פסיכולוגיה עברית

×	
Nikolai Reznichenko
Nikolai Reznichenko ©
זכור אותי

החיים, הנפש, היצירה

רות נצר

מבט פמיניסטי על הסרט 'הטנגו האחרון בפריז' ( ברטולוצ'י, 1972)

רות נצר | 9/3/2013 | הרשמו כמנויים


בעקבות הקרנתו בסינמטק הרצליה, עלו בי הרהורים על סרט זה, שבזמנו הרשים אותי בעוצמתו המינית, ולא ראיתי מעבר לכך דבר. אני רוצה להוסיף לסרט זה את המבט הפמיניסטי שהתחוור לי עתה.
פול ( מרלון ברנדו) הוא אמריקאי כבן חמישים, בעל מלון פשפשים בפריס, ז‘אן (מריה שניידר) היא צעירה מקומית בת עשרים. הם נפגשים במקרה בדירה ששניהם חושבים לשכור ומכאן מתחילה ביניהם מערכת יחסים מינית. פול מסתיר את התאבדותה של אשתו, את יאושו, תלישותו, את חוסר יכולתו להתגבר על הצער של אבדנה ובגידתה בו. ז‘אן בורחת מנישואיה הקרובים לבמאי קולנוע צעיר. הסרט כולל סצינות ארוטיות בגבול הפורנוגרפיה שחוללו רעש גדול בזמנו, כולל סצינה של מין אנלי.
הסרט עוסק במפגש שמבוסס על מין פורנוגרפי שמתאפשר בשל האיסור שפול מטיל לגלות את זהותם ואף את שמם. עבור מריה זו התנסות מסעירה בשל אישיותו המוזנחת והאלימה ופרועה ועם זאת כובשת וארוטית של פול שנוגדת את אישיותו הבורגנית הרכה של ארוסה. מקום המפגש – דירה שאינה שייכת לשום אדם משום שהיא עומדת להשכרה, והיא טריטוריה שמחוץ לחיים של שניהם, כפי שגם המפגש שנעדר הכרות עם זהותם הוא מפגש שמחוץ לחיים הממשיים של שניהם, וזה מה שמאפשר לחצות גבולות של נורמות התנהגותיות מקובלות. המפגש הזה אינו ידוע לאיש וגם זה מאפשר חרות ארוטית.
אנחנו לומדים להכיר את פול ביחסיו עם חמותו, עם אשתו שהתאבדה ועם המאהב של אשתו. בכל אלה הוא אדם כנוע, תלותי, מנוכר וחלש, גס רוח, אלים, בעל התפרצויות זעם חסרות שליטה, ונעדר אמפתיה לזולת. פול מדבר אל ז'אן בגסות רוח, בשפה זולה ומשפילה. היא נענית לכוחנות הבוטה שלו ואינה מסרבת לו. את המין האנלי הוא מבצע בה בכפיה, כשהוא אף כופה עליה לומר בו בזמן דברי נאצה כלפי המשפחה הבורגנית הקדושה כביכול. למרות, ואולי בגלל המין האנלי שנכפה עליה, ז'אן מתאהבת בו. כשהיא מתוודה על כך הוא אומר לה להחדיר את אצבעותיה לפי הטבעת שלו, ובו בזמן הוא מבקש שתאמר שאם היא אוהבת אותו שתסכים שחזיר ישגול אותה ויפליץ עליה. לכל אלה היא עונה בחיוב.
יתכן שכשפול אומר זאת הוא מתכוון שאם היא באמת אוהבת אותו עליה לקבל את החזירות האלימה והמכוערת והמסריחה שלו עצמו. לאחר מכן היא מגלה שפול ארז את חפציו ועזב, ללא התראה מוקדמת. היא מבינה שהקשר נגמר והיא מתכוננת לנישואין עם ארוסה.
במקביל לעלילה זו אנחנו מתוודעים למפגשים של ז'אן עם ארוסה שהוא קולנוען, כשמפגשים אלה למרות רוחה ולמרות התנגדותה מצולמים כל הזמן על ידי צוות הצלמים שלו. וכך מסתבר שכמו היחסים עם פול גם יחסיה עם הארוּס אינם מפגשים אנושיים טבעיים ואמיתיים. שני הגברים בחייה והיא עצמה אינם מסוגלים ליחסי קרבה אינטימיים חבריים אמיתיים והם בורחים אל מערכות יחסים כוזבות. יתירה מזו, בשתי מערכות היחסים היא נכפית לתכתיב של הגבר, תכתיב שלא היא בחרה בו, ומדי פעם היא גם מתנגדת לו, אבל למרות מחאתה פה ושם היא מקבלת עליה, אף בהנאה מסוימת, את שני התכתיבים-תסריטים שעונים על הפנטזיות של הגבר שלדידו עליה לחיות לפיהם.
מאוחר יותר פוגש פול את ז'אן ברחוב במקרה, ואומר לה שהוא מעוניין לחדש את הקשר ביניהם. הוא מתחיל לספר לה על עצמו. אובדן האנונימיות גורם לז'אן להתפכחות בנוגע לקשר ביניהם, והיא אומרת לפול שאינה רוצה לראות אותו שוב. פול, שלא מוכן לוותר עליה, רודף אחריה עד דירתה, ואומר לה שהוא אוהב אותה ורוצה לדעת את שמה. ז'אן שלא מצליחה להפטר ממנו מאוימת מהפולשנות ומהאופן שהוא כופה עצמו עליה והיא יורה בו והוא מת. הצופים רואים אז את ז'אן כשהיא המומה וממלמלת לעצמה שהוא היה רק אדם זר שניסה לאנוס אותה. אכן, בשתי מערכות היחסים הגבר היה אדם זר שניסה לאנוס את חייה לתכתיב שלו. הדרך היחידה שלה להתנער היא על ידי אקט אלים של הריגתו.
במקביל לעלילת הסרט שמתארת את כפית התסריט הגברי על האשה, גם בפועל, נכפה על השחקנית מריה להשתתף בסצינה של אונס אנלי מבלי שידעה על כך מראש, ולטענתה, היא הושפלה על סט הצילום*:
"במהלך צילומי הסצנה, למרות שמה שמרלון עשה לא היה אמיתי, אני בכיתי באמת. הרגשתי מושפלת, ולמען האמת הרגשתי קצת נאנסת, גם על ידי מרלון וגם על ידי ברטולוצ'י. לאחר שהסצנה הסתיימה, מרלון לא ניחם אותי או התנצל". מריה לא שבה לשחק מאז.
מריה משחקת בסרט את ז'אן שהיא אשה צעירה וילדותית, ללא זהות ברורה, ללא מודעות לכך שהיא נגררת כבובת משחק אחרי תכתיב הגברים שמשתעשעים בחייה, ושאינם מכירים אותה באמת. לכן גם אינה מסוגלת להתנגד ולצאת נגד תכתיב זה אלא ברגע קריטי של אימה כשהיא נדחפת לאלימות ולירות בו כאקט של הגנה עצמית.
עניין זה מצטרף אל מה שאנו מכירים, דהיינו התכתיב של העולם הגברי הפאלוצנטרי, עולם הפטריארכט, כלפי נשים, לאורך כל הדורות – תכתיב שקובע את מהותן ותפקידם בחיים לשרת את הגבר והמשפחה, מבלי שיכירו גם הן וגם הגברים בזכותן על חייהן, רצונותיהן ויעדן. יתירה מזו, זהו סרט מחליא שמצטרף למסרים פטריארכליים פרימיטיביים על תשוקתה של האשה לאונס והשפלה, תוך ערצת הגבר אדונן.
ולכן, נקודת האור בסרט היא סיומו – מחאת האשה כנגד כל זה.

*Das, Lina (1975-09-14), "I felt raped by Brando", Daily Mail

עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi15/3/2013

טנגו המחאה. רות,
תודה גדולה על המאמר המרתק,
מעניין לראות את הסרט פעם נוספת,
מאז שהוקרן לראשונה לא ראיתי פעם נוספת.