על סיכומי מאמרים באנגלית המיועדים ל"מורשים בלבד": המאמר של רניק על חשיפה עצמית של המטפל כדוגמה
ד"ר חנה דויד | 8/3/2021 | 2,594 צפיות | הרשמו כמנויים
אינני נוהגת בדרך כלל לקרוא סיכומי מאמרים ב"פסיכולוגיה עברית", שכן, כאשר נושא מסוים קרוב ללבי, ורבים הם נושאים כאלה, אני מעדיפה לקרוא את המאמר המקורי. עם זאת, אני בהחלט מבינה את הצורך בסיכומי מאמרים המיועדים לאנשי מקצוע שאינם שולטים באנגלית (סיכומים של מאמרים שנכתבו בשפות אחרות אינם מתפרסמים ב"פסיכולוגיה עברית", וחבל).
יוצא דופן היה הסיכום של: Owen Renik (1999) Playing One’s Cards Face up in Analysis: an Approach to the Problem of Self-Disclosure, The Psychoanalytic Quarterly, 68:4, 521-539, DOI: 10.1002/ j.2167-4086.1999.tb00546.x
שפורסם ב-12.2.21, ואשר משך את תשומת לבי המיידית משום שאני עסוקה בימים אלה ממש בהשלמת ספרי על חשיפה עצמית בטיפול במחוננים.
המאמר של רניק, שהוא בן למעלה מ-20, פתוח לקריאה לכל דיכפין ואפשר למצוא אותו בהקלקה אחת של הקישור:
https://www.tandfonline...V7_C7zKRe_jA
לכן, מלכתחילה לא ברור לי הצורך בהרשאה. האם קוראי "פסיכולוגיה עברית" שאינם "מורשים" אינטליגנטים פחות מכל בר-בי-רב שיכול לקרוא, מזה למעלה משני עשורים, את המאמר המקורי? כלום הם נחשדים באי-ידיעת השפה האנגלית ובאי-יכולת להבין, להפנים, את התוכן ה"סודי", ה"ראוי" לעיניים רק של אותם הנמצאים ב"סוד העניינים"?
יתירה מזו. מאמר שעוסק בחשיפה עצמית של המטפל כשיטה, כהשקפה, אפילו כאמונה – האם לא מן הראוי שיהיה חשוף לכל קורא שמתעניין בנושא?
בעידן ה-MeToo, שבארצנו הקטנטונת קיבל לאחרונה "דחיפה קדימה" בשל החשיפה של מקרים רבים של התנהגות בלתי הולמת למצער, ואף פלילית במקרים רבים, של מטפלים כנגד מטופלות, מאמר זה יכול להיות לעזר רב לנשים רבות – וגם לגברים לא מעטים, שלא לדבר על ילדים, הפונים לטיפול. מטופל עלול להתקשות הרבה יותר בהבחנה של חציית גבולות אצל מטפל ה"משחק עם הקלפים גלויים" מאשר אצל מטפל שמראה את הקלפים שלו לעיתים נדירות, אם בכלל. לדוגמה: מטפל שלא מספר מאומה על חייו האישיים, ולפתע מיידע את המטופלת שהוא חווה התרחקות מבת זוגו – תמרור האזהרה שאומר: "כנראה שמשהו לא תקין" יידלק מהר-יחסית. אצל מטפל שה"קלפים" של חיי המשפחה שלו גלויים, יש סיכויים טובים שיהיה יותר קשר למטופלת להבחין ב"גלישה" שהיא מעבר למידע-גרידא.
אכן, זמן הקורונה הכניס מטפלים לביתם של מטופלים, ולפעמים גם להיפך. 22 השנים שחלפו מאז נכתב המאמר של רניק שינו את "מפת הפרטיות" לבלי הכר, ובפועל-ממש אין אפשרות לשמור על אי-חשיפה של פרטים אישיים, לדוגמה, מפני מטופלים. אבל המרחק בין מידע שנלקט על ידי מטופלים מיוזמתם, לבין חשיפה-עצמית בטיפול כאידיאולוגיה – רב. ראוי, לפיכך, לדעתי, שכל מטופל פוטנציאלי יהיה מודע לכך, ולכן החסיון על המאמר שנחשב עתיק במונחים של ימינו נראה לי תמוה.
