המעבר מתיאוריית הפיתוי לתיאוריית המשאלה והשפעותיו על השיח הפסיכואנליטי בגילוי עריות
שפיות זמנית | 26/8/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בכתב העת "מפתח", שעוסק במחשבה פוליטית ויוצא מטעם מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א, פורסם לאחרונה מאמרה של ד"ר אפי זיו שעוסק בגילוי עריות. זיו טוענת במאמר כי המעבר של פרויד מתיאוריית הפיתוי לתיאוריית המשאלה הזה לא רק גילם את העיוורון ההיסטורי ביחס לגילוי עריות בשיח הפסיכואנליטי. לדבריה, הוא גם הסיט את הדגשים של השיח הפסיכואנליטי בשני אופנים מרכזיים: א) קריסה של המציאותי אל הפנטזמטי, כלומר מעבר מדיון במציאות טראומטית (פיתוי ממשי) לדיון ששם דגש על פנטזיה של פיתוי; ב) אידיאליזציה של ההטרונורמטיביות, כלומר מעבר מעיסוק בגילוי עריות כהפרעה להתפתחות לשימת דגש על קבלת האיסור על גילוי עריות כשלב בהסדרה של התפתחות פסיכו-סקסואלית בדרך אל ההטרונורמטיביות.
זיו טוענת שהיסטים אלה מקבעים ומשמרים את העיוורון המבני למציאות של גילוי עריות על ידי העלמה של החוץ־נפשי בתוך הפנים־נפשי מצד אחד, ומצד שני על ידי אידיאליזציה של התא המשפחתי ההטרונורמטיבי – אתר ההתרחשות של גילוי עריות – כפי שזו טבועה במודל האדיפלי. היא מדגישה את האידיאליזציה המבנית של הטרונורמטיביות בשיח הפסיכואנליטי, שעלולה להקשות על ההחשדה של התא המשפחתי הנורמטיבי, ומכאן גם על ההכרח להתערב בו כמבנה שעלול לייצר תצורות קשות של אלימות כמו גילוי עריות. כך המשפחה ההטרונורמטיבית יורדת מתחת לרדאר הטיפולי. לדבריה, השדה הפסיכואנליטי עלול למצוא את עצמו במקומה של האם, שמתוך החרדה לאבד את ההגנה המדומיינת יותר או פחות של האב ושל תא המשפחה הפטריארכלי בכלל, עלולה להתנתק באופן דיסוציאטיבי מהאלימות המופעלת נגד הנתונים תחת אחריותה. השיח הפסיכואנליטי רואה בכניסה למבנה המשפחה ההטרונומטיבי אידיאל התפתחותי (ראו כמה הצגות מקרה מסתיימות ב”הוא התחתן ויש לו שני ילדים”), מחשיד מבני משפחה אלטרנטיביים, ונמנע מלהחשיד באופן רדיקלי את מבנה המשפחה ההטרונורמטיבי.
