פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
התמכרות וגמילה

התמכרות וגמילה

פרופ. עמיה ליבליך | 13/3/2021 | הרשמו כמנויים

אני מחפשת מטפורה להבין בעזרתה את התהליך המתעתע שאני חווה סביבי, בעיקר אצל צוות המורות והמורים, קבוצות ההדרכה וכמובן הסטודנטים שאיתם אני עובדת. גם אצלי, הרי אני חלק מהתופעה. השבוע התחלתי לחשוב על כל זה במונחים של התמכרות וגמילה.
שנה ולמעלה מזה אנו מצטמצמים במגבלות רבות – מהמרחב הציבורי המסוכן לתוך הבית, מהמגע עם חברים, מטופלים ותלמידים בפגישות ממשיות, למפגשים קצובים על מסך המחשב. 'החוצה' נעשה מילה נרדפת לסכנה. התרגלנו להישאר במקום הבטוח, כמו לרבים מהסייגים שאדם מקבל על עצמו. גילינו שזה דווקא נוח מאוד לא להתלבש למפגש עם אחרים, להישאר בנעלי בית, למשל. נוח מאוד לא להזיז את המכונית, לא לחשב את הזמן הדרוש כדי להגיע למפגש, לא להשתרך בפקקי התנועה, למצוא חניה. זה דווקא נוח מאוד לא לדאוג מי יטפל בילדים הקטנים, ישגיח על הבית, ומי יוציא את הכלב לטיול. אפשר למצוא כמה דקות בין שעור לשעור כדי לקפוץ למכלת. כך גילינו שאפשר ללמוד מרחוק, ללמד ולהדריך מרחוק. הטכנולוגיות שהתפתחו היו מעבר למה שציפו אפילו קוראי ספרות בידיונית שבינינו. (ובאמת, תחשבו מה היה קורה אילו לא היו לנו המחשבים והזום?!) היצירתיות של המלמדות, המטפלות והיועצות (וגם בזכר כמובן) עלתה על כל דימיון. במשך החודשים כולנו הסתגלנו לצמצום המרחב הממשי, ולהמראה הטכנולוגית חוצת הגבולות.
אמנם היו שהזכירו לנו כי 'כולנו' הוא ביטוי שגוי. דיברו על השכבות שעבורן הטכנולוגיה אינה נגישה או רלבנטית, דיברו על בדידות ונזקיה, על עלייה באלימות בתוך הבית הסגור, ועוד סכנות הטמונות בהסתגרות. אבל בלית ברירה, זה מה שקרה.
והנה, לאט לאט מנפצים את החומה. "המגיפה מאחורינו" אומרים לא רק המנהיגים (והאם אפשר להאמין להם?) אלא גם המומחים לרפואה. ובמילים אחרות: אפשר לצאת. אני חושבת על היוצאים מתיבת נוח בסיפור המקראי... לצאת לחנויות, לבתי הספר, למסעדות, לקונצרטים. בעולמי, עולם האקדמיה, מדברים על החזרת הלימודים פנים אל פנים בקמפוסים. אם לא מחר, אז אחרי פסח, וכמעט מתבקש להוסיף "אם ירצה השם".
ואז אנו ניצבים בפני שאלה חדשה: האם אני בכלל רוצה לצאת? האם אני רוצה ממש ל"חדש את חיינו כקדם", או שמא לא כך?
אנחנו פונים לסטודנטים (ואתם בטח למטופלים), שואלים אם התחסנו, ומציעים להם לחזור לדפוס הלימודים הישן בכיתות. ואז מתברר שרבים מהם כלל לא ששים לחזור... אולי עדיף להעמיד פנים של "לא התחסנתי", ו"אני בסיכון" ולהמשיך ללמוד מהבית. לאנשים סיבות שונות מדוע ואולי - תירוצים. נראה לי כי רבים מעדיפים תעודה אדומה "אסור לי לצאת!" על תעודה ירוקה של מתחסן או מחלים. וכשאני מביטה על המצב הזה מתוך הזוית המיוחדת של ראשת מכללה, אני מזהה התמכרות. אהה, התמכרנו לסגנון החיים שניכפה עלינו השנה, ועכשיו עומדת בפנינו הדרך הארוכה של הגמילה. ולכל מי שיודע משהו בפסיכולוגיה, גמילה היא מסע ארוך, מלא מהמורות, נפלות ונסיגות.
נכון, גם אני לא חושבת שצריך פשוט להעתיק את מה שידענו בשנת 2019 הרחוקה, ולשחזר לימודים, טיפול וייעוץ בדיוק במתכונת שהייתה. לא הכל נפלא שם בעבר הרחוק. אפשר בהחלט להפיק לקחים מהאינטראקציה החדשה "מרחוק". אולי זה בריא לנו ולסביבה, כפי שאמרו רבים, לא לרוץ כל כך הרבה בחוץ. אבל גם ההתמכרות למה שנכפה עלינו בעידן הקורונה היא מסוכנת.
כן, ואני הייתי בקונצרט הראשון של הפילהרמונית בהיכל התרבות, שכמחציתו מושבים ריקים, וחשתי התעלות נפש ממש עם האירוע והמוסיקה שהושמעה באולם, כשאנשים נוכחים מנגנים לאנשים נוכחים. הקהל האמיץ שנכח באולם מחא כפיים עוד ועוד למנצח הצעיר והמקסים להב שני, ואני, בדמעות, חשתי "השתחררתי".

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

התמונה האחרונה שראיתי בטוקיו, הבוקר בשעה 5:30, כשעליתי לאוטובוס המוביל לשדה התעופה, הייתה של שלושה סבלים,...
כבר גיליתי בכתובת זו שאני עוסקת בלימוד סיפורי החיים של הורי, ואינני יודעת עדיין לאן יוביל אותי המסע...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.