מקורות

פעולות כפייתיות וטקסטים דתיים (1907) הנו החיבור השיטתי הראשון של פרויד בתחום חקר הדת וכן חיבורו הראשון שבו ניתן למצוא דיון מפורט ושיטתי בנוירוזת הכפייתיות. טקסט זה מלמד אותנו לא רק על הדת במובן הצר של פסיכולוגיה יישומית, אלא שמתוך ידיעותיו בתחום חקר הדת בתקופתו התאפשר לפרויד לשכלל את הבנתו באשר לריטואל הפרטי של החולה בנוירוזת הכפייתיות. מהלך זה אינו מקרי לנוכח הקשר החזק המתקיים אצל פרויד בין המנגנון הדתי-תרבותי לבין הפתולוגיה הכפייתית "אישית". לפניכם אחרית דבר על היחס בין טקס, מלנכוליה ומצפון במשנתו של פרויד מאת ד"ר יצחק בנימיני, העורך המדעי של סדרת "זיגמונד פרויד – מבחר כתבים".

 

הראיון עם קריסטבה, שעוסקת בדת בהקשרים פסיכואנליטיים במרבית יצירותיה ובמיוחד ב"בראשית היתה האהבה", מעלה הרהורים על ההקשר שבו מוצג האסלאם היום - הקשר של טרור ומאבק נגד המערב. הראיון התקיים עם ביקורה של ז'וליה קריסטבה בישראל [פברואר 2006], יום לאחר שהחמאס עלה לשלטון ברשות הפלסטינית. פורסם לראשונה בכתב העת "סטודיו".

 

The article was published in the Israel Journal of Psychiatry, in a special Issue in Honor of Sidney J. Blatt. The interview revolves around different aspects of Blatt's work as clinician, the events in his life which contributed to his proffesional outlook.

 

חליפת המכתבים המסעירה והדרמטית – שמתפרסמת כאן לראשונה בעברית – בין זיגמונד פרויד לקרל גוסטב יונג (בין השנים 1914-1906), אשר תחילתה באהבה גדולה וסופה בקרע שלא אוחה מעולם, הנה מהמסמכים החשובים ביותר בתולדות התנועה הפסיכואנליטית. מסמך זה הנו בבחינת צילום רנטגן נדיר של מערכת היחסים בין פרויד ליונג (בין היהודי לארי, בין "אב" ל"בן", בין איש המדע לספיריטואליסט), אבל גם של שתי פרדיגמות אופוזיציוניות בפסיכואנליזה עצמה.

 

באפריל 2008 מייקל וויט, ממייסדי הגישה הנרטיבית הלך לעולמו כשהוא כבן שישים. כדי להוקיר את זכרו, אנו מביאים כאן ראיון שהתקיים בסוף סדנא אינטנסיבית שנערכה בישראל בשנת 2003.

 

מפגש עם פרופ' קרול גיליגן, ילידת ארה"ב, בעלת תואר ד"ר מאוניברסיטת הארוורד (1964) - מומחית בחקר פסיכולוגיית המין הנשי, מתבגרות ויחסים בין המינים. מדברת על "הקול הנשי" של ילדות ונערות שאובד במהלך ההתפתחות. מתוך הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה.

 

המאמר מציג ראשי פרקים מתוך הגותו של הפילוסוף היהודי הצרפתי עמנואל לוינס, ובמיוחד את אלה העשוים לתרום למטפל בעבודתו הטיפולית. מעבר לקשר הקיים בין הגותו לבין הרציונל הפילוסופי שעומד מאחורי גישתו הטיפולית של ויניקוט, משלב מחבר מאמר זה את תרומתו של לוינס עם זרם הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית ההתפתחותית, אשר ממשיך בין השאר את דרכו של ויניקוט. מוצגת במאמר מעין אינטגרציה בין שני אופקים אלה, הפילוסופי והטיפולי, לטובת גישה טיפולית אתית, גישה בה מרכז הכובד אינו המטופל בלבד אלא המרחב הבינאישי מטפל-מטופל, גישה בה הדגש הוא על השיח הפוטנציאלי יותר מעל הדברים והפירושים הנאמרים בשעת הטיפול, כל זה בהשראת ההגות המיוחדת של לוינס - הגות מיוחדת גם בזיקתה למקורותיה היהודיים. במאמר תשומת לב מיוחדת לנושא ה"אחר", כאשר האחר הוא גם יחד האדם האחר, ושמירה על אחרותו מתוך היענות "אחרת" אליו.

 

שיחה בין היינץ קוהוט לבין צ'ארלס סטרוזייר (12 במרץ, 1981) קטע מתוך הספר "פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם". הוצאת תולעת ספרים, פברואר 2007

 

"אישיותה וספריה בלטו בשל קולה הברור, בעיקר בתחומי עיסוקה – המיניות הנשית והפרברסיה, היצוגים המופנמים של האב והאם בנפשנו, אידיאל-האני והגוף בעולמנו. ספריה זכו להיות מתורגמים לאנגלית סמוך מאד להופעתם בצרפתית, כך שהקהל הפסיכואנליטי האנגלו-אמריקאי יכול היה להכיר את רעיונותיה, להתרם מהם ולהתמך בהם בעבודה אנליטית. מחשבות פסיכואנליטיות פוסט-מודרניות שביקרו אותה והציגו מודל יותר בינסוביקטיבי לעומת המודל היותר מיבני/דחפי שלה, ניבנו בדיאלוג בלתי נפרד מהתאוריות שלה. כך שתחום מיניות האשה בפסיכואנליזה לא היה יכול ללא עמוד השדרה שהיא ספקה ומספקת לו. היא היתה מן החוקרים הפסיכואנליטיים שתרמו לתחום כאשר בעולם הפסיכואנליטי שאחרי פרויד המיניות בכללה ירדה לשוליים."

 

בספרו ''טוטם וטאבו'' ניסה פרויד לקבוע מהו הרגע שבו זינק האדם-הפרא אל התרבות, ובמאמרו הנודע ''תרבות בלא נחת'' צידד בביצור תרבות ''הנאורות'' האירופית אף שטען כי לעולם יתקשה האדם למצוא אושר בתרבות זו שיצר לעצמו.

 

על ניתוח השגיונות והחלומות בספור ''גרדיווה'' מאת ינסן ופלישת הפסיכואנליזה לתחומי הספרות והאמנות.

 

משזנח את ''תיאוריית הפיתוי של ילדים'' נפתחה בפני פרויד הדרך לגילוי ''תסביך אדיפוס''. מדוע התסביך הזה כה מרכזי בהגותו?