פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חדר הייעוץ לטרדות הנפש

חדר הייעוץ לטרדות הנפש

שרה איוניר | 5/6/2010 | הרשמו כמנויים

"חדר הייעוץ לטרדות הנפש" ברובע שינגאווה בטוקיו, הוקם על ידי ראש מחלקת הבניה של הרובע, מר יושיו סקקי, כיון שבמהלך 22 השנים שהם נשואים ראה שלאשתו טצוקו סקקי יש יכולות מדהימות לפתור מצוקות נפש של אנשים. הוא האמין שאם ייצור בשבילה מקום שבו תוכל להראות את היכולות שלה, תושבי שינגאווה יפיקו מכך תועלת רבה.

הסופר היפני הנודע, הרוקי מורקמי, בספרו "ערבה עיוורת, עלמה נמה", מספר בסיפור האחרון בספר: "קוף שינגאווה", על מיזוקי, שפנתה לטצוקו סקקי היועצת לטרדות הנפש, כיון שקרה לה לעיתים קרובות ששכחה את שמה. הסיפור מספר על מיזוקי שכשהתגוררה עדיין במעונות הסטודנטים, תלמידה צעירה ממנה פנתה אליה, ובקשה שתשמור עבורה את "תג השם" שכל תלמידה היתה צריכה להניח על לוח מסויים כשהיא נמצאת במעונות ולהחביא אותו כשהיא יוצאת. התלמידה יצאה לחופשה ובמהלכה התאבדה, ומיזוקי שלנו, נותרה עם שני תגי שם, שלה ושל חברתה הצעירה. במהלך טלטולי חייה, נעלמו שני תגי השם, וקרה שבאותה תקופה החלה מיזוקי לשכוח את שמה. טצוקו היועצת, בחכמתה, מעודדת את מיזוקי לספר לה את הסיפורים, אך אינה נותנת כל אינטרפטציות, בשלב כל שהיא היא עומדת לסיים את הטיפול, ומזמינה את מיזוקי כדי "להראות לה את הסיבה המוחשית" לשכחת השם.

בזמן המיועד מזמינה טצוקו היועצת, את בעלה, ראש המלקה סקקי ועוזרו, ואלו חושפים לפניה קוף קטן, שמתגורר בד"כ במנהרות הביוב, מאימת האנשים שבחוץ, וזה מתוודה שהוא גנב מדירתה של מיזוקי את שני תגי השם.

באיזה מקום, בביוב העירוני, יושב יצור שגונב מאיתנו חלקים מזהותנו. אין לו זהות משלו, שהרי הוא "קוף אחרי בן אדם" והוא חי מזהותם של אחרים. מה יחסינו עם אותו יצור, זה משהו חביב מחד, כולנו אוהבים לזרוק אוכל לקופים כשהם בסוגר בגן החיות, ואוהבים את מבטי העונג בפני ילדינו הקטנים, למראה קפיצותיהם מענף לענף. אבל אם נפגשנו בקופיפים הנחמדים בחורשות ובמקדשים ההודים, או בג'ונגלים באפריקה, אנחנו יודעים שצריך להיערך נגדם כי היא חוטפים ונוגסים באוכל שלנו, ולפעמים תוקפים את ילדינו וגונבים את תחולת התיק ובכלל מטרידים, ומפחידים ונודניקים.

הסיפור רודף אותי, כמטפלת, כתיירת של החיים, כמורת דרך – מי הוא הקוף הזה? מה הוא מייצג בנפשנו? בסיפור הוא מעיד על עצמו "אני קוף שגונב שמות, זאת המחלה שלי". וכשעומדים להרגו כדי שלא יגרום עוד נזקים, הוא ממהר להגן על עצמו: "נכון שאני גונב שמות, אבל באותה הזדמנות נעלם במידה מסוימת גם האלמנט השלילי הקשור לשמו של אדם". וכשמיזוקי הפציינטית, מתעקשת לדעת ממנו מה האלמנט השלילי שהוא מצא אצלה כשגנב את שמה, הוא פוצח בתיאור מדוייק אודות אמה שלא אהבה אותה אף פעם, ושלחה אותה מביתה כי ראתה בה מטרד. ואביה שהיה חלש באופיו ולא יצא להגנתה. ואיך החליטה לא לראות את זה ולדחוק את האמת למקום חשוך במעמקי הלב. ואיך העמדה הנמנעת הזו הפכה חלק ממנה וכך אבדה את היכולת לאהוב בלב שלם, לכן אינה אוהבת את בעלה, וכנראה גם תתקשה לאהוב את ילדה, לכשיוולד.

בערב סיפרה לי מטופלת שהיה לה דיון לא נעים עם בעלה, שנמצא בעיר אחרת, ורק אחרי שעה, לקראת סיום הפגישה, הוסיפה כבדרך אגב: הוא סימס לי ש"נשוחח על כך כשיחזור לפני שאנחנו מקבלים החלטות לטווח ארוך" אבל, הוסיפה, היא מייד עשתה על כך delete, ושכחה את האיום. ופתאום נפל לי האסימון, אולי הקוף הוא ההכחשה, שמורכב מהשכחה ומכחש. האם יכול להיות שהקוף עושה לנו שרות נהדר בהדחקת האמת והכאב הכרוך בה, לוקח את החלקים של שמינו, של מי שאנחנו, אי שם לתעלות הביוב, אך בכך מונע מאיתנו את האפשרות להתעמת איתם. נזכרתי בספר שקראתי לפני מספר שנים בשם Oneness שעל כריכתו היה כתוב השם: Rasha . פשפשתי מהר במחשבי ומצאתי רשימות ועיבודים שעשיתי תוך כדי קריאה. היא כותבת שהצורך להופיע תמיד בשליטה ובמוצלחות בעיני עצמו ואחרים, מונע את האפשרות להשיג שחרור של מטען אנרגיה שלילית. להשתחרר מכך, הוא מפתח להתקדמות בתהליך התיקון של האדם. כנראה שהשיפוט העצמי והצפייה הבלתי מודעת להיראות יפה נפש, שלם, ו"אצלי הכל בסדר", כמו גם הפחד להתמודד עם מציאות כואבת - חוסם הזדמנויות לפגוש מטענים ומוקשים, להכירם, לברך עליהם, להבינם ובבוא העת לפרק אותם מכוח הצער וההרס הטמון בהם כל עוד לא פורקו.

טצוקו מעידה על עצמה שהיא דמות צבעונית בעולם הייעוץ, לכן, למרות היותה יועצת מוסמכת, היא לא מסתדרת באיגודים המקצועיים ובעולם האקדמי, והיא עושה דברים בצורה לא קונבנציונלית אלא בצורה שנראית לה. טצוקו איננה מתעניינת בתכנים המוכחשים, היא מתעניינת בקוף ההכחשה. היא מעודדת את המטופלת שלה להתיידד ולשוחח עם קוף ההכחשה. למרות שכולנו משתמשים בו כל הזמן, אין להכחשה מוניטין טובים. הרבה אנשים משכילים, מיטיבים להשתמש בו, ובכל זאת זה איננו נחשב מכובד. אבל בסיפור, הקוף חביב ואנושי. מדבר בשפת בני אדם ואומר כל מה שקשה להכיר ולהודות בו. כאשר ניתן לו לספר את סיפורו, ולהתוודות, מחזיר הקוף את גניבותיו מתעלות הביוב - לבעליהן ואז גם הוא יכול להשתחרר מתעלות הביוב, אל היערות בהרים, כפי שאמנם קורה בסוף הסיפור.


עוד בבלוג של שרה איוניר

לא נעים לי לדבר על רוע בדיוק בימים הנוראים בין כסה לעשור (בין ראש השנה ליום הכיפורים), אבל מצד שני, הרי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ארז-לביא טרכטמןארז-לביא טרכטמן10/6/2010

איזה עושר במרחב יצירתי בלתי נדלה. שרה יקרה איזה עושר יש במקורות מהם את שואבת את הנושאים עליהם את כותבת. נראה כי לכולנו כמטפלים היו מקומות בהם השגנו תוצאה טובה בטיפול דווקא כשחרגנו מ"הכללים" הנהוגים ומה שצריך והבאנו את העצמי האנושי שבנו. ולגבי הכחשה. ניסיון חיי מאיר את העמדה כי ההכחשה דוחה את ההתמודדות שתצטרך להגיע בסופו של דבר. כך שעד כמה שזה תלוי במודע שבי אני משתדל להתעמת ולא להכחיש. ובמקומות שאני רוצה מנוחה מהתמודדות אני נותן אותה לעצמי.רק לא מבין למה המטופלת ראתה במסר מבעלה איום ולא קיבלה אותו כהזמנה לחשיבה משותפת. יש בתגובתה קצת אגוצנטריות אינפנטילית. אני מחכה לפרק הבא במסע המודרך שלך ומחכה לנתיב הבא שתפתחי עבורנו.

צילה כהןצילה כהן7/6/2010

מקסים וכל כך אחר בצורה החיצונית. כי פנימה, זה מזכיר את מושג ה"צל" של יונג.איך שר פוליקר על הצל שלי ואני "בא נעוף רחוק אתה תהיה לי כנפיים", נדמה שהקוף והביבים הם אותו עניין אלא השימוש בסמל הזה והתהליך הוא מקסים.