אדבר איתך
ניתוח שירה של רחל שפירא מנקודת מבט טיפולית
מאת ד"ר ענת משה
מאז ומעולם אהבתי להאזין למוזיקה. אני זוכרת בבית הוריי את התקליטים בשלל השפות והסגנונות שהתנגנו על הפטיפון ואת אחותי ואותי שרות במלוא גרון. עוד זוכרת אני שלא תמיד הבנו את המילים ומצאנו את עצמנו ממלמלות, ממציאות מילים והגיה שנשמעו לנו דומות למקור.
עוד בהיותי ילדה צעירה, במקביל להאזנה לשירים ולהתענגות על הצלילים, כתבתי והפצתי את שיריי וכתביי למשפחתי ומיד אחר-כך תחבתי אותם כלאחר-יד למגירות הפרטיות בספרייה שבחדרי. עם השנים פיתחתי רגישות ורגשנות למילים והבנתי שיש להן עוצמה על כל דרכי ביטויין - כשהן נכתבות, נקראות, נאמרות ומושרות.
מאז שהתחלתי ללמוד פסיכותרפיה, אני מזהה חלק מהשירים שמגיעים לאוזניי ולעיניי כשירים "טיפוליים", כאלה שאני מוצאת בין שורותיהם את ההתרחשויות בחדר הטיפול, אלה שמשתקף מתוכם הקשר הייחודי שבין המטפל למטופל, כאלה שמבליטים את הקשיים והטראומות שכולנו חווים במידת מה בתקופות החיים השונות.
אחד מהשירים שההאזנה לו מצמררת אותי וגורמת לשערותי לסמור הוא "אדבר איתך" שאת מילותיו כתבה רחל שפירא. השיר פורסם באלבומה של חוה אלברשטיין "כמו צמח בר" שיצא בשנת 1975, ויש הסוברים שהאלבום על שיריו נקשר עם מלחמת יום הכיפורים.
אותי לעומת זאת, מזמינות המילים השזורות בו להרהר בקשר הייחודי שנוצר ומתקיים בין המטפל למטופל, זאת מבלי להישען באופן גלוי ומפורש על התיאוריות הפסיכולוגיות או המושגים הטיפוליים. כמובן שהשיר המוצג כאן יכול גם לתאר מערכת יחסים בין בני-זוג, אך חשבתי שיהיה מעניין לנסות ולהתבונן בו דווקא מההיבט הטיפולי, שכן התייחסות זאת אולי פחות ברורה ומובנת מאליה.
כפתיח או תוך כדי הקריאה - מציעה להאזין לביצוע של חוה אלברשטיין (1975): https://www.youtube.com...=iYGbmB6W89U
או לביצועה של אפרת גוש (2013):
https://www.youtube.com...=Qzl4ujBaBK0
כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך
אני - המטפלת, רואה אותך - המטופל, רואה איך הגוף שלך מגיב לצער אותו אתה נושא עמך. צער שגורם לך להתכנס, להתחפר ולבחור לעת עתה בשתיקה. השתיקה פרשנויות רבות לה ונוכל יחד לשהות בה, לבדוק לאן היא תוביל. כשיתאים לך וכשתרגיש מוכן נוכל לשער מהו פישרה, מה אתה מרגיש בה, מה אתה מצליח לשמוע ממנה ובתוכה, האם ומה הגוף מאותת לך בזמני השקט. יתכן שזוהי דרכך לומר לי שכואב לך כל-כך, שהמועד עדיין אינו מתאים לחשיפת הכאב, יתכן שאתה מגן עלי מפני צערך הכבד. יתכן שהשתיקה מסמנת את איון המילים לנוכח התחושות הקשות, ואולי היא מקפלת בתוכה סערות וטלטלות והשקט הוא זה שמאזן אותן, אותך.
אני מבקשת ממך רשות להיות איתך בצערך, לנסות להבין אותו, מבקשת ממך רשות לדבר, כי אולי אתה לא מסוגל כרגע, ומבקשת ממך להיות לצדך באמצעות המילים שאני אפיק, מילים שאולי יוכלו לסייע לך במקומות הקשים שלך. נוכחותי יכולה להיות גשמית, בהיותי כאן איתך בחדר, יכולה להיות דרך מילים שאומר ויכולה להיות דווקא ברגעי השקט. בידנו הבחירה.
הצללים שלך, שהם אולי המקומות הלא ברורים שלך, עשויים להיות מבהילים עד להחריד, אבל אני אנסה לחוות אותם דרך מה שתקרין, דרך השקט ובחירתך ללא אומר או דרך החיוורון שניבט בפניך.
לא אשאל אותך מדוע
לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך
לא אלחץ, לא אאיץ את הקצב שלך. לא ארבה במילים ובשאלות. לא אוציא אותך מבדידותך כי יתכן שבדידות זאת היא בדיוק מה שמתאים לך כעת. לא אטלטל או אסדוק את המצב בו אתה מצוי כעת, כי אולי זו ההגנה לה אתה זקוק, המקום שמתאים לך להיות בו בשלב הזה.
בה בעת אהיה איתך, אנהג בזהירות, בעדינות ובהיסוס כדי לא להרעיד את עולמך. אצעד בצעדים מדודים רק לעבר המקומות אליהם תזמין אותי ובקצב בו תבחר. אהיה לצידך ואסמן לך בעדינות אותות חיבה וחסד, שיהיו אבני היסוד בביסוס הקשר שלנו, כדי שתוכל לסמוך עליי שגם אותות אלה הם שפה אפשרית ולא רק המילים הנאמרות והנשמעות.
יש בי כח, יש בי כח
אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי
אני מבקשת להקרין לך כוח וללמד אותך שנוכל להיות ביחד בכל אירוע, התנהגות ורגש.
אל תחשוש מלשתף אותי גם במה שאתה חושב שעלול להיות קוץ שישרוט את רגליי.
אולי השריטות הללו הן שריטות מכאיבות, חורצות, מדממות, אך יש להניח שהן תאפשרנה לנו בכוחות משולבים להבין את מקור הכאבים והפצעים ואת דרך ההתמודדות שתתאים לך, כזו שתשחרר דפוסים קודמים ואשר תאפשר צמיחה של פרחים במקום הקוצים והדרדרים הדוקרים את הלב והנשמה.
כשאתה עייף עד מוות
לא נרדם בחשכה
בשעה שסיוטיך
מרדפים חלומותיך
אשאר איתך
גם כשתצא מחדר הטיפול בסיום הפגישה, לאחר 50 דקות, הלכה למעשה הפגישה שלנו לא תמה. אני מחזיקה אותך במחשבותיי ונושאת אותך איתי במקטעים שונים של היום, מפגישה לפגישה ובמקטעי החיים השונים שלי. אני יכולה לדמיין לעצמי או לשער, מתוך העולה בפגישות שלנו, שכשרע וקשה לך שנת הלילה מושפעת ושנתך מקוטעת ונודדת.
על ידך אני נודדת
בין שנתך ליקיצתך
המילים שלי שבירות הן
וכפות ידי קטנות הן
אך הן לצידך
כשכרתנו את הברית הטיפולית הסכמנו שנינו שאלווה אותך, שאצעד איתך בדרך בה תוליך אותי, ברגעים השמחים, במהמורות שחייך זימנו ויזמנו לך. ואם תיפול, אהיה שם להושיט יד ולוודא שהכאב יהיה מדובר במילים, מבטים, שפת גוף ושתיקות. ננסה להבין יחד את ההרגלים שעד כה אימצת, ונשאל האם הם עדיין משרתים אותך, אם לאו.
שנתך נודדת ואני נודדת לצדך, נעה בצירים של התפקוד היומיומי שלך ושל רצף חייך, נעה בחיבורים שנוצרים במהלך הפגישות, כאלה שנוגעים גם בחיי, וכן נעה ברצף הטיפולי שבין פגישה לפגישה, בתהייה איפה אתה עכשיו ועם סקרנות בנוגע לחוויות אשר תביא עמך בפגישתנו הבאה.
אני אוזרת אומץ כדי להגיד לך, כדי להעז לומר את שלעיתים אולי תרצה לשמוע, ואולי לפעמים תשמע אך לא תרצה להקשיב. אני יודעת שהמילים שלי יכולות להישמע ולהחוות באופן קשה, כי הרי אני יודעת מה ברצוני להגיד, אך איני תמיד יודעת מה דברי יפגשו שם בתוכך. הקושי של מילותי יכול לשקף, לעורר תובנה חדשה או רגש שהיה חבוי, והוא גם יכול להכאיב ואולי אף לגרום לך לא להגיע לפגישה הבאה שלנו.
"כפות ידי קטנות הן, אך הן לצידך"- כפות ידי אמנם קטנות, אולם גודלן לא הוא זה שמגדיר את עוצמת הקשר, לא הוא יקבע את נוכחותי איתך. עובי אצבעותיי או קיבולת החופן לא יקבעו עד כמה נלך יחדיו במשעולי חייך. כפות ידיי תהיינה לצידך, מושטות, מזמינות, מביעות בתנועותיהן את מה שהמילים לא מצליחות להביע.
כשאראה, או כשתאמר לי
חרש, חרישי
כי מתיך מתקבצים
גם אני ארכין ראשי
לפני פגישתנו, בפגישה עצמה ולאחריה אהיה קשובה לך, למילים, לשתיקות ולסימנים שתסמן לי בקול רם או בלחישה. אקשיב לרוחות שלך ובתוכך כביטוי סימבולי או מציאותי, אהיה איתך גם ברגעים בהם אתה מתאר את חלקיך המתים, המשוועים לחיות, הכמהים לבחינה ולהתייחסות. אהיה איתך גם בחלקים בהם נרכין את ראשנו כשכל אחד מאיתנו בכורסתו שלו, אך ביחד בתהומות, בחושך וברגשות והמשמעויות שהם מזמנים לך ולנו במפגש הטיפולי ומחוצה לו.
