תעמדי זקופה שיראו לך
עלון פסיכולוגיה עברית | 14/3/2021 | הרשמו כמנויים
בתחילת השבוע ציינו את יום האישה. נראה שהסיבות לשמר את היום הזה, וליצוק לתוכו תוכן משמעותי, לא פוסקות, ואולי הולכות ונעשות בוערות יותר, בלתי מניחות. אירוע רודף אירוע, ואפשר לחוש כמו מעין הצפה של כאב סביב אירועים של פגיעה, ושל טיפול לא יעיל דיו של מערכת המשפט והאכיפה. יום האישה אינו יום המאבק באלימות נגד נשים והוא נוגע בסוגיות רבות של מעמד האישה מניעת אפליה ועוד, ובכל זאת, ישנן עתים בהן אי אפשר להגדיר את ה'כן', בלי לשרטט את גבולות הלאו. אי אפשר לצעוד במסלול ההתפתחות המואר, בלי לעבור בסמטאות החשוכות והמסוכנות ולנקות אותן.
השבוע באתרנו, טקסטים נהדרים של נשות מקצוע נהדרות, וגברים לא פחות:
רבות נכתב על האתגרים ועל הקשיים שבעבודה הטיפולית דרך הזום. ואולם נזקיה של מגפת הקורונה נבחנו פחות באשר להשפעתה על השיח המקצועי במרחב הפומבי. דרך כתיבתם של אנדרה גרין על "עבודת השלילי" וברוח כתיבתו של סלבוי ז'יז'ק, איה זיידל מנסה להפנות את המבט לסכנות האתיות הסמויות מן העין הטמונות דווקא בשפע ההזדמנויות לקיומן של התקהלויות מקצועיות שתקופה זו מביאה לפתחנו.
ד"ר גדעון לב כותב על שלושת הזרמים של הטיפול הפסיכואנליטי: "נוסף לזרם הקלאסי, שהתפתח במחצית הראשונה של המאה העשרים ואשר שם דגש על ידיעה והבנה, ולזרם ההתייחסותי, שצמח בעשורים האחרונים של המאה הקודמת ומכוון ליחסים ולהוויה, התפתח במאה הנוכחית זרם שלישי, של פסיכואנליזה רגישה לרוחני, שמדגיש משמעות וטרנסצנדנציה"
בפסיכובלוגיה, רועי סמנה כותב על פשטות מורכבות ופשטנות - "עם השנים אני מוצא את עצמי מנהל הרבה יותר שיחות פשוטות בחדר הטיפול שלי. לא דחוף לי עוד להפתיע את מטופליי עם פירושים מחוכמים, כמו אותו אקסהיביציוניסט שפותח את החלוק שלו בקרן רחוב, ואני רואה בפירושים הרבה פחות תועלת מבעבר".
"והנה, לאט לאט מנפצים את החומה. 'המגיפה מאחורינו' אומרים לא רק המנהיגים (והאם אפשר להאמין להם?) אלא גם המומחים לרפואה. ואז אנו ניצבים בפני שאלה חדשה: האם אני בכלל רוצה לצאת? האם אני רוצה ממש 'לחדש את חיינו כקדם', או שמא לא כך?" עמיה ליבליך על התמכרות לסגנון החיים החדש שנכפה עלינו בשנה החדשה, ועל גמילה.
ד"ר אורי ניצן כותב על ראיונות של כלי תקשורת עם נפגעי/ות טראומה מינית: "קשה לי להבין את הערך הטיפולי של הדיבור על טראומה מינית בתקשורת, לשחזור מפורט של הדברים, אבל גם למי שחושב אחרת ברור שחשיפה מהסוג הזה אינה מומלצת לפני שעבר פרק זמן סביר מהאירוע, וטרם שהושלם העיבוד של הטראומה על-ידי הנפגע/ת. ראיונות מהסוג הזה מעוררים דאגה ואי-נוחות לא פחות משהם מעוררים הערכה"
ד"ר חנה דויד – תוהה על כך שבאתרנו סיכומי מאמרים באנגלית מיועדים ל"מורשים בלבד" ודרך כתיבה על המאמר של רניק על חשיפה עצמית של המטפל, היא מבקשת לטעון שקריאת הסיכומים רלוונטית פעמים רבות גם למטופלות.ים.
ד"ר גיא פרל, כותב על ספרה של מאיה ויינברג שיצא השנה 'מהיד אל הפה' - שתי תנועות מרכזיות פועלות זו למול זו לכל אורך ספרה של מאיה ויינברג – התרוקנות והתמלאות. שוב ושוב ניצב אצלה הריק, האין הגדול, אל מול היש המתמעט המנסה להתייצב מולו.
ומדוע אנחנו לא מפחדים יותר ממשבר האקלים? כתבה שפורסמה בעיתון "האינדיפנדנט" הבריטי בסוף חודש פברואר מבקשת לענות על השאלה באמצעות ראיונות עם פסיכולוגים ומטפלים שונים.
תעמדי זקופה / שרית עיני ריץ'
שיראו לך
את הצבע הכהה
ואת המחשבות העקומות
את האגרוף הגס
את התינוקת הזקנה
את העברות
שבין אישה לגופה
לבין אישה לילדיה
את חילול הרגע
את קידוש הבכי
את תאות הפה לתפיחת שוקולד
את הקנאה במשוררים
את הגנבות של הדעת והזמן והנכסים
והאהבה תעמדי זקופה
שיראו לך
את הורידים הפוגמים בחלקת העור
את קוי המתאר של הגוף החי
את הצמא למגע
את הסלידה ממגע
את המלמול הלא פוסק "תאהב אותי תאהב אותי תאהב אותי"
את קולה הקר של אבן הרחים "עלובה עלובה"
את הפס הדק שמסמן חוט הזהב של הנשימה
תעמדי זקופה
שיראו לך
את
צלם אלוהים.
Photo by Stephanie Greene on Unsplash