בעניין הבערה / יעל סטטמן

יעל סטטמן

בעניין הבערה

הוצאת הקיבוץ המאוחד

"בָּרַחְתִּי וְהִשְׁאַרְתִּי מֵאֲחוֹרַי אֶת הַזָּהָב," כותבת יעל סְטַטְמָן, ונדמה שיותר משהיא מבכה את האובדן שבעזיבת בית וילדוּת, היא מציבה סימן שאלה מעל בקשת החירות המניעה את שירתה כולה. הרי מאחורי הקסם הממזרי של לשונה, מאחורי ההומור והרמיזה החושנית וקריצת החרדה, מפעמת תחושת דחיפוּת: היכן תימצא שייכות, היכן יימצא ביטחון, בעולם שהבטחת הגאולה נשללה ממנו?

"לֶאֱהֹב עַד בְּכִי אֶת בָּלָגָן הַסְּפָרִים עַל הַמַּדָּף," סטטמן עונה במקום אחד. "הִתְמַזְּגוּת הַחוּשִׁים זֶה בְּזֶה מֵרֹב חוֹם," היא אומרת באחר, ובשלישי מפרשת, "נֶחָמָה קְטַנָּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלְךָ. מָתַי אַתָּה חוֹזֵר? קָנִיתָ מְרַכֵּךְ כְּבִיסָה?"
כמובן, אין להקיש מנחמת חולין זו אידיאליזציה של חיי המשפחה, אפילו לא של החברוּת, של האהבה הזוגית, ובכל זאת, סטטמן הולכת בנתיב ששירה טובה מהלכת בו תמיד: היא מנסה לחלץ מן היומיום רגעים קטנים של חסד ומעניקה לזולת תשומת לב שמשקלה כמשקל תפילה.

יעל סטטמן היא ילידת 1984, נשואה ואם לשלושה. מתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית וחינוכית. גדלה בישוב מצפה הושעיה שבגליל וכיום גרה בתל אביב.

לרכישת הספר ביריד

לפניכם שלושה שירים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

לא שחשבנו

אָז יֵשׁ לָךְ חַיִּים פְּנִימִיִּים

(לֹא שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁלֹּא)

(אֲבָל רַק מִלְּהִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ לֹא הָיִינוּ מְנַחֲשִׁים)

(אֲבָל אָז הַשִּׁירִים)

(לִפְעָמִים קְצָת אַלִּים)

להכיר, לקרוא, ללמוד לאקאן
במרכז הלימודים השנה סמינר ה-XX של ז'אק לאקאן, "עוד", על מיניות נשית, גבולות האהבה והידע

(וּמִינִיּוּת)

(וְאַתְּ הֲרֵי)

(רְגוּעָה כְּזֹאת)

(מַצְחִיקָה כְּזֹאת)

(שֶׁלֹּא תָּבִינִי לֹא נָכוֹן)

(אַתְּ כּוֹתֶבֶת מַדְהִים, כֵּן?)

(אֲבָל לֹא אִכְפַּת לָךְ שֶׁכֻּלָּם רוֹאִים?)

(זֶה קָרָה בֶּאֱמֶת?)

(זֶה לֹא קָרָה בֶּאֱמֶת?)

(פָּשׁוּט הֻפְתַּעְנוּ זֶה הַכֹּל)

(לֹא שֶׁחָשַׁבְנוּ).

רק שלא יבוא לי שוב הדיכאון

וְאִם יָבוֹא, אָז לֹא בַּשָּׁעוֹת שֶׁל הַיְּלָדִים.

וְאִם בַּשָּׁעוֹת שֶׁל הַיְּלָדִים, אָז לֹא בַּחֵלֶק שֶׁל הַמִּשְׂחָק.

וְאִם כְּבָר, אָז שֶׁלֹּא אֶהְיֶה הָרוֹפְאָה

וְלֹא הָאִמָּא

וְלֹא הָאָחוֹת הַגְּדוֹלָה,

אִם כְּבָר בַּחֵלֶק שֶׁל הַמִּשְׂחָק, אָז בְּבַקָּשָׁה,

שֶׁאֶהְיֶה הַכְלַבְלַבה

שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ לֵיְדִּי וְהִיא רַק נוֹבַחַת,

מִסְתּוֹבֶבֶת בְּמַעְגָּלִים,

מְיַלֶּלֶת כְּשֶׁמְּחַבְּרִים לָהּ רְצוּעָה,

מְיַלֶּלֶת כְּשֶׁמְּשַׁחְרְרִים.

שוב

הָיִינוּ כָּל כָּךְ חוֹלִים הַיּוֹם,

שְׂרוּעִים כְּמוֹ שַׂק,

וְלִקְרַאת הָעֶרֶב, מַחְשָׁבוֹת יָפוֹת וּקְלִילוֹת

פִּתְאוֹם, הָאֲוִיר חָזַר.

שָׁכַחְנוּ אֶת הַצָּהֳרַיִם,

שָׁכַחְנוּ אֶת הַשַּׂק הַכָּבֵד,

יָשַׁבְנוּ לַשֻּׁלְחָן, מָרַחְנוּ

אָבוֹקָדוֹ עַל לֶחֶם שָׁחֹר,

פֵּרוֹת הַמַּאֲמָץ בְּקַרְנֵי הָאוֹר.

שׁוּב סוֹבַבְנוּ אֶת כָּל הַהֶגֶה,

בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן.