בלוגים | בלוגבי

פוסט טראומה כאות קלון

גבי בונויט | 17/4/2021 | הרשמו כמנויים

אינני מופתע מהייאוש שהביא למעשה ההצתה העצמית של איציק סעידיאן. היעדר הכרה הוא אחד המשתנים המרכזיים שמוביל לאלימות בכלל ולאלימות שמופנית כנגד העצמי, בפרט.

להאשים את אגף השיקום במשרד הבטחון זאת מלאכה קלה. אגף השיקום פועל בתוך תרבות מסוימת ובתוך סולם ערכי מסוים.

ההירארכיה הבלתי כתובה בחברה הישראלית היא שבראש הסולם ניצבים המתים, ששמם מואדר וגם מנוכס על ידי המדינה. בתחתית הסולם, לאחר פציעה ושבי, נמצאת הפוסט טראומה.

בקרב לטרון שנערך ב-48 השתתפו פליטים מהתופת באירופה, שירדו מהאנייה, קיבלו נשק והצטרפו לקרב. חלק גדול מהם סבלו מסינדרום פוסט טראומתי אבל נקראו פחדנים ומוגי לב. האתוס התרבותי הזה נשאר עד היום. ל'פחדנים' ול'מוגי הלב' לא מגיעה הכרה ועזרה מהמדינה. שיישבו להם בפינה ויגידו תודה שהם חיים, ואולי אף רצוי שירגישו אשמים על כך שהם חיים ועל כך שהם פוחדים.

יוסאריאן, הגיבור של ספרו של ג'וזף הלר מלכוד 22, מבקש, על רקע מצוקה נפשית, להשתחרר מתפקידו כמקלען במפציץ 52 B. הוועדה שדנה בעניינו מחליטה לא לשחרר אותו, כי מי שסובל ממצוקה נפשית כתוצאה משירותו ומנסה להשתחרר מהצבא ומהמלחמה מוכיח דווקא את בריאותו. על כן איננו יכול להשתחרר מהצבא.

צבא העם איננו מבדיל אנשים שנפשם רכה ועדינה. הוא מגייס את כולם ולאחר מכן מתנער מאלה שהשרות הצבאי השאיר בהם סימני תופת, ומתנכר אליהם. סימני התופת חזקים לעתים עד כדי אובדן הרצון לחיות או עד לכדי חיים כשל צל שאיננו חי ואיננו מת.

בשנה האחרונה הנחיתי קבוצה טיפולית של דור שני לפוסט טראומתיים ממלחמת יום כיפור. אין שום הבדל מבחינת הסימפטומטולוגיה בין ילדי הפוסט טראומטיים ממלחמת יום כיפור לבין ילדי אלה שניצלו מהשואה. אותה אשמה, אותה בושה, אותה חוויה של טראומה בה מתקתק הזמן אחרת. למעשה אנחנו מדברים על מספרים גדולים מאד. אנחנו מדברים על מאות אלפי צללים שמהלכים בינינו מבלי שנוכל להבחין בהם ולזהותם. אחד הסיפורים הקשים שעלו בקבוצה הם על אב שנלחם עשרות שנים על מנת לזכות בהכרה של אגף השיקום ונדחה שוב ושוב. זמן קצר לאחר שמת זכה להכרנ כחלל צה"ל.

- פרסומת -