פוטותירפיה : (טיפול בעזרת צילום) להיות אבק על פני האדמה | צביקה תורן
צביקה תורן | 31/5/2022 | 2,385 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אָז מָה, הוּא אָמַר. אֲנִי בָּא לְפֹּה כְּבַר חוֹדְשָׁיִם וְשׁוּם דָּבָר לֹא יוֹצֵא מִזֶּה. הָיִיתִי לְבַד וְנִשְׁאַרְתִּי לְבַד. הָיִיתִי כְּלוּם וְנִשְׁאַרְתִּי לֹא כְּלוּם. לֹא מֵבִין לָמָּה אִשְׁתִּי מַחֲזִיקָה מִמֶּנִּי וְרוֹצֶה אוֹתִי בַּבַּיִת. קָרָאתִי בְּשַּׁבָּת בָּעִתּוֹן עַל פְּרוֹפֶסוֹרִית אַחַת שֶׁכָּתְבָה סֵפֶר שָׁלֵם עַל הַחַיִּים שֶׁלָּהּ. יוֹתֵר מֵאַרְבַּע מֵאוֹת עַמּוּדִים. אֲנִי, מָה גֹּדֶל הַסֵּפֶר עַל הַחַיִּים שֶׁלִּי?- חֲצִי עַמּוּד. זֶהוּ. אָבָק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה!
(אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: אִישׁ כָּל כָּךְ צָעִיר. בֵּן שְׁלוֹשִׁים ו-. וְנִרְאֶה טוֹב. וְיוֹדֵעַ לְהַבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ. יוֹשֵׁב מְכֻוָּץ בַּכִּסֵּא, כְּמוֹ לֹא מַגִּיעַ לוֹ כָּל הַכִּסֵּא כֻּלּוֹ לָשֶׁבֶת עָלָיו, וּמִשְׁפָּטָיו נִקְטָעִים בָּאֶמְצַע וְנִמְשָׁכִים בְּשֶׁקֶט בְּתוֹכוֹ. וְהוּא מִתְעַקֵּשׁ שֶׁאֵינוֹ טוֹב בְּדָבָר וְלָכֵן אֵינוֹ לוֹמֵד וְאֵין לוֹ מִקְצוֹעַ. וְאֶת הַבַּת הַקְטָנָה שֶׁלּוֹ הוּא מְשַׁעֲשֵׁעַ וְהִיא צוֹחֶקֶת כִּי הִיא קְטַנָּה וְלֹא מְבִינָה שֶׁלְּאַבָּא שֶׁלָּהּ אֵין שֵׁכֵל וְאֵין מַטָּרָה בַּחַיִּים. אֵיךְ גָּדֵל הָאִישׁ הַזֶּה לִהְיוֹת כָּכָה? תְּחוּשַׁת מְסֻגָּלוֹת כָּל כָּךְ נְמוּכָה. הַעֲרָכָה עצמית יְרוּדָה וּבִקֹּרֶת עצמית אַכְזָרִית.)
שָׁאַלְתָּ אוֹתִי אִם יֵשׁ לִי צִלּוּמִים מִן הַיַּלְדוּת. הֵבֵאתִי מָּה שֶׁמָּצָאתִי. הֻפְתַּעְתִּי שֶׁיֵּשׁ תְּמוּנוֹת. אוּלַי אִמָּא שֶׁלִּי צִלְּמָה. הִיא מֵתָה מִמַּחֲלָה כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד. אֶת אַבָּא שֶׁלִּי לֹא עִנְיַנְתִּי אַף פַּעַם. הֵבֵאתִי אֶת הַתְּמוּנוֹת. רוֹצֶה לִרְאוֹת? תִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ תְּמוּנָה שֶׁאֲנִי עִם כֹּל הָאַחִים שֶׁלִּי, אֶחָד שָׂם עָלַי יָד, אֶחָד שָׂם עָלַי רֶגֶל. אֲנִי לֹא מִסְתַּכֵּל לַמַּצְלֵמָה. כְּבָר אָז הָיִיתִי רַק כְּלִי בַּשְּׁבִיל כֻּלָּם וָלֹא רָצִיתִי לְהִצְטַלֵּם. בְּסֵדֶר, יֵשׁ פֹּה תְּמוּנָה אַחַת שֶׁאֲנִי עוֹמֵד לִפְנֵי הַבַּיִת. מְעַנְיֵן מִי צִלֵּם וְלָמָּה. גַּם כָּאן אֲנִי לֹא מִסְתַּכֵּל לַמַּצְלֵמָה. אוּלַי הִכְרִיחוּ אֶת הַהוֹרִים לְצַלֵּם אוֹתִי בִּשְׁבִיל תְּמוּנָה לַגַּן.
(צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הַנֵרָאטִיב. לִמְצֹא עֻבְדּוֹת הַסּוֹתְרוֹת אֶת הַסִּפּוּר הַנּוֹכְחִי, אוֹ עֻבְדּוֹת שֶׁמְּשַׁנּוֹת אֶת הַחוּט הַסִּפּוּרִי הָרָצִיף וְהַמֻּתְאָם לַדִּמּוּי הָעַצְמִי. הַקְשָׁבָה אֵינֶנָּהּ מְסַפֶּקֶת. יֵשׁ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה. לְהַצִּיעַ שִׁנּוּי. אֲנִי מַצִּיעַ לוֹ לִפְגֹּשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה אִתּוֹ בְּיַלְדוּתוֹ, יֶלֶד בַּגַּן אוֹ בְּבֵית סֵפֶר, וְלִשְׁאֹל אוֹתוֹ שְׁאֵלוֹת עַל הַיַּלְדוּת וְטוֹב גַּם שֶׁיִּצְטַלֵּם אִתּוֹ וְיָבִיא אֶת הַתְּמוּנָה. חָשַׁבְתִּי לְחַזֵּק בְּעֶזְרַת הַצִּלּוּם אֵת הַמִּלִּים וְהַחֲוָיָה שֶׁתִּהְיֶה, בְּעִקָּר אִם יִהְיוּ בַּמִּפְגָּשׁ הָזָה דְּבָרִים מְאִירִים. צִלּוּם מְשַׁמֵּר יִצּוּג וְזִכָּרוֹן של חֲוָיָה.)
הָלַךְ וּבָא כַּעֲבֹר שְׁבוּעַיִם. סִפֵּר מָה שֶׁסִּפֵּר הֶחָבֵר שֶׁזּוֹכֵר אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן וְשָׁקֵט וְחָכָם מְאֹד שֶׁרוֹצִים לִהְיוֹת חֲבֵרִים שֶׁלּוֹ וְהוּא לֹא כָּל כָּךְ רוֹצֶה. כֵּן, הוּא הִצְטַלֵּם עִם הֶחָבֵר וְהֵבִיא תְּמוּנָה. הִנֵּה.
(אֲנִי רוֹאֶה בַּתְּמוּנָה שְׁנֵי גְּבָרִים לְבוּשִׁים בְּרִישוּל מִסְתַּכְּלִים לַמַּצְלֵמָה. הֶחָבֵר שָׂם יָד עַל הַכָּתֵף שֶׁל הָאִישׁ שֶׁאֲנִי פּוֹגֵשׁ. בָּרֶקַע- יָם וַאֲנָשִׁים אֲחָדִים בַּמַּיִם. שָׁמַיִם בְּצֶבַע מַתֶּכֶת שֶׁל קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי. הֶחָבֵר מְחַיֵּךְ וְזֶה שֶׁלְּיַדוֹ נוֹעֵץ מַבָּט חוֹקֵר בָּאִישׁ הַמְּצַלֵּם אוֹ בְּמַשֶּׁהוּ אַחֵר שָׁם בַּסְּבִיבָה.
אֲנִי אוֹמֵר לוֹ- נוּ, רוֹאִים שֶׁאַתֶּם בְּסֵדֶר. קְרוֹבִים. הוּא שָׂם יָד עַל הַכָּתֵף שֶׁלְּךָ. הָיָה נָעִים?)
אֲנִי רוֹאֶה שֶׁגַּם אַתָּה מְנַסֶּה לַיָּפוֹת אֶת הַדְּבָרִים. כְּמוֹ אִשְׁתִּי. זֶה לֹא יַעֲזֹר לְךָ. הוּא שָׂם עָלַי אֶת הַיָּד בְּלִי לִשְׁאֹל אוֹתִי אִם אֲנִי רוֹצֶה, אִם נָעִים לִי, תָּמִיד הִתְיַחֲסוּ אֵלַי כָּכָה-אֲנִי כְּמוֹ סְתָם דָּבָר שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְהִתְחַשֵּׁב בּוֹ, מַכְּסִימוּם - לִצְחֹק עָלָיו.
לא חשוב על מה אתה מסתכל. חשוב מה אתה רואה.
איננו מגיבים לאירוע. אנחנו מגיבים למשמעות שהענקנו לאירוע.
כל צילום מכיל מידע על המצולמים, אבל גם על המתבונן בתמונה והסיפור שהוא מספר לעצמו על מה שיש שם
(עָלַי לְסַיֵּעַ לוֹ לְחוֹלֵל שִׁנּוּי בַּמַּפָּה הַפְּנִימִית. בְּאֵיךְ שֶׁהוּא תּוֹפֵס אֶת עַצְמוֹ וּמִכָּאן הִתְנַהֲלוּתוֹ בַּחַיִּים. אֲנִי מַצִּיעַ לוֹ שֶׁנֵּצֵא לַגִּנָּה, נַעֲמִיד מַצְלֵמָה עַל חֲצוּבָה, וְנִצְטַלֵּם. הַפַּעַם אֲנִי מַקְפִּיד שֶׁהוּא יִהְיֶה הַבַּמַּאי הַיָּחִיד שֶׁל הַצִּלּוּם. הֵיכָן יַעֲמֹד, בְּאֵיזוֹ תְּנוּחָה, הֵיכָן תְּמֻקַּם הַמַּצְלֵמָה, הַאִם הַצִּלּוּם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁחֹר לָבָן, הַאִם אֲנִי אֶהְיֶה בַּתְּמוּנָה אוֹ לֹא, וְעוֹד. קָשֶׁה לוֹ. כָּל הַזְּמַן "אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ", "מַזֶּה חָשׁוּב", עַד שֶׁיֵּשׁ שְׁלוֹשָׁה צִלּוּמִים שֶׁהוּא מְרֻצֶּה. עִם הַצִּלּוּמִים הַמֻּדְפָּסִים הוּא הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה)
