תמרה לילך מזומן
פצע כוכב
הליקון
כַּמָּה עוֹד אוּכַל לְהַאֲשִׁים אֶת הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי
וְאִם בָּאתִי מִמָּקוֹם לְלֹא מָקוֹם
וְאִם בָּאתִי מִבּוֹר עָמֹק
הַמֻּנָּח תַּחַת שְׁכָבוֹת שֶׁל שֶׁקֶט
וְאִם לֹא לָמַדְתִּי לְדַבֵּר
רַק לִשְׁתֹּק
לִבְעֹר
אֵין לִי אֶפְשָׁרוּת לִהְיוֹת אַחֶרֶת
וְמחשבה זאת
שׂוֹרֶטֶת אֶת צְדוּדִית הַנְשָׁמָה
וּמְעַרְבֶּלֶת
פצע כוכב, ספר שיריה החדש של תמרה לילך מזומן, מראה לנו את כוחה של הבעירה. זאת אינה התלקחות של אש, ניצוצות וגיצים בוערים, אלא בעירה אחרת. רפויה יותר, איטית ומתמסרת: בעירתה של הכתיבה. אותה כתיבה, אשר "מונחת תחת שכבות של שקט" היא בעירה אשר "שורטת את צדודית הנשמה ומערבלת". זהו מקום הולדתו של הפצע אך גם של הכוכב. פצע כוכב.
כתיבתה של תמרה, כמו בספרה הקודם, 'אור נקבוביות' (פרדס, 2017), נוגעת כל כולה באותה בעירה, בזוהר מעמקים. השירים נעים זה מתוך זה במרקם אחיד, ללא כותרות, בשפע של זרמי זמן, תודעה, מצבי רגש רצופי תחושות אשמה, פליאה, ריקות והתמלאות; שירה אשר מכוונת פנימה ובה בעת אל העולם. ובריקמה היפה הזאת, הכל כך סימפונית, שוקעת תמרה לתוך מראות אוקייאניים, שיש בהם יופי, חלום ופיכחון, אבל בעיקר תודעה חזקה, עצמאית; וכפי שהיא כותבת: "אבל אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶכְתֹּב עַל הַיֹּפִי. יֵשׁ הַרְבֵּה יֹפִי, אֲבָל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי כְּשֶׁהֵן נִפְקָחוֹת, הַנֶּפֶשׁ שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן וְהִיא חֲזָקָה". את כוחו של היופי ואת כוחה של הנפש אי אפשר למדוד בעצימת עיניים, גם לא בפקיחתן, אלא רק בשירים. הם הבוראים עולמות.
יקיר בן-משה
- פרסומת -
תמרה לילך מזומן היא בבליותרפיסטית ומנחת סדנאות כתיבה לביטוי אישי. כותבת שירה על גבי קירות ברחובות הארץ. בת, רעיה ואם. מתגוררת בגבעתיים. זהו לה ספר שירה השני.
לפניכם מספר שירים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
*
כַּמָּה עוֹד אוּכַל לְהַאֲשִׁים אֶת הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי
וְאִם בָּאתִי מִמָּקוֹם לְלֹא מָקוֹם
וְאִם בָּאתִי מִבּוֹר עָמֹק
הַמֻּנָּח תַּחַת שְׁכָבוֹת שֶׁל שֶׁקֶט
וְאִם לֹא לָמַדְתִּי לְדַבֵּר
רַק לִשְׁתֹּק
לִבְעֹר
אֵין לִי אֶפְשָׁרוּת לִהְיוֹת אַחֶרֶת
וּמַחְשָׁבָה זֹאת
שׂוֹרֶטֶת אֶת צְדוּדִית הַנְּשָׁמָה
וּמְעַרְבֶּלֶת
*
הַזָּרוּת שֶׁנִּכְפְּתָה עָלַי
אוֹכֶלֶת לִי אֶת הַבֶּטֶן
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיפֹה
לְהַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹת
*
זֶה לֹא שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצָה לִכְתֹּב
עַל זֶה.
אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶכְתֹּב עַל פְּרַאג
אוֹ עַל הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁקַּיָּם בֵּינֵינוּ,
וְהוּא קַיָּם בֵּינֵינוּ הַיֹּפִי הַזֶּה
גַּם עַכְשָׁו
כְּשֶׁאֲנִי לְבַד,
לַמְרוֹת שֶׁאַתָּה עֲדַיִן אַתָּה
וּבִפְּרַאג הָיָה יָפֶה כָּל כָּךְ,
אֲבָל מַשֶּׁהוּ זָז בִּי
כָּל הַזְּמַן,
מֵהַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב
זָז וְלֹא מַפְסִיק,
זָז וְלֹא שׁוֹכֵחַ
זָז וּמֵזִיז אוֹתִי מֵעַצְמִי,
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת כַּמָּה אֶפְשָׁר לְהַרְגִּישׁ הַרְבֵּה
עַד שֶׁאֵין כִּמְעַט מַחְשָׁבוֹת בְּרֶצֶף
וְאֵין רֶצֶף שֶׁל אָדָם שֶׁמַּגְשִׁים אֶת חַיָּיו -
אֲבָל אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶכְתֹּב עַל הַיֹּפִי.
יֵשׁ הַרְבֵּה יֹפִי,
אֲבָל הָעֵינַיִם שֶׁלִּי
כְּשֶׁהֵן נִפְקָחוֹת,
הַנֶּפֶשׁ שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן
וְהִיא חֲזָקָה.
*
בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה לְבַד
אֲנִי צְרִיכָה לְהַזְכִּיר לְעַצְמִי שֶׁאֲנִי לֹא לְבַד,
וְאִם פִּתְאֹם מִישֶׁהוּ יִתְקַשֵּׁר
לְהַזְכִּיר לִי
שֶׁאֲנִי מַסְפִּיק חֲשׁוּבָה כְּדֵי לִזְכֹּר,
שֶׁיֵּשׁ מִלִּים
שֶׁיֵּשׁ סִבָּה לָלֶכֶת לַיָּם בַּקַּיִץ,
שֶׁיֵּשׁ אֶפְשָׁרוּת לִשְׁלֹחַ יָד וְלָגַעַת בַּבָּשָׂר שֶׁלִּי
אוֹ בַּבָּשָׂר שֶׁלּוֹ,
וְאוּלַי הָרוּחַ לֹא תִּפֹּל לְתוֹךְ הָרִיק,
וְאוּלַי הַפַּעַם הַמִּלִּים שֶׁלִּי יִשָּׁאֲרוּ מַסְפִּיק זְמַן
מִבְּלִי שֶׁאֶצְטָרֵךְ
לְהִצְטַדֵּק. לְהִתְעַרְטֵל. לְהִסְתַּפֵּק.
בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה לְבַד
אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם חָזָק,
מְדַמְיֶנֶת אוֹתָנוּ נִכְנָסִים לְתוֹךְ עַצְמֵנוּ, מְרַחֲפִים.
*
לֹא לְבַדִּי טִפַּסְתִּי לְהַגִּיעַ אֶל עַצְמִי.
בָּאוּ אֲנָשִׁים וְעָזְרוּ,
חֶלְקָם מָשְׁכוּ אוֹתִי לְמַטָּה
בּוֹרוֹת שְׁחֹרִים,
חֶלְקָם הִגִּיעוּ בַּלַּיְלָה רוּחוֹת שֵׁדִים,
לֹא לְבַדִּי הִגַּעְתִּי לִתְפֹּס מִלִּים.
אָהוּב שֶׁלִּי הָלַךְ לְאַחֶרֶת
וְהַגּוּף שֶׁלִּי בָּגַד בַּלֵּב.
לֹא לְבַדִּי מָשַׁכְתִּי לְמַעְלָה,
בָּא אֱלֹהִים בִּכְבוֹדוֹ
נָתַן בִּי מַטָּרוֹת קָשׁוֹת,
לְבַדִּי בַּלֵּילוֹת חִשַּׁבְתִּי חִשּׁוּבִים
מָה עָדִיף,
לִחְיוֹת כְּאִלּוּ
אוֹ לִכְתֹּב כְּדֵי לִחְיוֹת.
לְבַדִּי בָּחַרְתִּי
אַךְ אֵלּוּ מָשְׁכוּ אוֹתִי
לְכָאן.
*
מַה תּוּכְלִי לוֹמַר לָעוֹלָם
שֶׁמֵּרֹב שֶׁהָעוֹלָם בְּתוֹכֵךְ כָּל כָּךְ עָמֹק
אֵין עוֹלָם בְּתוֹכֵךְ
כָּל עָלֶה שֶׁנִּדְבָּק לְתוֹךְ הַלֵּב
חוֹדֵר כְּמוֹ סִכָּה וּמַשְׁאִיר אוֹתָךְ
לָלֶכֶת יְחֵפָה
מַה תּוּכְלִי לוֹמַר לַלֵּב שֶׁלָּךְ
שֶׁלֹּא אָשֵׁם
הוּא לֹא אָשֵׁם
הוּא נוֹלַד נָקִי
וְכָל טִנֹּפֶת קְטַנָּה
מַחְזִירָה אוֹתוֹ לְתוֹךְ שִׁבְעִים שְׁאֵלוֹת.
מַה תּוּכְלִי לוֹמַר לְעַצְמֵךְ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁהוּא חָבוּל
מֵאַלְפֵי הִתְנַסֻּיּוֹת שֶׁלּוֹ
לַעֲמֹד זָקוּף
עַל אַף שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ
זוֹ אַהֲבָה
וְאַתְּ לֹא יוֹדַעַת
אֵיךְ
- פרסומת -
