ראיון עם נפגעיות טראומה - חשיפה בשירות הציבור או ניצול לצרכי רייטינג?
אורי ניצן | 8/3/2021 | הרשמו כמנויים
בשנים האחרונות נערכו מספר ראיונות של כלי תקשורת עם נפגעי\ות טראומה מינית, תוך הצהרה על כך שראיונות מהסוג הזה מעלים את הנושא למודעות הציבור, ואף משרתים את אוכלוסיית הנפגעים\ות. הנחת המוצא היא שהציבור מעוניין לשמוע על העוולות מתוך רצון להוקיע את התוקף ולחזק את הקורבנות. אך מי קבע שכך הם פני הדברים? ייתכן מאוד שרבים מהצופים יקשיבו בשקיקה לשחזורים הללו, אם מתוך מציצנות, אם מתוך ריגוש פרברטי, או סתם לשם הקתרזיס המפורסם שאריסטו מייחס לצפייה שלנו במעשים שכרוכה בהם אכזריות בין בני-אדם. מגישי חדשות אומרים לנו שחשוב לשמוע את הדברים; שחשוב להרחיב את גבולות השיח, לתת במה לאירועים האלה. אך מי קבע שתמיד חשוב לשמוע את הדברים? איזה ערך מוסף יש לשחזור הפומבי? לתיאורים מפורטים של רגעים כל-כך שפלים ועצובים?
הנחה נוספת היא שהסכמת הקורבנות להתראיין תקפה בכל המקרים והזמנים, מבלי לקחת בחשבון את האפשרות שמי מהם עשוי להתחרט על כך בהמשך! בבוקר למחרת או עוד עשר שנים - מרגע שאדם נחשף במדיה אין דרך להשיב את הגלגל לאחור. ייתכן שכחלוף הזמן יהיו נפגעים\ות שהצורך לחשוף פרטים על הזוועות שחוו יתמתן, ואף ייעלם, ואז אותו ריאיון הופך לאירוע רודפני לשארית החיים; בקבלה למקומות עבודה, בדייטים, בחיי המשפחה, וכו'. לא ברור עד כמה החשיפה הדרמתית הזאת נחשבת על-ידי אותו נפגע\ת טרם שהם ניצבים בפני המצלמה והמראיינת האדיבה. יש פער אין-סופי, פער מצמרר, בין מאות אלפי זוגות העיניים שנעוצות במסך לשבריריות ולכאב הנפשי הפרטיקולרי של הנפגע\ת, ואת הרצון וההסכמה של אדם פוסט-טראומטי להיחשף לעין הציבורית צריך גוף התקשורת והאנשים המעורבים למדוד ולשקול היטב טרם שנענים לו.
אפשר לדון בערך של ראיונות מהסוג הזה, בתועלת שיש בחשיפת פרטים כל-כך אישיים בשעה שהדמעות עדיין זולגות מעיניי הנפגע\ת, אבל קשה להימנע מהמחשבה שבמקרים מסוימים לא מדובר בהישג עיתונאי, אלא דווקא בהמשך הניצול של הנפגע\ת - רק הפעם לצרכים של גוף תקשורת. הראיונות, מן הסתם, עטופים בצלופן של כוונות טובות וצידקה מוסרית, אבל לא ברורה מידת החשיבה והדיון של מקבלי ההחלטות קודם לקבלת החלטה על קיום ריאיון מסוג זה. קבלה אוטומטית של ההסכמה של נפגע\ת טראומה לדבר אל המצלמה, לחשוף פרטים שקשה להבין את הערך או המשמעות שלהם לעולמו הפנימי של הצופה או לזה של הקורבן, מעלה סימני שאלה לגבי שיקול הדעת של המראיינים ומי שממונה עליהם.
חוויית הניתוק, ההסתכלות מבחוץ, המערבולת הרגשית, והדיסאוריינטציה היא מאפיין מרכזי של נשים וגברים שחוו טראומה מינית, ונראה שלפרקים גם המראיין\ת והקולגות בערוץ נדבקו באותו נתק, באותה דיסאוריינטציה, ובשכנוע הפנימי של הקורבן בכך שהריאיון חשוב, מוצדק, ומשרת בטווח הקרוב והרחוק את האינטרסים שלו ושל קורבנות נוספים. הניסיון הברור בעבודה עם מטופלים מסוג זה מלמד שכל דיבור על הטראומה כרוך בסיכון מסוים, ולכן מחייב הרבה חשיבה והכנה, סביבה בטוחה, וצלילות מצד הנפגע\ת. קשה לי להבין את הערך הטיפולי של הדיבור על טראומה מינית בתקשורת, לשחזור מפורט של הדברים, אבל גם למי שחושב אחרת ברור שחשיפה מהסוג הזה אינה מומלצת לפני שעבר פרק זמן סביר מהאירוע, וטרם שהושלם העיבוד של הטראומה על-ידי הנפגע\ת. ראיונות מהסוג הזה מעוררים דאגה ואי-נוחות לא פחות משהם מעוררים הערכה; זהו אקט תקשורתי מתעתע, שבצורתו הגולמית הרוך והאכזריות שלובים זה בזה, והוא מחייב שלב מקדים של דיון מקצועי ואתי עם מי שאמונים על המלאכה ומנוסים בטיפול בנפגעי\ות טראומה מינית.
