לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
פוליטיקה – טיפול – אהבה | ליאורה סוטו ואיתן גילור מילרפוליטיקה – טיפול – אהבה | ליאורה סוטו ואיתן גילור מילר

פוליטיקה – טיפול – אהבה | ליאורה סוטו ואיתן גילור מילר

ספרים | 28/1/2022 | 1,495

פרק מתוך הספר "פוליטיקה - טיפול - אהבה", במהלכו מנתחים איתן גילור מילר וליאורה סוטו טיפול שהעבירה סוטו עם צעירה ישראלית ערביה, לצל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני המשך

 

פוליטיקה – טיפול – אהבה

ליאורה סוטו ואיתן גילור מילר

פוליטיקה – טיפול – אהבה

'עצמי קהילתי' כמפתח להבנת תהליכים קליניים

הוצאת רסלינג

 

פוליטיקה – טיפול – אהבה נע בין כמה צירי זמן, כמה מספרים וכמה שפות. הוא מתאר סיפור דרמטי, מתפתח ומרתק של נוּר – ישראלית-ערביה צעירה. הסיפור עולה מתוך תהליך טיפולי – מפגש בין נור וליאורה, מטופלת ומטפלת בנות תרבות ולאום שונים – המתקיים בצל סכסוך מדיני עקוב מדם. סיפור זה שזור בסיפורם של איתן וליאורה, מחברי הספר המביטים על התהליך הטיפולי ועל האופן שבו החיים האישיים והמקצועיים שלהם נוגעים ומשפיעים על ההתמקמות שלהם מול תהליכי הטיפול; בהקשר זה הם מציעים את המונח "עצמי-קהילה". את כל אלה מלוות הערות מרחיבות דעת מתחום הטיפול הנפשי, החברה והפילוסופיה.

"ספרם של ליאורה סוטו ואיתן גילור מילר הוא ייצוג של דור חדש של כותבים ומטפלים, הוא מציע מוצר ספרותי אחר, חדש ומורכב. זהו ספר המורכב מארבעה מישורי עלילה, כמה סוגי מספרים, וכפי שמעידים המחברים עצמם – הם מותירים לקורא את המלאכה המורכבת של פיענוח הספר על כול רבדיו. אם יש משהו שאנו מבקשים מספר לעשות, הרי זה בדיוק הדבר הזה".
אילן שיינפלד, סופר ומשורר

"כל אחת מהדמויות (נור, ליאורה ואיתן) משאירה את חותמה על הספר בתור סוכנות שלמה, עם מערך מנטלי משלה, ביוגרפיה משלה וצורות ביטוי משלה. דבר זה יוצר מרקם רב-שכבתי שבו ארוגים שלושה סיפורי חיים... וזה נראה כל כך מורכב עד שנדמה שאפשר רק ללכת לאיבוד, אך כאן הגדולה של הספר: לא רק שהקורא אינו הולך לאיבוד, אלא זאת שהוא מוצא את עצמו, כפי שאני מצאתי, מרותק לחלוטין, זורם לגמרי. אני משוכנע שהקורא שיצלול לטקסט זה יֵצא עם נכס רב".
פרופ' אורי הדר, פסיכולוג קליני, אונ' ת"א והמרכז האקדמי רופין
 


- פרסומת -


ליאורה סוטו היא מטפלת באמנות ומדריכה מוסמכת. מרצה במוסדות אקדמיים ללימוד טיפול באמנות; מחברת של הספרים: "טיפול בלב ים (ולא באקווריום") (2018); "לגעת בנפש – פסיכותרפיה באמצעות חומרים וצבעים" (2008); "כעס, פחד וגעגועים יצאו לטיול" (1996).

איתן גילור מילר הוא מטפל באמנות ומדריך מוסמך; כתב במערכת הבריאות של "הארץ; מרצה בהשתלמויות למטפלים של משרד החינוך ובסדנאות לצוותים מקצועיים

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:


פגישה אחת-עשרה, 3.9.2014

 

איתן: כשכותבים סיפור שנטוע בתקופה מסוימת, זיכרונות ורגשות ששייכים לאותה תקופה עולים. ליאורה ואני יושבים ומשתפים זה את זה וכל אחד זוכר אחרת את תקופת המלחמה ההיא. את העמדות היהודיות אנחנו מכירים היטב. הן הציפו את התקשורת מימין ומשמאל, וגם אותנו.

ליאורה: אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, אני מתעוררת בבוקר לאחר עוד לילה של לחימה וזה מעורר בי דאגה רבה לבשאר, הידיד שלי שגר בעזה. אני מנסה להתקשר אליו, יודעת שרוב הסיכויים שלא אצליח להשיג אותו, ולהפתעתי הוא עונה. הוא נשמע היסטרי יותר מאשר בפעמים הקודמות. "הם מטורפים. הבניינים רועדים כל הזמן. מטוסים באוויר. מה הם רוצים להשיג? הם רוצים למחוק אותנו? אני לא מבין. אני לא מבין". אני שואלת אותו אם המשפחה שלו נפגעה, והוא אומר שהילדים בהיסטריה מהבומים, "כל רגע בום. בום. בום". "והבית?". "השכונה שלי לא נפגעה יחסית והבית שלי עדיין עומד". הוא שואל אותי אם אנחנו יודעים מה קורה שם, אבל לא מחכה לתשובה. "תגידי להם שנהרגים כאן מאות אנשים כל הזמן. הרבה ילדים. תגידי לעולם, שיֵדעו". "אני יודעת", אני אומרת. "דווקא אומרים. הלוואי שזה יסתיים כבר ושלא יהרגו עוד", אני צועקת לו.

איתן: ב-BBC מסקרים הפגנה בלונדון נגד ההתקפה הישראלית. שם זה נורא נוח. יש את הישראלים ויש את הפלסטינים, ואם ישראל תפסיק לכתוש את הפלסטינים ותיתן להם מדינה, אז הכול יהיה בסדר. גם אלו שתומכים בצד אחד לפעמים רואים את הדברים בפשטנות יתרה. מארג הזהויות המורכב נעלם מעיניהם.

ליאורה: המפגינה ההולנדית או האנגלייה, הנוצרייה הממוצעת, לא מכירה את המורכבות הקיימת, את ההבדלים בין אלו לבין אלו. האירופאי הממוצע לא יודע אפילו עובדות פשוטות: גודלה הזעיר של ישראל, עזה במקום אחד והגדה המערבית במקום אחר, ושהם מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית ישויות שונות עם אינטרסים שונים, בעיקר בשנים האחרונות. עזה, הגדה המערבית, פלסטינים, חמאס, אבו מאזן, חזבאללה, ערבים תושבי ישראל, בלי תעודה, עם תעודה, תושבי מזרח ירושלים, כולם אצלם מקשה אחת. מצד שני, אולי איזו הולנדית, גם בלי להכיר את הפרטים האלו, מעוררת את דעת הקהל ומצליחה לגרום להפעלת לחץ עלינו.

איתן: היא מוציאה את התסכולים שלה על אימא שלה שלא אהבה אותה מספיק, דרך זה שהיא מפגינה בעד מדינה פלסטינית, ואנחנו סופגים את לחץ דעת הקהל שאולי תעזור לעשות כאן שינוי כלשהו.

ליאורה: נכון. אנשים חייבים להיצמד למשהו, למישהו, ומשום-מה במקרים רבים מעדיפים לבטא הרבה תסכול ותוקפנות ובמקביל טוב לב, בכוחות עצמם או באמצעות אחרים.1

מעניין מה ההולנדית הזאת הייתה אומרת על מה שקרה אחרי שסיימתי את שיחת הטלפון עם בשאר, כשנכנסתי למטבח לקחת כוס מים. ישבו שם בן זוגי ואברהים, קבלן שעובד איתו. "זה בלתי נסבל מה שקורה בעזה", הפטרתי; הייתי עדיין נסערת מהשיחה עם בשאר. "מגיע להם!" משיב אברהים, "איתם זה לא ייגמר בחיים". הייתי מופתעת. אני מכירה את אברהים כבר שנים רבות. הוא ובן זוגי ביחסי עבודה הדוקים ונוצר ביניהם גם קשר אישי. אברהים אירח אותנו בביתו בג'סר א-זרקא. אני מכירה את משפחתו והם עשו עליי רושם של משפחה חמה וערכית. הוא בכלל לא רואה את עצמו פלסטיני; "אני ערבי-ישראלי", הוא אומר, "והם לא מעניינים אותי". אין בו אפילו מעט אמפתיה כלפי העזתים והמלחמה הזאת רק מזיקה לו. יש לו ביקורת משלו על הממשלה, אבל דווקא בהקשר הזה הוא הרבה יותר שלם עם מה שהממשלה עושה. הוא לא מזועזע, ובטח לא מרגיש אשמה. "ערבים מבינים רק כוח", הוא אומר, ואני בוחרת לשתוק וללכת לענייניי. דעותינו כל כך רחוקות.

איתן: למרות שאני יודע שיש ערבים עם דעות כאלו, זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. האם הוא לא מרגיש הזדהות כלשהי עם הקבוצה הדתית שאליה הוא שייך? האם הוא בכלל רואה את עצמו שייך אליה? או שאולי הוא מזדהה עם התוקפן? ככל שאני חושב על זה, זה מזכיר לי את תסמונת סטוקהולם.


- פרסומת -

ליאורה: הוא חי בישראל ורוצה להרגיש שייך לרוב הישראלי. מה לא מסתדר לך? כל אחד והמחיר שהוא בוחר: להיות עם הרוב האזרחי או להיות עם מוצאו הדתי.

איתן: באותה תקופה עבדתי בבית ספר עם צוות מעורב של יהודים וערבים. חדר הצוות, שבו היינו מנותקים מהילדים, היה המקום לפרוק ולהביע את התסכולים ואת הקשיים, בעיקר אלו שקשורים לעבודה, אבל המציאות החיצונית תפסה שם מקום רב. עם זאת, אם בעבר היו שיחות על כל נושא, כשהחלה המלחמה היה נדמה שלא כל עמדה היא לגיטימית. החרדות הרבות על הילדים של חלק מאנשי הצוות שמשרתים בצה"ל, חלקם ממש בתוך עזה, או החשש מהמנהרות ומהחטיפות, אלו שלטו בשיח והיה נדמה שאין מקום לקולות ביקורתיים. גם בינינו, בין אלו שלא האמינו במקבלי ההחלטות, היה שיח שקט בעקבות ההבנה שעדיף שלא נשמיע את קולנו בצוות. רוב חברי הצוות הערבים בכלל לא נכנסו לדיונים האלו. אני לא בטוח, אבל אולי אפילו נכנסו פחות לחדר הצוות. אחת מהן, נדאא, סיפרה לי על הכאב הגדול שיש לה על כל מה שקורה: "אני לא מצליחה להבין איך ישנם כאלו שמקבלים את הדבר הנורא שמתרחש שם בהשלמה. אנשים שעובדים איתי ואני מכירה ואוהבת, ואני לא מצליחה להבין איך הם לא נרעשים מכמות ההרוגים". היא אומרת לי את זה, ואני מתאר לעצמי שלא במקרה בחרה בי. היא מדברת בקול רם, אבל מסתכלת סביב לבדוק מי שומע ומי לא.

ליאורה: החרדה הקיומית של העם היהודי הנרדף והחרדה של העם הפלסטיני שגורש וחי תחת כיבוש ומתחנן למדינה משלו מתנגשות זו בזו. לא עם אחד שנופל לזרועות השני מתוך הכרה וחמלה אלא שני עמים עיוורים זה לזה, קהי חושים. ועכשיו אני ממש לא נשמעת שמאלנית, אבל איתן, נחזור לנור.

קצת אחרי תחילת הפגישה שלנו נור שואלת אותי במה יועיל לה הטיפול. אני שמחה שהיא מגלה יוזמה ואפשר לומר שאני מאפשרת לה להתבונן בשאלתה ואומרת לה, "את בחרת להיות מטפלת, עובדת סוציאלית", והיא מתפרצת ואומרת, "אני אוציא ילד מבית שאבא שלו עושה לו דברים, ואני אעזור לאישה שקשה לה לגדל את הילדים שלה ואני אשיג לה עזרה". אני שואלת אותה, "ומה לגבי להיות אדם מאושר יותר? שלם יותר?".

וכאן, איתן, חשוב לי לומר שלא אמרתי לנור בשלב הזה את מה שנראה לנו מובן מאליו, שתוקפנות היא למעשה סימפטום של חרדה (לא תמיד, אבל לתחושתי בהחלט במקרה זה). במקום לטפל בחרדה, היא מופנית כלפי עצמנו או כלפי אחרים. אין הבדל בין חוסר קומוניקציה, ריבים, ברוגזים ומלחמות בין אנשים פרטיים ובין מדינות. כאדם פרטי, אין לי שליטה על מה שקורה בעזה, ואני מיואשת מאוד מהמצב, אבל ברמה הפרטית, אני אמורה להיפגש עם כל החלקים שבי, לתת דרור לכל העצמיים ולתת להם ביטוי, ובטיפול אנחנו עושים בדיוק את זה, נפגשים גם עם ביטויי העצמי השונים שלנו, העצמי שמרגיש מועקה, העצמי שמרגיש כעס, עם כולם2. וה"התנפלות" של נור עליי משמחת אותי, כך נוכל להיות בתוך החוויה.

נור שותקת ואני שוב פונה לקונקרטי. אני חושבת על השיחות האחרונות שלנו ועל המלחמה שסיפרה שבעלה פתח נגדה; אני שואלת אותה היכן הדברים עומדים. "בסדר", היא אומרת בייאוש, "את יודעת איך זה גברים", ואני עונה בהחלטיות, "לא. אני לא מבינה". אני מסבירה לה את עצמי ואומרת, "אני אומנם יהודייה ואת ערבייה ויש בינינו הבדלי תרבות, תפיסות ומנהגים שונים, אבל ביחסי אישות אני קצת רגישה לנשים ומקווה שלכל הנשים, לא משנה מאיפה, יש זכויות וצרכים ושהן יודעות לשמור על עצמן. כמו שלא מקובל עליי שנשים באפריקה עוברות מילה ואני שמחה שיש שם שינוי חלקי, אני רוצה לחשוב שאת ואני, אזרחיות מדינת ישראל, ערבייה ויהודייה, תופסות את המקום שלנו כנשים באופן דומה".

אני מודעת לכך שאני אולי חריפה מדי כשאני מכניסה את המונחים יהודייה וערבייה, קל וחומר בהקשר של הדיון המגדרי, ושאני לא מניחה לה לברוח. הקשבה ואמפתיה לבדן לא יקדמו את התהליך3.

המלחמה המשתוללת מחוץ לחדר מחדדת את הרצון לזהות את יחסי הכוח בכל סיטואציה ולתקנם. החשיפה התדירה ליחסי שולט-נשלט, כובש-נכבש, מעוררת בי את תשומת הלב להיבטים האלו גם ביחסים הזוגיים הבין-מגדריים, ולכן עולה בי כעת צורך להבין טוב יותר איך זה באמת אצלה בבית, להגן עליה ולדון איתה ביחסי המין שלה, כי אלו עשויים לגרום לה להבין את יחסי הכוח ביניהם. אני אומרת לעצמי שאני יכולה להבין את בעלה, אבל אני לא יכולה להצדיק את מעשיו.


- פרסומת -

"זה בכלל לא אותו דבר", נור מתריסה בפניי, "אצלכם אפשר להתגרש. אצלנו אסור". אני משתהה אל מול התהום שנפערה בינינו. אני, שנופפתי עד לפני רגע ברעיון של "שתינו אזרחיות מדינת ישראל", מבינה שאנחנו כנראה במקומות שונים מאוד. אני מבקשת שתבהיר יותר. "מה יש כאן להסביר? יש בכיתה שלי סטודנטיות יהודיות שחיות פעם עם זה, פעם עם אחר, מתחתנות ומתגרשות, ואצלנו ברגע שיצאת מהבית את עוברת לבית של בעלך, גרה עם המשפחה שלו ונשארת שם לתמיד". אני שואלת אותה אם יש מקרים קיצוניים של גירושין. "כן", היא אומרת, "כשהגבר אלים, או שיכור כל הזמן, ובעלי בסדר. הוא לא קמצן איתי בכסף; הוא שמח שאנחנו מבקרים יחד את סבתא שלי בשבתות. אני פשוט בעייתית". "אם יש לנו בעיות", אני מגיבה, "זה קשור לא פעם בסביבה הקרובה שלנו, בבני הזוג שלנו, בזוגיות שלנו. אני לא רוצה שנחפש אשמים, אלא שנברר מה באמת קורה אצלכם", והיא עונה, "הוא צריך לחיות עם אישה שיש לה כאבים. זה בטח מאוד לא נוח לו. אני חלשה".

היא ממשיכה, "יש אצלנו גברים שהם בסדר אבל מעט מאוד. אין הרבה גברים כמו משארף. הוא לומד איתי באוניברסיטה ואנחנו גם יחד בעבודה המעשית". היא שותקת ואני מוצאת את עצמי שואלת שאלה מטופשת. "הוא מוצא חן בעינייך?" והיא מחווירה, "לא. זה לא ככה". היא מעמידה אותי במקום ואומרת לי, "אני נשואה והוא נשוי", וכדי שתבין שאני מנסה יותר מכול להבין את הדינמיקה שבינה לבין בעלה, אני ממשיכה, "בכל זאת, אני רוצה לשאול אותך, ואני מבינה שזה לא עומד על הפרק, אבל אם היית עם משארף, במה זה היה שונה מהיחסים שלך ושל בעלך?". "אצלנו אין שיחות. אנחנו אוכלים ביחד, אנחנו במיטה ביחד, הוא קם לראות טלוויזיה. משארף בטח מדבר עם אשתו, מתעניין בה, רוצה שיהיה לה נעים... בעצם אני לא יודעת...". נראה לי שנור נבהלת מעצמה ואז היא משתתקת. אני רואה שהיא דומעת.

איתן: במקרים רבים, כשמטופל מתאר את הסבל של עצמו, הוא מנותק מהכאב. לעומת זאת כשהוא מתרחק מעצמו, ומתאר את הטוב אצל מישהו אחר, הוא מדבר על הפוטנציאל שמוחמץ בחייו. רק אז הוא מתחבר לכאב שלו.

ליאורה: כל כך נכון.

איתן: הפרעתי לך.

ליאורה: אתה לא מפריע, אתה נהדר.

שקט בחדר ונראה לי שהוא תוקע, מציף את הכאב אך לא מאפשר לשהות בו, ולכן אני אומרת, "את יותר מדי ביקורתית כלפי עצמך. מערכת היחסים הזוגית כנראה לא קלה לך". היא עוצרת אותי ואומרת שהיא מעדיפה שלא אמשיך. "אמרתי לך כבר שאין לי ברירה, שאני חייבת להישאר איתו, ואני צריכה ללמוד להסתדר", היא פוסקת. אני משיבה שאנחנו לא יכולים לאלף את עצמנו, הסבל שלנו תמיד יחלחל החוצה בדרכים יצירתיות מאוד. "אני באמת מאוד סובלת", היא אומרת, "ואני פשוט שונאת את זה. כל בוקר הוא מתעורר מהשעון וישר רוצה מין. אחר כך הוא יוצא מהמיטה. אני יוצאת אחריו והולכת לעשות לו קפה. רק כשהוא מתיישב לשתות, אני הולכת להתקלח".

"עד כמה את חושבת שאת הבעלים של הגוף שלך?" אני שואלת. אני מנסה לדבר איתה על האחריות שלנו על גופנו. היא עונה לי שהיא חושבת שנשים צריכות להיות חכמות ולא צודקות. "אימא שלי כבר מזמן אמרה לי את זה. את לא תביני, כי אצלנו אין ברירה".

איתן: מה אנחנו יודעים על האימא שלה? איך ובאיזו מידה הופנמה בנור דמות ה"אימא טובה דיה", ההכלה, ההקשבה, ספרציה-אינדיבידואציה בריאה בילדותה המוקדמת? מה למדת עליה בהקשר הזה?

ליאורה: להבדיל מריאיון ההיכרות השיטתי, ה"אינטייק" המתרחש לפני הטיפול במכונים, כמטפלת עצמאית אני מכירה את מטופליי ולומדת עליהם בקצב שלי. לכן למדתי להכיר את נור באופן הדרגתי והתרשמתי שנור גדלה בחיק משפחתה, ולא נשלחה לפעוטון או למטפלת בשלוש השנים הראשונות לילדותה, מה שנראה לי עדיף. אני לא בדעה שצריך לחשוף ילד קטן דווקא לילדים בני גילו וגם לא דוגלת בתפיסה שנחוצים גירויים רבים, כל עוד תפקוד המשפחה טוב ולא מסוגרים בבית. כששאלו את דרווין מה עשה בילדותו הוא השיב שהוא סתם שוטט ביער שמאחורי הבית.

איתן: דרווין אולי היה תאורטיקן גדול, אבל אין לי מושג אם היו לו קשיים נפשיים בגלל ילדותו ואם הייתה לו רווחה נפשית כאדם בוגר. חשוב שהילד יהיה עם משפחתו, אבל חשוב לא פחות מה הוא מקבל איפה שהוא נמצא. בגנים ובפעוטונים הייתי שם את הדגש על היחס בין מספר המבוגרים לילדים. בכל מקרה, יכול להיות שבילדותה נור הייתה בחסות המשפחה המורחבת ועם הרבה דמויות חיוביות.


- פרסומת -

ליאורה: לטענתה של נור היא לא ממש זוכרת את ילדותה המוקדמת ולא התרשמתי שהיא מדחיקה טראומה או קושי מסוים. אם נצא מתוך הנחה שאימא שלה לא השתנתה לחלוטין, אימא שלה הייתה מעט עייפה מהחיים גם לפני שאחותה נולדה, אבל נראה לי שילדותה של נור הייתה בסדר גמור. אולי נכון יותר לומר, תקינה, אפילו טובה. הייתי מוסיפה שהתרשמתי שנור נולדה עם רגישות ואינטליגנציה גבוהות והן הביאו אותה להיות רגישה מאוד כלפי הסובבים אותה. רגישות זו פיתחה אצלה אכפתיות ומצפוניות, אבל גם הקשתה עליה. לדעתי, זה גרם לה לא להיות חלק מהעדר. שילוב תכונות אלו הגביר אצלה את הקשיים הנפשיים. לא במקרה גופה מדבר, הוא גם מדבר מחולשה וגם מתוך אמונה שניתן לפרוש כנפיים, רק שהיא לא מודעת לכך.

איתן: את רומזת לקורא שה"סוף" טוב?

ליאורה: כבר בסוף הפגישה הזאת קורה משהו טוב.

אני אומרת לה, "את יודעת, נור, את מאוד יקרה לי", ואני אומרת את זה בלהט. אנחנו שותקות מעט ושוב עיניה דומעות. פתאום היא שואלת, "אנחנו נפגשות בשבוע הבא, נכון?". אנחנו אומרות שלום בדלת בשקט זו לזו. אני מהרהרת לעצמי שעל פי מסורות פילוסופיות ופסיכולוגיות שונות במזרח ובמערב, החוויה הרוחנית דורשת משמעת נפשית, אבל נור לא מתרגלת משמעת עצמית אלא אילוף עצמי שמתיש אותה4, אבל הדמעות שלה נותנות לי תקווה5.

איתן: טוב, כתבנו פרק שהוא לא פרווה. יופי.

 

 

 

הערות

[1] ניכוס קונפליקט: ניכוס רעיוני הוא תופעה שבה אדם או קבוצה מאמצים נרטיב של אחר. ילד בן ארבע, שעוטה גלימה של גיבור-על, משתמש בכוחות-העל של הדמות כדי להתגבר על פחדיו. תופעה זו מתקיימת גם בין קבוצות ובאופן ספציפי יותר בהקשר של קונפליקטים פוליטיים, כאשר נרטיב של עם אחד מאומץ על ידי עם אחר. לדוגמה, במהלך כתיבת ספר זה, גברים קתולים בצפון אירלנד, בבלפסט, טיפסו על הר ביום גשום (תמיד יורד שם גשם), לפני משחק כדורגל בין קבוצה ישראלית לקבוצה בצפון אירלנד, ובאמצעות סלעים יצרו כתובת ענקית בצבעי דגל פלסטין שנראית למרחוק ובה כתוב: "Free Palestine". הקונפליקט בין הקתולים לפרוטסטנטים שם היום בטל בשישים לעומת העוצמות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אבל עדיין ישנם שם קיצוניים משני הצדדים שמנופפים בדגלים ומשמיעים סיסמאות ולעיתים הדבר מביא לכדי עימות של ממש בין הצדדים, לרוב בקרב קומץ בלבד. כשליאורה ראתה זאת במו עיניה, לרגע נבהלה וחששה לביטחונה, כי אולי זה היה סימן מקדים לפרץ אלימות פוליטי מיובא מישראל. ייתכן שהכתובת על ההר היא נקיטת עמדה אתית של כותביה בנוגע לסכסוך מעבר לקצה המרוחק של היבשת, אבל כנראה שלא כך הדבר. מי שיצר את הכתובת היו רובם ככולם אירים קתולים שמעולם לא היו במזרח התיכון, וסביר להניח שאין להם ידע רב על המתרחש באזורנו והם אינם מכירים ערבים. אומנם הארגון האירי, ה-IRA, קנה בזמנו מאש"ף תחמושת, ומכאן אולי נוצרה זיקה ראשונית בין פלסטינים לקתולים, אבל באמצעות הנפת דגל פלסטיני הם מספרים את סבלם ואת רצונם לתפוס מקום ועמדה בצפון אירלנד. הקתולים חברו מבחינה רעיונית לפלסטינים והפרוטסטנטים לישראל ולמעשה ניכסו את הקונפליקט המזרח תיכוני כדי לחזק את האג'נדה המקומית, ולכן ניתן לראות ברחבי צפון אירלנד דגל פלסטיני או ישראלי מתנופף לצד הדגלים שלהם.

[2] ערבוב השפות של יחסי אובייקט ויחסי סובייקט: אם נודה על האמת, כולנו אקלקטיים. בעידן הנוכחי, שבו אין אמת אחת, נדיר למצוא מטפל שמדבר, חושב ומיישם תאוריה טיפולית אחת. ספר זה כתוב בעיקר מנקודות מבט התייחסותיות, אך לעיתים עולה בו גם שפת יחסי האובייקט שמדיר את הסובייקט של המטפל מחדר הטיפולים.

בעולם הפסיכואנליטי, שיח העצמי רווי ביטויים לשוניים שמקורם בשדה תאורטי מגוון ורבגוני, ובולטים בו שני ביטויים עיקריים: "האובייקטים המופנמים" לעומת "ריבוי של עצמיים". שפת יחסי האובייקט מעלה לשיח זה את האובייקטים המופנמים. רעיון זה מבוטא בפשטות דרך התייחסות אל חלקים שבי. מנקודת מבט זו אפשר להכליל גם תפיסות מוקדמות יותר המתארות קונפליקט פנימי, כמו בין איד, אגו ועל-אני. לעומתה השפה ההתייחסותית מתארת ריבוי של עצמיים. סטיבן מיטשל (מיטשל, 1993) טוען שהם נוצרים מאינטראקציות עם אנשים שונים ושתחושת הרציפות וההמשכיות בעצמי היא אשליה בלבד. ברומברג (Bromberg, 1998; 2011) מתאר את ריבוי העצמיים, ויתרה מזאת, הוא מתאר את היכולת "לעמוד במרווחים" (Standing in the spaces) כיכולת בריאה להכיר בעצמיים השונים ולנוע ביניהם, בניגוד למצבים של טראומה ודיסוציאציה שבהם נמנעת האפשרות להגיע לחלקם.

יש שיבקרו את דברי ליאורה האומרת, "אני אמורה להיפגש עם כל החלקים שבי, ולתת דרור לכל העצמיים", בשל השימוש האקלקטי ברעיון של חלקי האובייקט יחד עם רעיון העצמיים המרובים, ויש שיעריכו את יכולתה להחזיק בכמה עמדות בעת ובעונה אחת.

[3] הקשר בין הדיון הפוליטי לדיון המגדרי: רוב הזמן אנחנו פועלים מתוך ההבניות שהחברה שמה עלינו. ההגדרה העצמית שלנו מונעת לא פעם מתפקידים חברתיים ומקבוצות שייכות כמו המוצא, הלאום והמגדר שלנו. הבניות אלו עלולות לצמצם את החוויה שלנו בעולם כאשר אנו כבולים אליהן בלי שנהיה מודעים לכך. חלק מהתהליך הטיפולי הוא להכיר בהבניות האלו ולהשתחרר מהן כדי לתת למטופל חופש בחירה גדול יותר. מתוך תפיסה זו אין הבדל מהותי בין הבניות שנוגעות למגדר וללאום. עם זאת, המודעות לכך שנור שייכת לקבוצה מוחלשת בתוך קבוצה מוחלשת, חשובה לתהליך הטיפולי ודורשת רגישות כפולה. חלק ממקורות הכוח שלה קשורים לשייכות לחברה מסוימת, ובחינה מחדש של ההבניות עלולה לגבות ממנה מחיר ולהחליש את יכולת ההתמודדות שלה. לכן בתיאור הטיפול ליאורה בוחנת מתי נכון להעלות את ההבניות שלדעתה מופנמות בה ומתי להניח להן.


- פרסומת -

[4] משמעת עצמית מול אילוף עצמי: ניתן לבחון רעיון זה דרך מגוון מושגים. מנקודת מבט חברתית ניתן לשאול אם נור היא קורבן להבניות חברתיות, כלומר ללחצי החברה. בשפה הוויניקוטיאנית נשאל אם עליה לדכא את הייצוגים המופנמים המסרסים אותה, אם היא מחזקת את העצמי הכוזב או נמצאת בתקשורת עם העצמי האמיתי שלה (ויניקוט, 1960), ובכך מגבירה את תחושת הבעלות שלה על עצמה (שטרנגר, 2005) או את מה שמכונה תחושת סוכנות Sense of Agency (Jeannerod, 2003). היעדר תשוקה פנימית הוא היעדר היכולת להיות עצמי אמיתי.

[5] תקווה בטיפול ומעבר לו: למטפל תפקיד ייחודי של החזקת התקווה. תקווה זו מעוגנת ברעיון שהמטפל מציע את עצמו למטופל. נדמה שדיון המטיל ספק בתקווה שמציע הטיפול עשוי לערער אצל המטופל את תפיסת מקצועיותו של המטפל, מכיוון שנפגעת האמונה ביכולותיו של המטפל, שלא לומר נפגעת האשליה שהוא כול יכול. מנגד, דיון זה בין המטפל למטופל מאפשר מבט מפוקח יותר על המציאות. כשעולים בטיפול התקווה והיעדרה, השיח ברוב הגישות הטיפוליות מתייחס אליהם כאל היבטים של העברה והעברה נגדית, ואז ההנחה היא שהתקווה או היעדרה נובעים מהמטופל בלבד. עם זאת, בחוויה שלנו כמטפלים לא ניתן לשייך הכול לעולמו של המטופל. שאלת התקווה מפעילה אותנו בעיקר כסובייקטים. היא עולה בנו לא רק בעקבות תהליכים פנימיים של המטופל, אלא גם בעקבות הרצון שלנו לעזור והחרדה שעולה בנו כשאנחנו מפקפקים ביכולתנו (מיטשל, 1993).

וגם אם התקווה מתממשת והטיפול מצליח, אנחנו מודעים למגבלותינו כמטפלים ולא מנכסים את ההצלחה רק לתהליך הטיפולי. אנו מודעים להשפעה של העולם החיצון על המטופל ועל התהליך הטיפולי. כמו כן, לצד ההשפעה של החוץ על הטיפול, לעיתים קורים בזכותו גם דברים אחרים. בתהליך מקביל מתקיימת השפעה הדדית בין התהליכים הטיפוליים ובין התהליכים מחוץ לחדר (סוטו, 2018). באופן דומה, גם תהליכים פוליטיים מדיניים ואחרים משפיעים זה על זה; לכן, למרות שהאופטימיות שלנו זהירה בהקשר למצב הפוליטי, ייתכן ששינויים מדיניים מכוונים או מקריים בישראל או בסביבתה ישפיעו על המצב גם לטובה. בהקשר זה ובהקשר של התהליך הטיפולי גם יחד, התקווה חיפשה נקודות אחיזה מבפנים ומבחוץ, ורק לאחר זמן ניצחה.

שיח התקווה והיעדרה חי בתוך החוויה הפוליטית של רבים מאיתנו. הפוליטיקה הישראלית רוויה באמירות ריקות ובנאומים שעושים שימוש בטכניקות של הפחדה שאינן מכירות בצורך הזה. תחושות וביטויי ייאוש מ"המצב" ואכזבה מהפוליטיקאים מבטאים כמיהה למנהיגים שיוכלו להחזיק בשבילנו את התקווה דוגמת "I have a dream!", ויחד עם זאת יוכלו להביט במציאות נכוחה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, מלחמה וטרור, ספרים, תיאורי מקרה, יחסי מטפל מטופל, פסיכולוגיה רב תרבותית
רמה רוזנבוים
רמה רוזנבוים
יועצת חינוכית
מטפלת זוגית ומשפחתית
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אפרת ליה שחף
אפרת ליה שחף
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר נעמי גבע
ד"ר נעמי גבע
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה, נתניה והסביבה
ד"ר ריבי אפרת
ד"ר ריבי אפרת
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל
אלי הירש
אלי הירש
פסיכולוג
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן30/1/2022

שלום. לא הסכמתי עם הערבים במנהגים כמו נישואין בכפייה ורצח על כבוד המשפחה, כי נראו לי לא מוסריים. נישואין בלי אהבה מאמללים את האדם ומביאים לצרות קשות במשך החיים, כי נאלצים להיות ביחד גם בזמנים הקשים. גם גירושין אינם רצויים, ולפני שמתחתנים חשוב לבדוק היטב אם האדם מתאים, בעיקר רגשית. לי הייתה לפני עשרות שנים מטפלת שמצאתי בה אדם נהדר והרגשתי הרבה זמן שהיא אהבת חיי, ניסיתי לשכנע אותה לשמור אתי על קשר ולא הצלחתי. הסיפור מעציב אותי אבל אני מתמודד. האדם חשוב מהמקצוע, והמקצוע נועד למען האדם ולא להפך. לכן אם אוהבים כבני אדם, אפשר להתגבר על מכשול העבודה ולשמור קשר. המצב עם הערבים קשה, אני מאמין בשלום ובאחווה ולא הסכמתי בשום אופן עם דעות קיצוניות שטוענות שהערבים עם בעל תכונות נפשעות רק מפני שיש בו מסורות רצח. אמנם ייתכן שהערבים פחות נאורים באופן כללי, אבל הם בני אדם ויש לכבד ולהעריך את אנושיותם ולא לפתח דעות גזעניות נגדם רק בגלל קבוצה מסוימת.