פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על סמינר בארץ הבכא

על סמינר בארץ הבכא

שרה איוניר | 3/7/2011 | הרשמו כמנויים

כמו בכל שנה גם השנה, השתתפתי בסמינר בין לאומי בנושא הקונפליקט הישראלי-‏פלשתינאי-יהודי-ערבי. הסמינר משתמש בגישת ה"פסיכולוגיה התהליכית" (‏process ‎oriented psychology‏) מבית מדרשו של ארנולד מינדל (פורטלנד, אוראגון). עקרונות ‏השיטה, המבוססים על יסודות מן הגישה היונגיאנית, בהשפעות של פיזיקת הקוואנטים, ‏דאואיזם ושמאניזם, ישימים לעבודה אישית, וקבוצתית בנושאים של מצבי טראומה, יחסים, ‏עבודה עם ארגונים וקונפליקטים בין לאומיים. ‏

מידי שנה ויותר, מתכנסת קבוצה המונה כמה עשרות פעילים ומתמחים בשיטה, מרחבי ‏העולם, לשמוע ולהשמיע, לפתוח עוד צוהר קטנטן בחומה. מידי שנה, מזה 15 שנה, מגיע ‏דר' גארי רייס, פסיכותרפיסט יהודי אמריקאי נמרץ, מומחה לקונפליקטים בין לאומיים על פי ‏‏"הפסיכולוגיה התהליכית", בראש קבוצה בין לאומית של מתמחים, לנהל את הסמינר. ‏בסבלנות סיזיפית ובנאמנות אין קץ הוא ואנשיו שוב ושוב מאפשרים לנרטיבים של אבדנים, ‏השפלות, פחד ושנאה, זעם ותקווה, אומץ ושיתוף פעולה לצוף, להתקיים בחלל המפגשים, ‏ולקדם בדרך העיבוד המיוחדת, איזו הכרה הדדית ובנייה משותפת. ‏
הפעם זה התקיים בבית ג'אלא בדרך בין ירושלים לבית לחם.‏

‏"אסור לך להיכנס לבית ג'אלא", נועץ בי החייל במחסום מבט מאיים ומבקש תעודת זהות. ‏לשנייה, אבל רק לשנייה, יכולתי לחוש את "חוויית המחסום" שכעבור מספר ימים אחוש, ‏כשאקח במכוניתי בדרך חזרה, ידיד ערבי מן הגליל, אדם מבוגר ומכובד, איש דת, לבוש ‏כאפייה מסורתית. לקראת כל מחסום, אני חשה את המתח שהוא מנסה להסתיר. מתכווץ ‏באי נוחות בהתקרבנו לחיילים, ממשש בעצמה את התעודה הכחולה, בהיכון. שנינו ‏מתביישים ושותקים את זה. ועדיין לא יכולתי להתנסות בחוויית הפלשתינאים, עם ובלי ‏רישיון כניסה, בכל צ'ק פוינט, להיות מופקרים למצב רוחו של הבודק. "זה בסדר" אני אומרת ‏לחייל בנחת אחרי שהוא בודק בקפידה את תעודתי, אני יודעת שאתמול נכנסתי ‏במחסום אחר, שם לא שאלו שאלות. אני מסתובבת ופונה בדרך אחרת.‏

כמו בהתכנסות של איזה מסדר דתי, נפגשים החברים הותיקים, והמצטרפים החדשים. ‏הפעם יש כאן חברים ישראלים ומספר פלשתינאים, וערבים ישראלים ואחרים מארה"ב, יפן, ‏קוריאה, יוון, גרמניה. במשך חמישה הימים שנשהה יחד, יתברר שיש כאן עוד הרבה מתחים ‏בחדר אחד – יהודים- גרמנים, יפנים-קוריאנים, גברים- נשים, צעירים מבוגרים, ימין- ‏ושמאל... ‏

אני מודה שאינני מגיעה מתוך חדווה והתרגשות למפגשים אלו. יש כל כך הרבה רגעים של ‏תסכול, הרגשת אשמה, זעם, ייאוש. הרבה רגעים של דז'ווו. שוב האם הפלשתינאית תספר ‏כיצד אנשי הצבא עצרו והתעללו בבן שלה, והישראלי יגיד שילדים פוסט טראומטים יש גם ‏בישראל, לא רק בג'נין, ואחר יתאר את חייו כדור שני לשואה. אוף, די נמאסה התחרות הזו ‏על מי סובל יותר, מי קרבן יותר. תחרות שמטרתה היחידה להפקיע את הלגיטימיות של ‏האחר.‏

אין לי שום יומרות, אינני רואה בפעולות אלו תרומה ל"שלום" או ל"סיום הסכסוך", אלו ‏מושגים פוליטיים ואינם בידי האנשים הפשוטים. אינני חושבת שאני עוזרת בהשתתפותי ‏למישהו, ובכל זאת אני מופיעה בהתמדה, מתוך איזו מחויבות שקיבלתי על עצמי לפני מספר ‏שנים. אלו ה"מילואים" שלי. שרות שנתי שמטרתו לזוז לכמה ימים מאזורי הנוחות והשלווה. ‏לא להרשות לעצמי להיות עיוורת למציאות קשה, אכזרית ופוגעת שמתקיימת יום יום ובכל ‏רגע, בטווח של מטרים ספורים מעבר לעיר הישראלית. לפחות את המחסום מעיני אני יכולה ‏להסיר, כדי לא להגיד שלא ידעתי.‏

מתעוררת בבקר אביבי נהדר, במלון אברסט, פותחת לרווחה את התריס, ומגלה את ‏‏"החומה" או "הגדר" מזדקרת מעל ערימת אשפת בנייה שני מטרים ממני, חוסמת את ‏האוויר, את האור, את הנוף. במלמול פנימי אני מזכירה לעצמי שהחומה באזור זה נבנתה ‏לאחר שאבנים הושלכו מכאן אל שכונת גילו, שמעבר לגדר. אבל הגרון חנוק מבושה והשפלה ‏שכרוכה בלחיות מתחת לגדר כמו בבית כלא. בנקודת תצפית שמצאתי על הגג, ראיתי את ‏הגדר מתפתלת לאורך קילומטרים, כמו החומה הסינית, אך שלא כמותה, זו חותכת בדרכה ‏שדות וכפרים ומשפחות. ‏

בלב כבד אני מתבוננת בידידיי שבאים מעבר לים, כמה קשה להם להבין את הסכסוך שלנו. ‏עד כמה אמות מידה רגילות של טובים ורעים, קרבנות ומנוולים, לא עובדות כאן. כמה קל ‏לקחת עמדה, בעד או נגד, להפסיק לראות את התמונה השלימה, ולהיות עיוור לכל מה ‏שאינו מסתדר עם האמת שלי. ואני כאן בדיוק בשביל זה, לא לאמץ עיוורון כברירת מחדל. ‏

ויש עוד משהו, בכל שנה אני רוכשת לי עוד חבר או חברה מן הצד השני. ‏
באחד הימים השתתפו במפגש שלושה סטודנטים פלשתינאים מאוניברסיטת ביר זיית ‏ואלקודס. הם סיפרו שהם פעילים באיזה ארגון שלום. הצעיר אמר: "הכי חשוב לעשות ‏פעולות יחד... אבל האמת שרוב הפעולות לא מחזיקות מעמד". וכשנשאל למה בכל זאת זה ‏חשוב, ענה: "עכשיו יש לי חבר בתל אביב". וצעירה אחרת ספרה: "אף פעם לא ראיתי ‏ישראלי שאיננו חייל במדים. בעיניי, ישראלים זה חיילים עם קסדות ורובים שלופים. רק ‏פחדתי מהם". יום אחד אמה לקחה אותה לאחד הסמינרים, שם פגשה בישראלים רגילים. ‏‏"פתאום ראיתי כמה הם נחמדים, אנשים כמונו, והרגשתי נפלא" אמרה. אולי זה הערך ‏העיקרי של פעולות אלו, ושל מאות ארגונים נוספים העוסקים בהיבטים שונים של הסכסוך. ‏שאפשר להסתכל לאחר בעיניים, לראות בו אמא כמוני, צעיר כמוני, סבתא כמוני, מורה ‏כמוני, ולהגיד 'הוא נחמד', 'הוא יכול להיות חבר/ה שלי', 'יש לנו כל כך הרבה משותף'. עברתי ‏רגע של התעלות כששוחחתי עם פסיכולוגית מרמאללה שסיפרה כיצד טיפלה במקרה של ‏גילוי עריות במשפחה ערבית, ויכולנו להתייעץ ולפתח חשיבה על הדומה והשונה כל כך בין ‏שתי החברות.‏

אני אוהבת לפגוש ב'ארץ המריבה והבכא' הזו, אנשים נפלאים, להסתכל לתוך העיניים, לתת ‏יד, לשמוע את הסיפורים האישיים, ללמוד על פרויקטים מצויינים שאנשים מכאן ומשם וביחד ‏עושים כל יום, בשקט, במסירות, בהתמדה, להשתתף ולדעת שאנחנו בדרך. ‏

עוד בבלוג של שרה איוניר

בעקבות המלצה של חברה, אשה ביקורתית למדי בדרך כלל, פתחתי את הטלביזיה כדי ‏לצפות בסדרה 'מחוברות' (ערוץ...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איילת הלראיילת הלר14/7/2011

בבית ג'אלה, זרקו עלי בקבוק תבערה בעת ששירתתי ביחידת ההסברה.. החייל שעמד במחסום, במיוחד אם דעותיו שמאלניות, אוצר בתוכו את אחד הקונפליקטים הכי גדולים שיש. אני חשתי אותו בעצמותי עת התכופפתי והבקבוק חלף מעלי ופצע את החיילת שישבה לידי. באחד הימים כשעליתי ברחובות בית ג'אלה באוטובוס ראיתי את התושבים עומדים בתור לקמח . ראיתי ילדים מוזנחים וליבי נחמץ.

את כותבת יפה, מעלה נקודות אור. עושה דבר חכם ואנושי, יוצרת קשרים אישיים. אבל העמים היושבים כאן שזורים בתוך הסיכסוך כמו קשרים בשיער שלא סורק דיו. אני מקווה אתך לעתיד טוב יותר.

אילנה לחאילנה לח4/7/2011

כמה חשוב להביא את המציאות של מאחורי החומה לכאן. תודה, שרה, על הרשימה מ"שם". זה כל כך חשוב לא לתת לחומה לסגור את לנו את העיניים מלראות את המציאות שמנסים להשאיר בלתי נראית. דברים נוראים קורים כשאנשים טובים לא רואים, ולא רוצים לראות אז תודה, שדרך כתיבתך את מאפשרת לראות.

אילנה לחאילנה לח4/7/2011

כמה חשוב להביא את המציאות של מאחורי החומה לכאן. תודה, שרה, על הרשימה מ"שם". זה כל כך חשוב לא לתת לחומה לסגור את לנו את העיניים מלראות את המציאות שמנסים להשאיר בלתי נראית. דברים נוראים קורים כשאנשים טובים לא רואים, ולא רוצים לראות אז תודה, שדרך כתיבתך את מאפשרת לראות.

דינה פאלוךדינה פאלוך3/7/2011

תגליות: גילה נכתבת עם ה'. והיו שם גם יריות, לא רק אבנים. חברה טובה שגרה שם הרגישה כמו ברווז במטווח בדרך לביתה.

אני מצטערת על הסבל של הערבים במחסומים

אז יש לי רעיון נהדר עבורם:

מה דעתם להפסיק לבצע פיגועים? לא לסייע לרוצחיה של הדס פוגל, תינוקת בת 3 חודשים שנרצחה בזרועות אביה בביתה? לא לידות אבנים על אוטובוסים ולנפץ שמשותיהם ביום ששי האחרון?

אני לא פוגשת ערבים במפגשים מקצועיים אלא ברחוב- נולדתי וגדלתי בעיר מעורבת. טיפלתי בהם באדיבות בעבודתי בבתי החולים. אני יודעת ערבית ברמת שיח יומיומי ומרבה להשתמש ב'שוקראן', 'תפדלו' ושאר מילים נעימות שמקהות מעט חרדה. רואה בהם בני אדם, כן, אבל ביניהם רבים כאלו שאם רק תינתן ההזדמנות לא יהססו לפגוע בי.

אז לרשימות 'הבנה' ו'חמלה' חד מימדיות שמתעלמות מעובדות בסיסיות- אני מציעה להכיר במציאות המורכבת גם מפרטים לא נוחים ולא להשמיטם.