יונתן שתיל
פענוח ציורי ילדים
מה מספר לנו הילד בציוריו? שיטת הגרפו-דרמה
איפאבליש (EPublish) הוצאה לאור
הורים ואנשי חינוך רבים שואלים: אילו סודות חבויים בציורי הילד שלי? כיצד אוכל לפענח את האמירות הנסתרות שלו בשפת הציור? הספר מציג לפני הקורא דרך חדשה להסתכלות בציורי ילדים ולפענוח משמעותם: הגרפו-דרמה. הגרפו- דרמה היא שיטה ייחודית בת חמישה שלבים שפותחה על ידי המחבר לשם פענוח המסרים החבויים מאחורי הקווים, הצבעים והדמויות שבציור הגלוי. השיטה מתמקדת בעיקר בציורי ילדים בגילאים 6 - 14 שנים ומקנה תובנות חדשות ומפתיעות לגבי עולמם הפנימי.
הפענוח בשיטת הגרפו- דרמה אינו אנליטי אלא הוליסטי ויצירתי: יש להפיח חיים בציור כאילו היה סצנה מתוך דרמה מרכזית בחיי הילד, דרמה אותה הוא מביים ומתאר בציורו בדרך מוסווה. בעזרת 'התבוננות קשובה' אנו מחיים בציור מחדש את הקולות, הצלילים והתנועות, שלכאורה הוסרו מן הדרמה המקורית והתלת- מימדית, עם תרגומה לדימוי ויזואלי ודו- מימדי. הסצנה הדרמטית המתקבלת חושפת את המסר הנסתר החבוי בציור.
בספר מוצגים למעלה ממאה ציורים בצבע של ילדים המתמודדים עם אתגרים לא קלים, ולכל ציור צמוד הפענוח שלו ותאור הרקע של הילד.
ד"ר יונתן שתיל הוא פסיכולוג חינוכי, לשעבר מנהל השירות הפסיכולוגי-חינוכי בגוש עציון, עד לאחרונה מרצה בכיר בחוגים לפסיכולוגיה ולחינוך במכללה האקדמית תל-חי. עוסק בייעוץ פסיכולוגי ובמחקר. חי עם משפחתו במושב שאר- ישוב. ספר זה הוא נדבך נוסף לגישתו המקורית של המחבר: 'הפסיכולוגיה החיסונית', שהיבטיה הייחודיים מוצגים גם בספריו הקודמים שזכו להתעניינות ולהערכה, ביניהם: 'הפסיכוגרפיה של הילד', פסיכולוגיה חיסונית', 'פסיכולוג בישיבת ברסלב'.
לפניכם חלק מהפרק השני של הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
1. הייחוד והמעלה של אבחון אישיות בעזרת ציורי ילדים
אבחון ציורים מבוסס על כך שכל מסקנה, קביעה או הערכה המתקבלות בתהליך האבחון, מרמת הפרטים הקטנים ועד ההכללות המקיפות ביותר, ניתנת עקרונית להסבר: מה הוא הרציונל לכך שקיבלתי מסקנה מסוימת לגבי הנבחן מתוך מאפיין המופיע בציורו. מאבחן הציור עשוי גם לטעות בפירוש הציור, אולם גם אז מסקנותיו מוסברות מתוך מאפייני הציור ואינן שרירותיות או דמיוניות. כדי להעלות את הסבירות שהפענוח קולע ואמיתי ולהפחית טעויות חיוני שהבוחן יכיר אמנות מיוחדת זאת. יש ללמוד את המילון של השפה הגרפית ולהכיר את כללי הדקדוק והתחביר הקבועים שלה.
למבחן ציורי ילדים יש שלושה מאפיינים המייחדים אותו מכל מבחן פסיכולוגי אחר:
א. ציור היא פעילות ספונטנית, יצירתית ומהנה עבור הילד, זוהי פעילות טבעית שאינה מהווה מטלה ייחודית של סיטואציית האבחון כשאר המבחנים. במהלך אבחון פסיכולוגי אני מסתייע בציור כהכנה ו"חימום" של הילד לקראת העברת סט המבחנים, אולם למעשה חושף הילד בציורו מידע אבחוני חיוני התורם לאבחון המלא.
ב. במבחן הציור אין מוצגת לנבחן מטלה מוגדרת אליה עליו להגיב למען יביא לביטוי ויחשוף את נטיות אישיותו. כאן אין שאלון, תמונות, משפטים, מילים או צורות כדי שהילד יגיב אליהם כפי שמקובל במבחנים הפסיכולוגיים.
במבחן זה פשוט מציעים לילד לצייר ציור על דף הנייר החלק והלבן. אם הוא מתלבט, מעודדים אותו לבחור לציורו נושא כלשהו, למשל, דמות אדם, ילד, עץ, בית, משפחה, או לצייר ציור חופשי. אכן, הדף הלבן הוא מעין גירוי אבחוני, אולם העובדה שהדף ריק ונקי מאפשרת שלא תהיה כל הגבלה או הנחיה של נושאי תגובות הילד ותוכנן.
ג. מבחן הציור מקנה לפי הערכתי אינפורמציה כללית, רבגונית והוליסטית אודות הילד, יותר מכל מבחן פסיכולוגי אחר. בציור גלום מידע אודות מצבו הרגשי, נטיות אופיו, בשלותו המנטלית, ליקויי למידה, חשד לפגיעה ולהתעללות, דמיון, יחסי הילד עם בני משפחתו ועוד.
במובנים רבים דומה מבחן הציורים לכתיבת סיפור חופשי או לשיחה טיפולית פתוחה. גם שתי דרכים אלה מתייחסות אל הילד בצורה הוליסטית. ואכן, מניסיוני כמאבחן נוכחתי כי גם הן עשויות לתרום רבות לאבחון בכך שמעשירות ומבססות את המידע שמספקים לנו המבחנים. לעתים, ניתוח קשוב ומעמיק להתבטאות הילד עשוי לקצר ואף למנוע את הצורך באבחון מקיף. עם זאת, כתיבה חופשית או שיחה פתוחה אינן נחשבות למבחנים, אלא הן נתפסות, ובצדק, כמרכיב בדיאלוג הטיפולי עם הילד. לפי הבנתי הדבר נובע מכך שלמבחן הציורים יש נורמות ותיקוף אמפירי מסוים ונוסף לכך, הפענוח נשען על שפת תרגום ידועה ומוצהרת.
ובכן, מבחן ציורי ילדים הוא ייחודי מבין המבחנים הפסיכולוגיים ביכולתו להקנות אינפורמציה רבגונית והוליסטית, וייחודי מבין הדרכים המספקות מידע הוליסטי, כגון שיחה או כתיבת סיפור, בכך שניתן להתייחס אליו גם כאל מבחן פסיכולוגי (למשל, מבחן ציור דמות, ציור משפחה וכדומה).
2. האזנה ויזואלית
בכל אבחון - ובציורי ילדים, שהיא פעילות מהנה ויצירתית, בולט הדבר כפל מונים - מקובל שמנתחים ומפענחים את התוצאות בהתבוננות קפדנית ובכובד ראש. אולם גם אם נניח שהאבחנה מדויקת ונכונה, גישה כזאת מקשה על האפשרות "להיכנס" לראשו של הילד כיוון שהמאבחן למעשה מתבונן בילד "מבחוץ". בפענוח בשיטת הגרפו-דרמה מתבוננים בציור כצורת שיח של הילד אלינו ואתנו. הילד מבטא בציורו כיצד הוא חווה ומפרש את מציאותו ומתמודד איתה. נבחין כי לעתים הילדים מתבטאים בציורם בדרך בוטה, אימפולסיבית, סרקסטית, ואף בהומור ובאירוניה. ניתוח קפדני של התוכן הגלוי אינו יכול להאיר גוונים אלה.
דבר נוסף המאפיין את גישת אבחון הציורים המקובלת: מנסים לדלות מהציור את מירב האינפורמציה האפשרית. בשיטת הגרפו-דרמה אני מגדיר מהי האינפורמציה הרלבנטית ומתמקד בה. איני מאבחן מה הן תכונותיו של הילד: חרוץ, ישר, חברי, אמביציוזי, תוקפני, לא ישר, וכדומה. כמו כן איני מאבחן את האינטליגנציה שלו ומה הן נטיותיו וכישרונותיו. לחלק ניכר ממאפיינים אלה תורם אבחון הציורים אינפורמציה ויש להיות ער לה, אך בשיטת הגרפו-דרמה אני מותיר אותה בשוליים, כתומכת למעגל של הנושא המרכזי שהוא: כיצד חווה הילד ומספר לנו בציורו את הסיטואציה הריאלית של חייו? וכן, כיצד הוא מתמודד עם מציאות זו?
למעשה, אני נוקט עמדה פאסיבית, עמדה של הקשבה - מאזין לציור ומתבונן בו וחווה אותו במעין "האזנה ויזואלית", התבוננות קשובה. בגרפו-דרמה הילד כאילו מתאר ומספר במילותיו שלו, בשפה המרומזת והתמציתית של הציור, את "החוויה המרכזית" שלו, בתוך מערך נסיבות חייו הייחודיות.
אולם ילדים אינם מספרים על אודות עצמם ומתארים את הקורה אותם בגוף שלישי או בגוף שני. ילד מספר ומתאר תמיד בגוף ראשון - "אני": הייתי, ראיתי, אני מרגיש, אני מקווה וכדומה. לכן 'להאזין' למובע בציור פירושו לשמוע את הילד בגוף ראשון. ומכאן, הפענוח והפרשנות שלי לציורים בשיטת הגרפו-דרמה מבוטאים כאמירות של הילד בגוף ראשון.
3. הקשר בין הציור לבין הדרמה
ציור ודרמה. לכאורה אלו שני תחומי יצירה והבעה שונים מהותית. הדרמה שייכת לאמנויות הבמה, והיא מבוססת על הופעה מבוימת של שחקנים בפני קהל צופים. הציור שייך לאמנויות הפלסטיות, בהן היצירות מעוצבות מחומר וצורה על ידי האמן ומוצגות בפני קהל מתעניין. אולם, כשחזרתי ובחנתי לאורך השנים ציורי ילדים התרשמתי כי חלק גדול מהם, ובמיוחד אלה הנעשים בהתכוונות ובהשקעה מרובה, מהווים בפועל תיאור של סיטואציה דרמטית. הילדים המציירים פועלים כאילו הוטלה עליהם המשימה הבאה: "דמה לעצמך שגיליון הציור הריק הוא הבמה, המרחב שבו עליך להתבטא. כעת, דמה שעליך להעלות סצנה שתציג התנסות מרכזית בחייך, שעמה אתה מתמודד במציאותך היומיומית. עליך לעצב את הסצנה כהצבה סטטית, הנחשפת למשך עשר שניות בלבד, כמעין קליפ חזותי. נוסף לכך עומד לרשותך מחסן תלבושות ותחפושות, וכן מלאי אביזרים של תפאורת במה, שיש בו דמויות, עצמים, תאורה וצבע, ומהם תבחר בהתאם לרצונך".
המשימה אינה קלה, שהרי תמונת הציור לעומת הסצנה הדרמטית נעדרת את הממדים החיוניים להחייאת החוויה המרכזית ולהעברתה לזולת. ואלו הממדים החסרים בציור:
- לעומת הדרמה, הציור דומם, אין בו ממד של שמיעה: צלילי מנגינה, קולות דיבור, רעשי רקע. בימת הציור היא בחזקת אילמת חרשת.
- לעומת הדרמה, בימת הציור סטטית, אין בה תנועה, השתנות, מעבר ממצב למצב. אין בציור עבר, הווה ועתיד. סצנה יכולה להיות מיוצגת רק בכאן ועכשיו.
- לעומת הדרמה, הציור הוא דו ממדי, הדמויות וגם תפאורת התמונה הן שטוחות, הן אינן יצורים חיים, ממשיים, והם מוצגים במרחב הדו ממדי של הדף הלבן. אפילו לעומת הפיסול, המעצב דמויות ועצמים שניתן לגעת בהם, לחוש אותם, הרי שהציור שטוח, וממד העומק המבוטא בו הוא בחזקת אשליה אופטית ואינו באמת תלת ממדי.
לאור זאת, חייבת הסצנה המתוארת בציור להיות מאוד תמציתית, ממוקדת, ומדגישה את העיקר בלבד. לכן, בשונה מהמקובל לחשוב, הציור עבור הילד, אינו דרך ביטוי מוחשית המממשת חוויה, אלא זוהי צורת ביטוי מפשטת, מרוכזת ומזוקקת.
לסיכום, הציור מבטא סצנה דרמטית המתייחסת להתנסות מרכזית בעולמו של המצייר, לאחר שנופו ממנה הקולות והצלילים, התנועה וההשתנות בזמן, וכן גם החושניות והחיות הממשית של הדמויות המוצגות.