ירון גילת (עריכה: אנה הרמן)
זר התפרקות אדום
פרדס הוצאה לאור, 2018
ירון גילת נולד בפתח תקווה בשנת 1972 ומתגורר, קורא וכותב בה עד היום. השירים המכונסים בספר זה נכתבו במשך עשרים שנה ויותר ורואים אור עתה לראשונה. הם חושפים, בשפה רבת רבדים, רסיסים של אהבה ושל מיניות, של טראומה ושל פרידה, של ילדות ושל אבהות. בין דפי הספר ניתן לחוש בהדהודם של אבות ישורון, דוד אבידן, צ'ארלס בוקובסקי וריימונד קארבר, כמו גם להבחין בהלך של יצירה חדשה ושל סגנון מקורי.
ירון גילת הוא רופא פסיכיאטר, מנהל מרפאת המבוגרים במרכז ברה"נ ע"ש י.אברבנאל, בוגר תכנית הלימודים למתקדמים במרכז ויניקוט בישראל וחבר בקבוצה הישראלית של האסכולה הלאקאניאנית החדשה. עד כה פרסם מאמרים בעיתונות הפסיכיאטרית והפסיכואנליטית ובעתון "הארץ". "זר התפרקות אדום" הוא ספר הביכורים שלו.
לפניכם שלושה שירים מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
ב־ 11 ביוני 1985
כ"ב בסיון תשמ"ה.
רַכֶּבֶת הִתְנַגְּשָׁה בְּאוֹטוֹבּוּס
מָלֵא בִּילָדִים.
לָקַח לִי שְׁנָתַיִם לְדַבֵּר אִתָּךְ עַל זֶה
וַאֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁקָּרָה הַיּוֹם מַשֶּׁהוּ לֹא צָפוּי,
עַל הַסַּפָּה הַזּוֹ.
לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִבְכּוֹת בִּשְׁכִיבָה.
חשָׁבַתְִּי
שֶׁבּוֹכִים רַק בִּישִׁיבָה
כְּשֶׁהַגֵּו כָּפוּף
וְהָרֹאשׁ בֵּין הַיָּדַיִם.
רָאִיתִי אֶת הַיְּלָדִים שֶׁשָּׁכְבוּ
זֶה לְצַד זֶה עַל הָאֲדָמָה
בְּתוֹךְ שַׂקִּיּוֹת שְׁחֹרוֹת.
לפי סדר היוֹם
חֲדַר הַשֵּׁרוּתִים שֶׁבַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה
הוּא הַמָּקוֹם הַשָּׁפוּי בְּיוֹתֵר בַּמּוֹסָד לִבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ
וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ
מְשַׁמֵּשׁ לִמְנוּחָה, לְעִשּׁוּן וּלְהִתְאַבְּדוּת.
לִפְעָמִים
אֲנִי חוֹשֵׁב גַּם עַל חֲדָרִים אֲחֵרִים
לְפִי סֵדֶר הַיּוֹם.
בַּחֲדַר הַכְּנִיסָה תָּלִינוּ מְעִילִים,
בַּסָּלוֹן דִּבַּרְנוּ אוֹ יָשַׁבְנוּ שְׁתוּקִים.
אַחַר־כָּךְ הָיָה הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח
וְהָיוּ גַּם פֵּרוֹת וּדְבָרִים אֲחֵרִים.
הַמִּטָּה שֶׁשָּׁכַבְנוּ בָּהּ נָעָה וְסָטְתָה
מִן הַמֶּרְכָּז הַמְּדֻיָּק שֶׁבּוֹ הֻנְּחָה
עַל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה.
חֲדַר האַָמבְּטַיְהָ והְאַָמבְּטָ
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִתְקַלַּחְנוּ בּוֹ בִּשְׁנַיִם —
בְּשִׁיטוּטַי בֵּין הַחֲדָרִים שֶׁלָּךְ
לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי שֶׁיִּהְיֶה זֶה אֵי־פַּעַם
אַךְ מֶרְחָב שֶׁל זִכָּרוֹן לְשׁוֹטֵט בּוֹ.
מֵעוֹדִי לֹא חַשְׁתִּי בְּנוֹחַ
לְהִתְאַבֵּד אֶצְלֵךְ בַּחֲדַר הַשֵּׁרוּתִים,
לְהַשְׁתִּין וְזֶהוּ.
וּמִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנִּי מְעַשֵּׁן
גַּם אֶת זֶה הִקְפַּדְתִּי לַעֲשׂוֹת בִּדְמָמָה
אחר הצהריים
דִּבַּרְתִּי הַרְבֵּה עַל אֹפֶן חִפּוּשַׂי אַחַר נֻסְחָה
שֶׁפִּתְרוֹנָהּ יְסַדֵּר לִי אֶת הַחַיִּים,
יָשִׁיב אֶת הַסֵּדֶר עַל כַּנּוֹ.
הֵם שָׁאֲלוּ הֵיכָן הַחֲרָדָה
וּמִשֶּׁהֵשַׁבְתִּי שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ
אָמְרוּ שֶׁאֲנִי מְאֹד מְפַחֵד
וְשֶׁעָלַי לְהָבִין זֹאת.
אָמרְַתִּי שׁבֶּהַבנָהָ אֵין דַּי
אֲבָל טוֹב שֶׁאֶפְשָׁר מְעַט לְדַבֵּר.
וְנוֹתְרָה שְׁתִיקָה.
אַחַר כָּךְ נָסַעְתִּי הַבַּיְתָה.
צחְִצחְַתִּי שִׁנּיַםִ
וכְתַָבתְִּי.
הִשְׁתַּדַּלְתִּי לִהְיוֹת מְדֻיָּק
אַךְ כְּפִי שֶׁעַל־פִּי־רֹב מִתְרַחֵשׁ,
כִּלִּיתִי בִּתְחוּשַׁת הַחְמָצָה.
נכְִנסְַתִּי לַמִּטָּה
וּמַה שֶׁקָּרָה אַחַר כָּךְ
דִּבְרֵי הַיָּמִים.
מוֹצָא הַחַיָּה מִן הָאָדָם.
מוֹצָא הָאָדָם מִן הָרוּחַ.
מוֹצָא הָרוּחַ מִן הַמִּלָּה.
והְָיהָ כּלָ שֶׁהָיהָ
וּכְשֶׁלְּעַצְמוֹ
הָיָה כָּרוּךְ בְּהַרְבֵּה מְאֹד תְּנוּעָה.
וּגְאֻלָּה לֹא בָּאָה
וְלֹא בָּאָה גְּאֻלָּה
