לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
להתחבר ל"מחוברות"‏

להתחבר ל"מחוברות"‏

שרה איוניר | 26/4/2011 | הרשמו כמנויים

בעקבות המלצה של חברה, אשה ביקורתית למדי בדרך כלל, פתחתי את הטלביזיה כדי ‏לצפות בסדרה "מחוברות" (ערוץ 3), ומיד נרעשתי, מלה אחרת להוקסמתי, והתחברתי. ‏התכנית מלווה 5 נשים, ובכל פרק מופיעות חלק מהן. מידי יום מוקרן פרק נוסף של התכנית, ‏כך חמש פעמים בשבוע (כמעט כמו אנליזה). הנשים מדברות עם המצלמה, אל המצלמה או ‏מן המצלמה ומתארות באופן ישיר, חשוף ובדיבור יומני את הגיגיהן. המצלמה סוקרת גם ‏אירועים שונים מסדר היום שלהן ויחסיהן עם סביבתן הקרובה. ‏

אינני יודעת למה התכוון המשורר בשם "מחוברות", למי או למה הן מחוברות, אבל מבחינתי ‏הן מחוברות לדופק החיים. הן ה – ‏DNA‏ של היות אדם מסוג אשה. אינן שמות חציצה בין ‏הדופק הפנימי לחיצוני, כל דבר העובר במוחן, או בחייהן, ראוי להיאמר, להיראות ולהישמע ‏ללא אבחנה בין יפה /מכוער, טוב/ רע, כולל רגשות הבושה והאשמה המתלווים לחלק מן ‏האמירות. לדבר על הכמיהה לילד והייאוש משרשרת כישלונות להרות, הביזוי מביקורת ‏סקסיסטית שניתכת עלייך, המצוקה שהמשכורת של 6000 שקל לא נכנסה לבנק ואי אפשר ‏להסתכל בפרצופי האנשים להם את חייבת... תופסים מקום של כבוד, כמו להיות יוצרת ‏וזמרת, לנהל בהצלחה מסעדה, ולהיות אמא שילדיה גאים בה. יחד עם זאת, האיכות ‏האנושית של פרטיות, מתקיימת, והמצלמה כבה ברגעים אלו. ‏

אני רואה את זה שייך לז'אנר שאפשר לקרא לו 'תיעוד עצמי'. גם כתיבת יומן שייכת לאותו ‏ז'אנר. ומה ההבדל? על כתיבת יומן אומרת עמיה ליבליך, שכנתי לבלוג, בפוסט "מתי נכתוב ‏יומן..." שהכתיבה היומנית הקלאסית היתה מעשה איטי, המופנה כלפי פנים. כתיבה ‏‏"המגלמת את מצב הבדידות הקיומית של האדם". אבל מי מאיתנו, שכתב יומן, בגיל עשר או ‏שמונה עשרה או ארבעים ושמונה, לא פינטז, שיום אחד, לפני או אחרי מותו, מישהו יגלה ‏את היומנים האלה, יוציא אותם מחשכתם, ינער מעליהם את האבק, ייקרא בהם, ואולי אפילו ‏יפרסם אותם, או יעשה מהם סרט, ובכך סוף סוף יגאל את הנפש מבדידותה ומאובדנה. ‏שהרי מילה, מחשבה, חוויה, שלא נלכדה במילים, ולא הוטבעה בדיו או תמונה, מי יצילה ‏מהתפוגגות. ואולי זה בכלל הפחד האמיתי מן המוות, שמא אחרי מותנו, מי יידע בכלל ‏שהיינו. ‏


- פרסומת -

אני קוראת כרגע על המשוררת האמריקאית סילביה פלאת', בספרה של רונית ליברמנש. ‏היא מתעדת ביומניה כל דבר, "ללא הבחנה בין טפל ועיקר", יאמרו מבקריה. "כשפלאת' ‏היתה מדוכאת, היא נהגה לגשת אל המראה ולהתבונן בדיוקנה בסלידה". וכך סיכמה את מה ‏שמצאה: "האף קטנטן ושמנמן כנקניקיה דולפת, נקבוביות העור גדולות ומליאות מוגלה ‏ולכלוך, חטטים אדומים... תסרוקת חסרת צורה". (רונית ליברמנש, סילביה פלאת' – מוזה ‏אפלה, הוצ' מפה. עמ' 52). לא אלאה את הקורא עם הפרוט המדוייק והפלסטי של פלאת' ‏אודות החיטוט באף. אומרת על כך ליברמנש, שפלאת' חששה מקיום סתמי, בלתי ממומש. ‏מבחינתה הדרך להיגאל מן הסתמיות הקיומית, היתה באמצעות הפיכתה של הטריוויאליות ‏היומיומית לליריקה. כלומר, הכתיבה איננה רק דיווח על הצדדים החשוכים או העצובים של ‏החיים, אלא היא הפיכתם לפיוט. פלאת' מצהירה על עצמה – "אינני יכולה לחיות לשם החיים ‏עצמם, אלא לשם המילים המקפיאות את הזרם." ‏

בילדותי כתבתי יומן, סיפרתי לדמות דמיונית אליה כתבתי, על מי שאני אוהבת ושונאת, ממי ‏שאני פוחדת, במי שאני מקנאה ואת התפילות שאני נושאת בלילה. את כל מה שאסור או לא ‏יפה לחשוב ובודאי להגיד בגלוי, כשאת ילדה מחונכת. כשאני חושבת עכשיו למה כתבתי, אני ‏מניחה שהייתי מוכרחה לאסוף את הקטעים שהצנזורה המשפחתית והחברתית, במקרה שלי ‏גם הדתית - גזרה, כדי שחלילה לא יילכו לאיבוד, כמו הפרשות שמביישות את הגוף, לכן ‏צריך להעלים אותן מהר. כנראה שהבנתי שאם אין לי את החלקים המצונזרים, אין לי גם את ‏עצמי. ‏

לקחת קטעי יומן מצולמים, כמו ב"מחוברות" או בכתיבה בלוגית אישית, ולהפוך אותם ‏לנגישים לכל, ועומדים למבחן על ידי הכל, מנטרל את ההירארכיה מן הדור הפרה-פוסט-‏מודרניסטי, על פיה קיימים שופטים מוגדרים מראש, כמו רבנים בעולם הדתי, או צוות ‏המומחים "בכוכב נולד" ב'דת התקשורת', הקובעים מה ראוי ומה לא. היומן הפתוח, או ‏המשודר, הוא הצהרה על ביטול הצנזורה הממסדית חברתית, והעברת האחריות לתחום ‏הפרט, וליחסי הגומלין שלו עם העולם ועם האלוהים.‏

אני מניחה שרבים באים אלינו לטיפול כדי 'לגלות את עצמם לדעת', כדי להקשיב לחלקים ‏המצונזרים של חייהם וכך לגאול את נפשם מחשכתה. הטיפול האינדיבידואלי המסורתי עונה ‏על הצורך הזה באופן חלקי, אך מתקשה להכין את האדם למפגש עם זולתו שמחוץ למרחב ‏הטיפולי המוגן והמובנה. זה כמו לכתוב יומן, אבל להשאירו תמיד באיזה בונקר, של המגירה, ‏של הקליניקה המוצנעת. יש כנראה תכלית נפשית לחשיפה ברבים. חשיפה עשויה אמנם ‏לקבל טוקבקים משפילים אך גם הזדהות עמוקה והערצה. כך או כך היא יוצרת הד. להיות ‏מהדהד בליבם של אחרים ורבים, כשאינך צריך להיות סופרסטאר לשם כך, עונה כנראה על ‏איזה צורך קיומי חיוני. כנראה שהשלב הנוכחי של האבולוציה הרוחנית של האדם, עובר דרך ‏חשיפת הפנימי והפיכתו לשיתופי. כל ההתפתחות העולמית דרך פייסבוק, בלוגים, תכניות ‏ריאליטי ודומיהם, מצביעה על כמיהה של האדם לפרוץ את בדידותו באמצעות הצצה בלתי ‏מבויישת בחדרים הפנימיים של אחרים, ופתיחת החדרים שלו וכך ליצור מתחם אנושי שוויוני, ‏חי, יוצר, מאתגר. זה כנראה מספק צורך של הכותב/ מתעד להנכיח את חייו, וצורך של ‏הצופה, להציץ בתהומו של האחר ומשם לדעת עוד משהו על עצמו. ‏

אני מרגישה תוך כדי כתיבה, ששורטת על הדלת השאלה, אז מה ההבדל בין התערטלות ‏לירית לפורנוגרפיה (בשפה של מבקריה של פלאת' – ליריקה או ריריקה). להערכתי, ‏בפורנוגרפיה מתקיימת התערטלות מכוונת כדי לגרות אמוציות או תאוות אצל הצופה/ קורא. ‏היא עושה שימוש בחומרי המציאות, באופן מעוות כמניפולציה תחושתית. התערטלות כפי ‏שנעשית ביומן או בתיעוד אישי כדוגמת "מחוברות" מכוונת קודם כל פנימה, הקהל הראשון ‏שלה, זה נפש האדם הדובר, ומטרת הכתיבה – לברוא את עצמו, לדעת את עצמו (אפילו ‏כשזה נעשה כתכנית בידור טלביזיונית)‏

אלן גינזברג, בסרט "היללה" מדבר על כתיבה כעל דרך לדבר עם החבר הכי קרוב, שאפשר ‏להגיד את כל הדברים שרוצים לבוא על דל שפתי, ולהוציאם לרשות הרבים. ובכל זאת, הוא ‏מוסיף, יש הבדל אם השיחה היא עם החבר או עם המוזות. ‏

אני חושבת שההתבוננות הפנימית חסרת הצנזורה, הדיבור הכנה והמדויק הזורם ומשתנה ‏ללא הרף, ותיעודם, אמנם הופכים את הטריוויאליות האנושית לפיוט. לרגעים אני תוהה מה ‏יוצר השראה למה, החיים על התיעוד, או התיעוד על החיים. מה דעתכם?‏


- פרסומת -


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, פסיכולוגיה במדיה ובתקשורת, אמהות, אמפתיה, שפה, דיבור ותקשורת
אביב נוימן
אביב נוימן
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מורן זיו אש
מורן זיו אש
עובדת סוציאלית
כפר סבא והסביבה, פתח תקוה והסביבה, נתניה והסביבה
אורי גל
אורי גל
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, נתניה והסביבה
עירית פרלמן
עירית פרלמן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
שמואל חייקין הרוני
שמואל חייקין הרוני
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה
תמר גובי שרם
תמר גובי שרם
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה

עוד בבלוג של שרה איוניר

"חדר הייעוץ לטרדות הנפש" ברובע שינגאווה בטוקיו, הוקם על ידי ראש מחלקת הבניה של הרובע, מר יושיו סקקי, כיון...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אינה אניאינה אני12/5/2011

תודה !. הסבר יפה יפה על חשיפה והצצה, נכון ואופטימי (לשם שינוי) .

ותשובה לשאלתך - כמו כל דבר ביקום בו אנחנו חיים. פעולה גוררת תגובה.
אני מאמינה שזה הדדי.
הדדיות בין החיים לתיעוד יוצרת רשת רחבה, בטוחה וחזקה יותר עבור אלה שידעו לאחוז בה בכחמה.

איילת הלראיילת הלר26/4/2011

זוהי דעתי על התופעה הקרויה"מחוברים/מחוברות". בחדרו של סבי היה שעון מטוטלת אימתני, בכל שעה עגולה ומחציתה היה השעון מדנדן דינדונו באמצעות מטוטלת זהב וכל בני הבית היו נרעדים מעט לנוכח עוצמת הקול. תופעת מחובררים ( מחוברים ומחוררים), היא תופעה השמה את מושג היעדר הגבול בצידה האחד של המטוטלת.

בוהן דיבר על קשר עם העולם דרך זולת . תחילת הקשר כעובר בתוך האם ובהדרגה ניבנים ומעוצבים גבולות הגוף והנפש של הילד ואימו והילד והאם חווים נפרדות. בחווית נפרדות אתה יכול להבחין בין צרכייך לצרכי האחר ולקדם את עצמך בעולם כיצור נפרד בעל מטרות, רגשות וצרכים נפרדים.בהעדר חווית הנפרדות מתקיימת תדיר תלות וחרדה מפני נטישה של האחד את השני. החוויה הזו היא כל כך גדולה ואימתינית עד שהיא משליכה על הקשרים הנוצרים עם סובייקטים נוספים בחיים.

תופעות טכנולוגיות ויצירתיות חדשות המתאימות לשנים האחרונות מאתגרות את החוויה הפסיכולוגית של נפרדות.לדוגמה- הפלאפון ששיבש את תהליכי העצמאות וחידד את חרדת הנטישה של אימהות כלפי ילדיהן, הקשר האינטרנטי שיכול להתקיים 24 שעות ללא הפסקה עם סובייקטים בממשקים שונים.והדרישה לזמינות עובדים 24 שעות.
כאשר סדרה מכנה את עצמה - מחוברים, נשאלת השאלה מחוברים למה? אם הכוונה מחוברים לעצמם , נניח שיש כאן איזה מטרה טובה, אך בפועל התוצאה היא מחוברים לאחר. חיים דרכם דרך האחר. ולא רק כוכבי הסדרה לוקים בכך, אלא גם הצופים. הצופים נקלעים למעשה לתוך חוויה של קשר ללא גבולות, ללא מרחב פרטי. הם שומעים יותר מידי, חווים יותר מידי את האחר, ללא אזורי פרטיות. כאשר מונחת נפש מדממת לפנייך,ומתוך הכללים האמורים של היעדר נפרדות , חווה הצופה חרדה . אין גבולות , אין מי ששומר, אין חוקים מארגנים וחווית הצפייה הופכת לתוקפנות ולביקורתיות. אזורי הביקורת נוגעים לנימי נפשם של הנוגעים בדבר מאחר ונפשם מדממת בהיעדר פרטיות פתולוגית. אין גם את הזמן להתארגנות פנימית והם מתארגנים דרך התגובות התוקפניות של הציבור.
יש משהו בנו כעת כקבוצה, כחברה המחפש את החיים דרך האחר, המחפש את ההיבלעות בתוך האחר , המאתגר עד למאוד את הנפרדות. המצב הולך ומקצין , הולך ומגיע לקצה המטוטלת וכל מה שנותר הוא לחכות באופן פאסיבי לקול דינדונה, מקווה שלא יהיה צורם מידי.
איילת הלר- יועצת חינוכית ופסיוכתרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית