותנת שם לדבר ואומרת שהגענו עד ה"פלוץ". הוא שואל אם יבוא לכאן שוב.

דין מגיע לטיפול בכל שבוע ובמשך חודשים ארוכים אנחנו עובדים בצבע ובחומר, משוחחים בשפת האפקטים הוויטאליים, מגרים ולשים את אותם אזורים פנימיים, שמהם מנץ האָפקט. אני מרגישה כיצד הגירויים הטיפוליים נוגעים בו, בגופו, בנפשו, מחיים מקומות רדומים, מעוררים תחושות. הוא מרוגש, הוא סקרן, הוא חקרן. בתחילת הדרך, כמעט בכל פגישה הוא היה אומר שהוא צריך להתפנות (בשפתו כמובן: לעשות קקי) והולך לשירותים, ואני חושבת על האופן שבו כל המערכת הגופנית-תחושתית-אָפקטיבית שלו מתעוררת.

דין נוגע בחומרים. דין טועם את החומרים. בשנתיים הראשונות של הטיפול הוא נהג להגיש לפה או לאף כמעט כל דבר, ואני לא מנעתי ממנו לעשות זאת. עולמו של דין היה אז פשוט וקונקרטי. הוא לא יכול היה לשחק, לדמיין או להבין הסמלה. הוא בחן את העולם כמות שהוא, באופן ישיר ובחושים הקרובים – חוש המישוש, חוש הטעם וחוש הריח. הוא ליקק עיסת נייר, הריח גבס קורנפלור וצבעים. בתקופה מסוימת עבדנו הרבה עם סבונים. היינו מרסקים אותם על גבי פומפייה, לשים את הפירורים במים חמימים או מקציפים אותם. דין אהב את מגע הסבון ואהב את הריח. למדתי שהוא רגיש מאד לריחות, וחוש הריח הוא חוש מרכזי עבורו בחוויית העולם. התבוננתי בו מכניס את הסבון לפה ומלקק לפני שהוא מתחיל לרסק אותו. חשבתי עליו אז, כעל תינוק המכיר לראשונה את העולם, בעוד אני משתתפת איתו בגילוי הזה, תוך שאני גם עומדת על המשמר למקרה שממש יתחיל ללעוס. הרגשתי שאני בוחנת מחדש את הגבולות והמגבלות שלי, ומגדילה את המרחב שאני פותחת לו בתוכי. נזכרתי בג'ואי המתואר בספרו של דניאל סטרן 'יומנו של תינוק' (ראו עמוד 47), ולא רציתי להיות אמא של ג'ואי, אשר מבלי משים גודעת את החוויה החושית של תינוקה, ומעבירה אותו באחת לעולם המילים הבוגר. הרגשתי שבתוך העולם החושי, דין חי, וחשבתי שהדבר הנכון בשבילו הוא לתת לו להיות שרוי במקום הזה עד שישבע. רק משם ורק כך תוכל לנבוע צמיחה אורגנית של אָפקטים ושל רגשות. לעיתים מזומנות ניסיתי להיכנס ולהשתתף בחוויה שלו, ופעם לקחתי אף אני חתיכה של סבון וטעמתי אותה. דין התבונן בי מלקקת ואז מעווה את פניי ואומרת שאני מרגישה טעם מר ולא נעים בפה. שאלתי אותו איזה טעם הוא מרגיש, אך דין לא ענה, הוא לא יכול היה לתת מילים לחוויה.


- פרסומת -

ההשתתפות שלי בחוויה של דין, החקירה המשותפת את העולם, היא חלק בלתי נפרד מהטיפול בו, ולמעשה היא העוגן של הטיפול. בעולמו של דין בני האדם מהבהבים מבחוץ והקשרים איתם אינם נובעים מתוכו. אן אלוורז מדברת על כך שתפקידו של המטפל להחיות את המטופל ולהשיב אותו אליו. כך, בטיפול שלי בדין, אני מתעקשת לחפש את אזורי החיוּת שבו ולשהות בהם יחד איתו, ועל ידי כך ליצור בינינו חיבור אורגני, כזה שנובע מן המעמקים ולא כזה שמושת עליו מלמעלה. בתוך כך ברור לי שכדי שחיבור כזה יקרה עליי להיות אדם אמיתי, אדם חי, אדם עם מחשבות, עם תשוקות, עם תחושות. רק כך נוכל להחיות חלקים בתוכו, רק כך הוא יוכל להתפתח איתי ודרכי. אני מזמנת לנו את השדה החושי, את שפת האפקטים הוויטאליים, ואני מוכנה בלב שלם להיות שרויה בהם יחד איתו.

בתוך הדיאלוג הזה בין דין וביני, דין מגלה עניין לא רק בחומרים ובצבעים, אלא גם בי. אני חשה שאני מסקרנת אותו והוא רוצה להבין כיצד אני פועלת, הוא רוצה להכיר אותי, לדעת את הסובייקטיביות שלי. הוא רוצה לחקות אותי. הוא מנסה להבין אותי, ודרכי להבין גם את עצמו. כך לאורך כל הטיפול דין מדי פעם שואל אותי שאלות על עצמי, כאשר בשלב הראשון של הטיפול השאלות שלו הן לגמרי פשוטות, ברורות וקונקרטיות, ונובעות מן המקום שבו הוא נמצא. הוא שואל אותי על הגוף שלי, מתעניין בהפרשות שלי. שאלותיו נשאלות ברצינות גמורה, ואני חשה כיצד אני מתגברת על תחושת המבוכה ועל התהייה האם זו עבודה מקצועית ומחליטה פשוט לענות לו. אני מבינה שדין עסוק כרגע ביסודות התחושתיים הגופניים הראשוניים, וכדי להיות עבורו אדם חי, עליי להסכים להיות קודם כל אדם עם גוף חי, המוכן לחלוק איתו את תחושותיו הראשוניות. אנחנו מדברים על קקי, על קיא ועל נזלת. הוא שואל מתי הקאתי בפעם האחרונה, האם הקאתי כשהייתי ילדה ואיך הרגשתי כשהקאתי. הוא שואל אם גם אני עושה קקי בשירותים שבקליניקה ואם השותפות שלי גם עושות. הוא שואל אם גם אני מפחדת לעשות קקי בבית השימוש במטוס, ובאחת הפגישות כשקינחתי את האף הוא ביקש שאראה לו את הנזלת שלי. הראיתי לו. דין שואל, ואני מתייחסת לשאלותיו ברצינות גמורה, משל היינו שקועים כרגע בשיחה על היחסים שלנו, מדברים את רגשותינו. כשהוא שואל אני תמיד עוצרת רגע לחשוב, מנסה להיזכר. אני משתדלת תמיד לומר לו את האמת, לדבר בכנות וברצינות גמורה, להיות מחוברת לעצמי. אני חושבת על הגוף, על כל אותן פעולות אוטומטיות שאנחנו מרחיקים ושאיננו נותנים עליהן את הדעת כלל. אני חושבת על הנכדה שלי שרק נולדה, רואה את האופן שבו הגוף שלה מקים את עצמו, מתחיל להניע את המערכות השונות. אני כמעט נפעמת שוב לגלות איזה חלק גדול מן היממה מוקדש כדי לאמן את השלבים השונים של מערכת העיכול, ולהבין עד כמה כל זה מהותי לקיום האנושי. דין מזכיר לי את ההתחלה, את הניצנים של החוויה האנושית.

לבד מעבודה בצבעים ובחומרים אוהב דין לצייר, ונראה כי יש לו כישרון בתחום זה. דין גם אוהב מטוסים, ובתחילת הדרך אהב מאד לדבר על מטוסים. אפשר להתייחס לאהבה שלו למטוסים כדרך לתאר את החוויה הקיומית שלו, אך נוסף על כך, דין ומשפחתו מרבים לטוס. לשני ההורים משפחות החיות מחוץ לישראל וגם עבודתם כרוכה בנסיעות רבות, ולעיתים מזומנות גם הילדים מצטרפים. אם כן, העיסוק שלו במטוסים הוא אולי גם דרך לעבד חוויה חוזרת ונשנית בחייו, ואולי דרך לעבד את החרדה העולה מעצם הנסיעות והניתוק החוזר שלו מן הבית, מן המקום הבטוח. בתחילת הטיפול, כשדין היה לחוץ, הוא נהג להתהלך בחדר הטיפול הקטן שלי מקצה לקצה הלוך ושוב, לספר לי על סוגי מטוסים ולמנות שמות של שדות תעופה ושל חברות תעופה. השכלתי מתרחבת, וכשאני יוצאת לחופשה בחו"ל אני מקפידה לרשום לפניי באיזה מטוס טסתי ובאיזה מושב ישבתי כי אני יודעת שאלה יהיו השאלות הראשונות שדין ישאל אותי כשנחזור וניפגש. אהבתו של דין למטוסים באה לידי ביטוי גם בציור. בתחילת הקשר שלנו הוא אהב לרשום מטוסים. הוא היה רושם בעיפרון, ולא רצה שאסתכל בו מצייר. הרגשתי שהמבט שלי כמעט מכאיב לו, כאילו זו הייתה קרבה מוגזמת, גירוי חזק מדי. לכן בדרך כלל נהגתי לקחת נייר אחר, ועליו ציירתי וצבעתי צורות בלורדים צבעוניים. איני יודעת לצייר ואיני יודעת לרשום, אך אני אוהבת לצבוע צורות. בנוסף, חשבתי שצורות פשוטות וסימטריות לא יבהילו את דין. זאת ועוד, סברתי שיש ערך טיפולי עבורו להיות שרוי בנוכחות של צורות כאלה, בתוך עולם מסודר ותחום, אך בו בזמן גם צבעוני וחי. דין צייר באופן מדויק מאד את המטוסים שלו ואני ציירתי וצבעתי במדויק את הצורות שלי. במובן מסוים הדהדתי את הפעולה של דין אבל בממד אחר, בדומה לתהליך המתרחש ב-Affect Attunement שעליו מדבר דניאל סטרן. בהדרגה במהלך הטיפול חדל מבטי לצרוב אותו, והוא החל לתת לי מקום לצידו. תחילה הסכים שאתבונן בו מצייר, ואחר כך גם היה מבקש ממני לנסות לצייר כמוהו. הוא היה מראה לי מה הוא עושה, ואני הייתי מעתיקה ממנו. כך היו לנו שני ציורים כמעט זהים, האחד שלו והשני שלי. כמעט תמונת ראי, אך לא לגמרי מאחר שאפשר היה לראות את החותמת האישית של כל אחד מאיתנו.


- פרסומת -

אנחנו מתחילים אם כן לרקום יחסים, ובתוך כך דין ממשיך גם להתעניין בי, לחקור את הסובייקטיביות שלי. ההתעניינות שלו בי מתרחבת וכבר אינה מרוכזת רק בהיבטים שונים של הגוף שלי, אלא הוא מתחיל להתעניין במחשבות שלי וברגשות שלי. בשנה הרביעית והחמישית של הטיפול פרצה מגפת הקורונה ונכנסה כמובן גם לחדר הטיפול. שנת הקורונה הראשונה הייתה גם שנה סוערת בפוליטיקה הישראלית. בשלב זה של התפתחותו, דין כבר פתוח יותר לעולם, ואני רואה אותו מנסה לעשות סדר, מנסה להבין. כך למשל הוא שואל אותי מה אני חושבת על הקורונה ומה אני מרגישה כלפיה, אנחנו מדברים על הבחירות לכנסת והוא מצייר את הסמלים של כל המפלגות, ושואל אותי מה אני חושבת על ביבי ועל ראשי המפלגות המתמודדים נגדו, הוא שואל למי אני מצביעה ולמה, ומברר אם אני הולכת לגשרים להפגנות נגד הממשלה. באחת הפגישות דין מבקש ממני לכתוב מכתב לקורונה ולספר לה מה אני מרגישה וחושבת עליה. מכתב זה הפך לראשון מעשרות מכתבים שכתבתי לבקשתו לנמענים שונים. כתבתי לקורקינט שלו, לעונת הסתיו, לבננה, לבובת הכלבלב שלו, לביבי, ליצחק רבין, ליגאל עמיר, להיטלר, לדונלד טראמפ. שוב כתבתי לקורונה, לבני גנץ, ליאיר לפיד, לקסדה שלו, לגשם, לאמא שלו, לים... ועוד ועוד. לפעמים גם הוא כתב, אבל בדרך כלל הייתי אני הכותבת בעוד הוא מצייר. לפעמים הציור היה קשור לנמען ופעמים אחרות לא. במובנים מסוימים חווינו מעין חילופי תפקידים. בכל שעת טיפול היינו מוציאים את התיקייה ובה כל המכתבים מסודרים לפי סדר, שעליו דין שמר, והוא היה אומר לי למי לכתוב הפעם, כשמדי פעם, כשלא היו לו רעיונות, היה מבקש שאני אבחר למי לכתוב. כך בכל פגישה שלנו כתבתי בין שלושה לארבעה מכתבים כאלה, בכתב גדול, על דף 4A. כמו בכל מה שעשינו יחד, כך גם כאן, השתדלתי שלא להינעל על מבנה קבוע ונוקשה של כתיבה, לא בתוכן ולא בצורה. על פי תפיסתי, כדי לעזור לדין להגיע להגמשה של מנגנונים, עליו לשהות בסביבה גמישה ולא מקובעת. לכן לפעמים הנחתי את הדף לאורך ולפעמים לרוחב, פעמים אחדות כתבתי בעיפרון ופעמים אחרות בעט. לפעמים בחרתי טושים צבעוניים והייתי מחליפה צבע כל כמה שורות, לפעמים התאמתי את הצבעים לנושא שעליו כתבתי (למשל, המכתב לעונת הסתיו נכתב בצבעי כתום, אדום וחום) ועוד ועוד. גיוונים אלו עזרו גם לי להמשיך למצוא עניין במלאכת הכתיבה הזו, גם כאשר היא הייתה עבורי ארוכה וחזרתית. בסוף כל פגישה של כתיבה דין היה מבקש ממני להקריא לו את המכתבים ואז לצלם אותם ולשלוח לו. בבית הוא היה חוזר וקורא אותם. בכך יצר חיבור בין חדר הטיפול לבית שלו, כמו לקח אותי לביתו, ויכול היה במהלך השבוע להעמיק את החוויה ואת ההבנה. עבורי הייתה זו תקופה מרתקת בטיפול. אני אוהבת לכתוב, הרגשתי והבנתי שהמכתבים חשובים מאד לדין. דרך המכתבים, דרכי, הוא מנסה לפענח את העולם ולהתחבר אליו הן קוגניטיבית והן רגשית. אז כתבתי. המכתבים היו ארוכים במידה והקפדתי לכתוב אותם בשפה טובה, שפה מעט גבוהה. תמיד חשבתי לפני שכתבתי, חשבתי על האדם או החפץ שאליו נתבקשתי להתייחס, וניסיתי להבין מתוך עצמי מה אני חושבת ומה אני מרגישה בקשר אליו. השתדלתי שהמכתבים יהיו מדויקים, שתמיד יכילו גם מחשבות וגם רגשות. חשבתי על דבריה של אלוורז שטענה כי לפעמים כדי לעכל חוויה מטופל צריך לראות אותה אצל האחר, והעמקתי בחוויה שלי. מצאתי את עצמי נהנית מן הכתיבה ונהנית להעלות על הכתב את תחושותיי ומחשבותיי. כך למשל בתחילת המגפה הרבינו לכתוב מכתבים לקורונה, ואני מצאתי שההאנשה של הקורונה והדיבור הישיר אליה במילים פשוטות ומדויקות, מאפשרים לי לבטא בצורה הטובה ביותר את שלל הרגשות שלי כלפי המגפה, והדבר אף היווה סוג של פורקן רגשי עבורי.


- פרסומת -

דין ממשיך לחקור דרכי ואיתי מגוון של תחושות אנושיות. אחת החוויות האנושיות המרתקות אותו הוא הצחוק. כשרק הכרנו ההורים סיפרו לי שדין כמובן איננו מבין הומור, וכשצוחקים הוא אינו מבין למה צוחקים ואם צוחקים עליו או ממנו או איתו. הצחוק הוא אכן חוויה אנושית, אולי ייחודית ובוודאי מרכזית. הוא נובע מן הגוף וקשור גם ליכולת להבין כפל משמעות, יכולת החסרה לדין. חוויית הצחוק מלווה אותנו בשלבים שונים בטיפול. בתחילת היכרותנו, כמו ילדים צעירים מאד, דין היה צוחק מכשלים גופניים – אם מישהו פתאום שיהק או הוציא נפיחה. אך בהמשך אני רואה כיצד הוא מנסה לפענח את הצחוק במובנו המתוחכם יותר. חיפשתי דרך להכניס את חוויית הצחוק לחדר הטיפול ונזכרתי בסרטון יוטיוב שפעם ראיתי: "בודהה ברכבת" , הקשור לתחום של "יוגה צחוק", ובאחת הפגישות שלנו הראיתי אותו לדין. בסרטון, המצולם בשחור לבן, רואים קרון רכבת בסוף יום עבודה, המלא באנשים עייפים, רציניים, שרויים כל אחד ואחת בתוך עצמו, כשלפתע אחד האנשים (ה"בודהה") מתחיל לצחוק. הוא צוחק וצוחק צחוק משוחרר ומתגלגל והצחוק שלו בהדרגה מתחיל להדביק את האנשים עד שהקרון כולו צוחק צחוק גדול. העייפות והבדידות נעלמות, האנשים כמו מתעוררים לחיים ומתחילים גם להתייחס זה לזה ולצחוק זה עם זה. דין מוקסם מן הסרטון. כשאנחנו צופים בו ביחד, הצחוק שבסרטון מדביק גם אותי ואני מתחילה לצחוק. דין מתבונן בי צוחקת. הוא מחייך. אנחנו מדברים ובוחנים על עצמנו מהו צחוק מידבק ומהו צחוק שאיננו מידבק. אנחנו מגלים, למשל, שצחוקה של הקורונה, אשר לא אחת "הגיעה" לשעות הטיפול שלנו, הוא צחוק לא מידבק. הקורונה הגיעה ביוזמת דין, ולהבנתי כדרך להתמודד עם חוויית המגפה ולעכל אותה. דין נהג להאניש אותה – העלה תמונה שלה בטלפון שלו והיה פתאום שולף את הטלפון, כאילו הקורונה הופיעה לפתע בחדר הטיפול. או אז הוא היה מתחיל להציג אותה ולדבר מגרונה. הוא נתן לה קול חד ומכשפי והיה גם משמיע את הצחוק שלה, צחוק קשה ולא נעים. בניגוד לבודהה ברכבת, כשהקורונה צחקה אני לא צחקתי. אני אומרת לדין שהיא לא מצחיקה אותי ושהצחוק שלה אינו מידבק, אולי כי הוא לא צחוק אנושי. דין בודק את הצחוק שלו מולי, ושמח לגלות שהצחוק שלו כן מדביק אותי. לפעמים הוא מבקש שננסה להצחיק זה את זה. כל אחד מאיתנו בתורו, ונראה מי מצליח לא לצחוק. דין עדיין אינו יכול לצחוק צחוק ספונטני, אבל הוא נהנה לראות אותי צוחקת, נהנה לחוות אותי צוחקת ממנו, צוחקת איתו, צוחקת כי הוא מצחיק אותי, כי יש לו את היכולת להצחיק אותי.

היחסים בין דין וביני הולכים ומתרחבים. אחרי התקופה הראשונה של הטיפול, שבה הרגשתי שאני בעיקר משמשת כאובייקט לשימוש ולחקירה, החל דין שואל שאלות לגבי הקשר שלנו. הוא שואל למה הוא כאן ולמה דווקא הוא בא אליי ולא אחותו. הוא מתחיל לחוש תסכול ולבטא כעס עליי כאשר איני מבינה בדיוק מה הוא מבקש, או כאשר אני עושה משהו לא נכון (מציירת קו, מוסרת כדור וכדומה). תחילה הוא היה חש את הכעס והתסכול, אך היה חסר כלים להתמודד איתם, לברר אותם איתי, והוא יכול היה רק למחוק אותי מחייו או להחזיר אותי אליהם. כך למשל הוא מכין לוח שנה וקובע תאריך שבו הוא מפסיק לבוא אליי, וכשאנחנו מצליחים להשלים, הוא משנה את התאריך או מוחק אותו לגמרי. בשלב מאוחר יותר בטיפול התחילה להתפתח בו היכולת למשחק ולדמיון והוא השתמש בה לצורך דיבור על רגשות. כך למשל, באחת התקופות שבהן היה מתוסכל ממני, התחפש לילד אחר. באחת הפגישות כשפתחתי את הדלת מצאתי אותו עומד, חבוש במשקפי שמש וכובע ומציג את עצמו כילד בשם גיא, חבר של דין, והוא עוד הוסיף ואמר שהיום הוא בא במקומו כי דין כועס עליי. התרגשתי לפגוש את גיא. התרגשתי לפגוש את היכולת החדשה הזו של דין להציג, לשחק משחק דמיון. באמצעות הדמות של גיא (עדיין לא באופן ישיר), דין הצליח קצת לדבר איתי על המשבר שלנו, ואני ניסיתי לתת הכרה ומילים לחוויית הכעס, לתסכול, לתחושה שאיננו מובן, לתחושה שאני לא מדייקת. בהמשך ובהדרגה מנעד היחסים שלנו גדל והתרחב, ועימו גדלה יכולתו של דין לשאת גם טעויות ואי דיוקים שלי. כך למשל, בתקופה מסוימת הקדשנו מספר פגישות לצייר ביחד לוח קליעה למטרה. דין ניהל את הציור, אמר לי מה הוא רוצה שנצייר, אך גם נתן לי מרחב גדול לצייר ולצבוע בדרכי. אם לא הבנתי אותו נכון, או לא צבעתי בצבע שהוא התכוון, הוא לא כעס ולא הראה כל סימנים לתסכול, אלא סקר את מה שעשיתי ואמר שזה לא משנה וזה בסדר גם ככה.


- פרסומת -

יכולתו המתפתחת של דין להיות ביחסים מורכבים יותר באה לידי ביטוי בציורי המטוסים שלו. מעניין היה לראות כיצד המטוסים מתחילים לקבל חיים. אם תחילה הם היו מונחים בחלל הדף ללא תנועה וללא הקשר, הרי שבהמשך הטיפול הם החלו לנוע, והתנועה שלהם נבעה ממקום מסוים או הלכה למקום מסוים: דין החל לצייר מטוסים ממריאים או נוחתים, הוא החל לצייר שדות תעופה, מגדלי פיקוח, מסלולי המראה ונחיתה, שמיים. הוא לא היה מצייר מתוך הזיכרון, מהראש, אלא חיפש באינטרנט תמונות של שדות תעופה שבהם ביקר או שבהם התעניין, או מטוסים השייכים לחברות תעופה שהכיר, והיה מתבונן בצילום שמצא ומנסה להעתיק אותו. כך באמצעות הציור התחבר גם למציאות חייו ועיבד את חוויותיו. אם כן, המטוסים שדין צייר כבר לא היו מונחים בחלל ריק, אלא יצרו יחסים עם סביבתם: היה להם בסיס שממנו הם יצאו ושאליו הם חזרו, הם התייחסו לשמיים, לעננים ולאדמה. זאת ועוד, בשלב מסוים הצעתי לו צבעי עיפרון, והוא החל משתמש בהם ומוסיף צבע לרישומים שלו. אני רואה בהתפתחות זו עדות לכך שהנוקשות שאפיינה את חוויית חייו הולכת ומתרככת. מתפתחת בו גמישות, מתפתחת יכולת לנוע, מתפתחת היכולת להכיל מורכבות, מתרחבת היכולת להיות ביחסים.

עם פרוץ מגפת הקורונה, כשהוטל על כולנו הסגר הראשון, התחלתי להכיר בזכות דין את פלטפורמת הזום ולהתיידד עימה. אמא שלו אמרה לי שלא משנה מה, הוא חייב לפגוש אותי ביום שני בארבע. כך הנחישות וכנראה גם הנוקשות של דין עזרו לי להתגבר על חששותיי ועל ההסתייגויות שלי, לפתוח חשבון זום, ולנסות להגדיל את המרחב הטיפולי שלי, שהיה תחום במשך שנים רבות כל כך בתוך אזור גיאוגרפי אחד מסוים – חדר הטיפול. העבודה איתו בזום הייתה מרתקת. ציירנו, כתבנו מכתבים, וגם הרבינו לשחק בקליעה למטרה – זרקנו חיצים למטרה שאותה הספקנו להכין ביחד עוד לפני הסגר. אני מיקמתי את המצלמה כך שדין יכול היה לראות הן את המטרה והן אותי לוקחת וזורקת את החיצים. דין היה מציג כאילו יש בידו חץ והיה מניע את ידו לאחור, ואני המשכתי את התנועה שלו עם החץ הממשי בידי וזרקתי אותו למטרה. כך, בזכות היכולת החדשה של דין "לעשות כאילו", בזכות היכולת שלו לדמיין, בזכות היכולת החדשה לסימבוליזציה, נוצר בינינו חיבור גופני-תנועתי, תחושה של צוות הפועל יחד בצורה מדויקת ליצירת תנועה רציפה, הפונה בעוצמה החוצה.

אחת החוויות המעניינות בעבודה בזום הייתה ההזדמנות לפגוש את המטופלים בביתם, בחדרם. כך, במפגשי הזום הראשונים, דין מראה לי את החדר שלו. בין שאר הדברים ראיתי על המיטה שלו בובת כלבלב די גדולה, חומה ופרוותית. לשאלתי, דין מספר שהוא קיבל את הכלבלב הזה כשנולד, וקוראים לו כלבלבי ושהוא תמיד נמצא על המיטה, אולי כמעין כרית או קישוט. שיחה זו שלנו וכנראה המבט שלי על בובת הפרווה החייתה אותה. מאז אותו מפגש הפך כלבלבי לבן לוויה של דין. כשהסתיים הסגר הוא היה מגיע לשעות הטיפול שלנו תמיד יחד איתו. הוא מאד הקפיד שאברך גם את כלבלבי לשלום בבואם ובלכתם, והיה מעיר לי אם שכחתי. הוא הושיב את הכלבלב על השולחן לידו, והכלבלב היה משתתף בשיחות, עונה על שאלות, מספר על חוויותיו. דין היה מחבק אותו, דואג לו, דואג שאכבד גם אותו בשתייה ואף בחטיף מותאם לכלבים שאותו יצרנו מפלסטלינה. נזכרתי בילד שאכל סבונים, שהיה עסוק במערכת העיכול, בילד שהתחבר דווקא לבובת התנין והצב מתוך קופסת חיות הפלסטיק הקטנות שיש לי, והנה עתה דין מחבק בובה פרוותית ונקשר אליה, ובאמצעותה הוא מעבד חוויות רגשיות הקשורות לתהליכי היקשרות, כשהוא מסוגל להרגיש מנעד הולך ומתרחב של תחושות אנושיות.

יכולות אלו באו לידי ביטוי גם בתחום הציור. בשלב מסוים בטיפול הפסיק דין לצייר רק מטוסים והחל מצייר דברים רבים אחרים. בתקופה שבה כתבנו מכתבים נהג לצייר את מושאי המכתב: את וירוס הקורונה, את בני גנץ, את האופניים שלו ועוד. אחר כך ביקש שאראה לו תמונות של ציירים והוא היה מעתיק אותן. זכורה לי פגישה אחת שבה הבאתי ספר מתערוכה של אמנות החל במאה התשע-עשרה. חשבתי שהוא יבחר מן הסתם ציור ריאליסטי או ציור בעל קווי מתאר וצורות ברורות. אך דין הפתיע אותי כשבחר ציור של ואן גוך, ובו סירות מפרש עוגנות על שפת ים. דין העתיק את הציור והשתמש בצבעי מים כדי לצבוע אותו. הוא צייר ביד חופשית, לא התעקש על דיוק נוקשה, נתן לצבעים לנזול מעט בקצוות, והתוצאה הייתה מרהיבה. דין בחר לצייר ציור אימפרסיוניסטי, ציור שכל כולו מושתת על חוויה רגשית של רגע ולא על קווי מתאר ברורים ונוקשים, והוא הצליח לצייר אותו באופן כזה, שרק מי שחש את הדברים בתוכו היה יכול לעשות.

הטיפול בדין עדיין לא הסתיים.

 

שמוטי

בַּחֲדַר הַטִּפּוּל

שׁוֹפֵךְ הַיֶּלֶד צֶבַע כָּתֹם.


- פרסומת -

טִפּוֹתָיו נִגָּרוֹת עַל

הַמַּגָּפַיִם הַחֲדָשִׁים שֶׁלִּי.

מִתְיַבְּשׁוֹת,

מִתְקָרְשׁוֹת,

פּוֹצְעוֹת אֶת יָדַי,

מְגַלְגְּלוֹת אֶל חֵיקִי

שְׁלַל תַּפּוּזֵי שָׁמוּטִי

מִן הַפַּרְדֵּס שֶׁל סַבָּא שֶׁלִּי.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול בהבעה ויצירה, ילדים, ספרים, תיאורי מקרה, טיפול בילדים
רשא מוסא-קעואר
רשא מוסא-קעואר
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
אירית גלינה
אירית גלינה
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אשקלון והסביבה
חנה מן
חנה מן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, קרית שמונה והסביבה
הדר אמיר
הדר אמיר
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, נצרת והסביבה, יקנעם והסביבה
הדר כהן סטורלזי
הדר כהן סטורלזי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה
איזבל אדנבורג
איזבל אדנבורג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יקיר בן-משהיקיר בן-משה26/9/2023

יצירה מרגשת ונדירה בכוחה. 'הָאֶבֶן הָיְתָה רַכָּה וְיָכֹלְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הֶמְיַת הַשָּׁמַיִם, לִרְאוֹת אֶת הַמִּלִּים שֶׁלָּנוּ חוֹלְפוֹת בֵּינֵינוּ, לַהַק חֲסִידוֹת בָּאָבִיב'. בשורות נפלאות אלו, המסיימות את השיר 'דייט', קולעת עירית בן עזר את מלוא המתח, השגב והיופי של שירתה: זאת שירת 'האבן הרכה' ו'המיית השמיים', שירת 'להק החסידות באביב'. וכך, לאט ובעדינות, פורשת לפנינו בן עזר מוטת כנף של רקיע ומעוף, ומוליכה אותנו בין סבך ענפי הגומא לתוך זיכרונות ילדות, פרקי זוגיות, אמהות ומסעות פיוטיים שונים בחיי היומיום; וכאשר העושר הלירי המופלא הזה נארג לתוך שאר פרקי הספר, בין החלק התיאורטי לתיאורי הטיפולים – נבראת לפנינו יצירה מלאה, מרגשת ונדירה בכוחה האמנותי.

אהוד קוגוטאהוד קוגוט20/9/2023

ספר מעורר השראה. ספר מעניין. נוגע. קרוב לחוויה. אותי מאוד שכנעה התזה של הגעה לילדים בדרך עוקפת מילים, ובפרט בדרך שמתייחסת לצבעים וצורות. התמזל מזלם של הילדים אשר הגיעו לטיפול כה רגיש, מתבונן בדקויות ויודע לתת להן שם. הספר נסך בי כמטפל אופטימיות לגבי היכולת להגיע לנפשם של ילדים, ולהתחבר לכוחות הבריאים החבויים בהם ולהעצימם, דרך נוכחות קשובה, רגישה ומאפשרת. ספר שפותח את הראש ומביא זווית קצת אחרת מהמוכר לנו בספרות על פי רוב. אהבתי מאוד.

תום בן עזרתום בן עזר20/9/2023

ספר מרגש, מלמד ומרחיב את הנפש. ממליץ לכל אדם ובוודאי למי שעיסוקו הוא בנימי נפשם של אחרים. הקריאה הייתה מסע מרגש של חשיפה מלאת תבונה של תהליכי טיפול וצמיחה של ילדים ותשומת לב לחוויה הנוצרת באותו מפגש אינטימי. השירים של הכותבת ליוו את הקריאה באופן פשוט ועמוק שנותן עוד רובד לדברים בין השורות שמתרחשים בעולם הטפולי. פשוט מרגש!