לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
עוד 750 מטרים | שרונה ירקוני

עוד 750 מטרים | שרונה ירקוני

שרונה ירקוני | 11/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

עוד 750 מטר.

רק עוד שבע מאות וחמישים מטרים.

קטן עלי המרחק הזה. זה ברור לי כמו שברור לי שיוני יעמוד שם וישרוק מנגינה לא מוכרת לי בעוד שבע מאות וחמישים...

נשארו לי שש דקות, זה הזמן שייקח לי לעבור בשביל שבין השדות ועד לשער. השער אמור עדיין להיות פתוח. רק בשבע בערב סוגרים אותו כדי למנוע גניבת כלים חקלאיים. זה ההסבר שנתן לי יוני כשהגיע ערב אחד ליחידת הדיור שלי במושב והציג את עצמו. שכן. סטודנט לפסיכולוגיה שנה חמישית.

לא הבנתי. מה זה אומר שנה חמישית? הוא אמר פסיכולוגיה, לא רפואה. חוץ מזה, אף פעם לא הבנתי מי הם האנשים האלה שבוחרים ללמוד את התחום המוזר הזה, שהוא יצור כלאיים פסיאודו-מדעי - קצת ביולוגיה (בשביל מה הם מנתחים עכברים?), קצת שאמאניזם (שלא לומר קריאה בקפה), ספקולטיביות מרובה (יש דבר כזה מדע ספקולטיבי?), אם הבנתי נכון אז בראשית עסקו בתחום הזה רק רופאים מנתחים (לא ברור למה, אבל החותמת מדעית, לא?)

יוני נתן לי לקרוא את הספר הזה על הפסיכו-שקר-כלשהו כשאמרתי לו מה אני חושבת על פסיכולוגים ועל המקצוע שלהם. ואחד ההסברים שהפתיע ושעשע אותי היה מה שהוגדר המבנה הסטרוקטורלי (פרויד, אם אני לא טועה היה הארכיטקט ומעצב הפנים). מבנה של שלוש קומות? אז מי מתגורר בכל אחת מהקומות? נו באמת, מאיפה התעוזה הזאת להתיימר לדעת מה קורה בעולם הפנימי של אנשים, כשלמיטב ידיעתי לא נערכו מעולם ניתוחים כירורגיים שיאששו בכלל את קיומם של אגו או סופראגו או השלישי (שכחתי את שמו)? אין לי מושג איך לדמיין  את המבנים האלה, אולי כמו חדרים? יש ציון מקום לאיברים האלו? איברים זה מה שזה? למה זה נשמע לי כמו מדע בדיוני כל ההגדרות הללו על הנפש?  איך אפשר בכלל להפריך אותן?

אני יכולה להבין מצוין אם ידברו איתי על ערכים מספריים של תופעות בטבע למשל שניתנות למדידה. או אפילו על תהליכים בגוף האדם שניתנים לכימות, להבנה תהליכית, שניתן לשחזר אותם, שיש להם הוכחות חד משמעיות כמו למשל הגייזר בילוסטון ארצות הברית, שמתפרץ כל שעה וחצי בטמפרטורה של מאה מעלות. או מערכת הדם בגוף שבה הדם זורם במחזוריות ברורה ומוגדרת בתחנות השונות כשהכל ניתן לבקרה ולכן אני יכולה להבין אותה. או חישובים מתמטיים בתחום של הרובוטיקה האבולוציונית. רק המחשבה על כך ועל הפרויקט שמחכה לי מחר בעבודה מעוררים בי ריגוש.


- פרסומת -

אני לבד במעבדה. שקט שם ומלא עניין. אף אחד לא מפריע, אף קולגה לא ממששת את מצב הרוח שלי ולא דוחפת לי סטטוסקופ כדי לשמוע את קולות הבטן שלי (אולי זה האיד שלי בקול הטנור שלו עם נגיעות של בס?), אף אחד בסביבת העבודה לא שואל אותי, לשמחתי, מה עשיתי בסוף השבוע. מעולה לי ככה. אין בזבוזי זמן, אני מרוכזת במשימות שלי ללא הפרעות. אין שום רעשי רקע מיותרים.

 

רעש מוזר נשמע בין השיחים. מאיפה צצו פתאום השיחים האלה? שוב הקול הזה כמו נהמה עמומה (יש דובים חופשיים באזור המושב הזה?) תגידי, את נורמלית? מאיפה הבאת דובים. ההומור שלך לא משעשע. גם אנשים לפעמים משמיעים קולות של נהמה, ממש נוהמים כמו חיה.

נהיה לי חם

אני לא בטוחה שאני מזהה את עיקול השביל כאן, לא מספיק מוכר לי. אני לא זוכרת שכל שיחי הקידה השעירה הסתבכו פה מצד שמאל של השביל. צפוף. כמה צפוף. נראה שהשיחים פולשים לשביל הצר, מסתבכים בענפים של עצמם. גם ערימות האבנים האלו בצד השני לא בטוח היו כאן שלשום. לנסות לדלג מעליהם? או לחפש את הנתיב המוכר בסבך הקוצני?

נשמע שהמרווחים בין הנהימות מצטמצמים.

 

אני מזיעה.

עכשיו אני מתחילה להזיע? בסוף מסלול הריצה? אני הרי ידועה בתכונה המופלאה הזאת, שאף פעם, גם כשאני רצה שמונה קילומטרים רצוף, אני לא מזיעה. (רגע, למי זה ידוע? טוב, אני יודעת את זה. כנראה שרק אני. תמיד אני רצה לבד. מאז שהתחלתי עם זה בסוף השרות הצבאי).

יוני שאל לפני שבוע אם הוא יכול להצטרף אליי יום אחד ולרוץ איתי.

חשבתי שזה יהיה מוזר לא לרוץ לבד. בשביל מה לרוץ עם עוד מישהו. הוא בטח יפריע לי עם קצב הריצה שלו, עם הדיבור שלו בדרך, עם השאלות שהוא ישאל אותי כל חמש דקות.

מי מדבר בזמן ריצה? מה פתאום לשאול שאלות באמצע המסלול? זה באמת מוזר.

 

אחרי שיוני סיפר על לימודי הפסיכולוגיה שלו היה לו חשוב לשמוע גם עליי. זה מה שהוא אמר. מה אני עושה ואם למדתי משהו. אז סיפרתי לו שאני עומדת לסיים את הדוקטורט שלי במתמטיקה שימושית. אני יכולה לדבר על זה שעות, לרוב עם עצמי (השיחות הכי מעניינות). האפשרויות המאתגרות שקיימות בתחום העצום הזה מרתקות אותי. לאסוף נתונים, לנתח, להפעיל את האלגוריתם המדויק במקום הנכון, מרחבים אינסופיים שמעוררים בי צמרמורת. זה מרגש אותי. אני מדמיינת את עצמי מול המחשב כשאני שומעת את יוני מדבר אליי.

הוא שאל אותי אם ארצה להיות "מטופלת" שלו לצורך התירגולים שלו במסגרת הלימודים. מטופלת במרכאות, ככה הוא אמר. מה זה אומר בכלל תירגולים, אבל יכול להיות שהוא השתמש במילה אחרת. אני לא בטוחה שאני זוכרת במדויק.

בגיל ההתבגרות אמא שלי החליטה שאני צריכה ללכת לפסיכולוג כי המורה שלי אמרה לה שאין לי חברים. (למה קוראים לזה גיל ההתבגרות? זה השלב בחיים שבו אמורים להפוך לבוגרים?) אני כבר בגיל עשר, בוגרת לגמרי,  ניסיתי להסביר לאבא שלי משהו על שזירה קוונטית, שבמקרה קראתי על כך באיזה ירחון באינטרנט, אבל בדיוק באותו יום הוא מיהר. אז אתה שומע, אבא, המצבים הקוונטיים של שני עצמים חייבים להיות בהתייחסות אחד לשני כדי....ואני שומעת את אבא שלי אומר לי, חמודה, אני חייב לזוז, היא מחכה לי (זאת דפנה מחכה, אני יודעת), היא הזמינה לי ולה כרטיסים להצגה. תספרי לאמא על הקוונטים האלה והיא כבר תספר לי כשאחזור.

דפנה היא אחת משמונה החברות הטובות של אבא. אני אמנם ספרתי שש, אבל אבא תיקן אותי שגם שתי האחיות שגרות יחד בבנין שמולנו הן חברות טובות שלו. דפנה ממש יפה, היא לובשת בגדים שאמא קוראת להם "מכסים טפח ומגלים טפחיים". או הפוך. אני לא בטוחה שהבנתי אז באיזה טפח מדובר. אני די גרועה במטאפורות.

הפסיכולוגית שהגעתי אליה בגיל 15 (כן, אני זוכרת, חמש עשרה הוא חלק מגיל ההתבגרות, אבל מי קבע את הקשר בין זה שאין לי חברים לבין הצורך בטיפול פסיכולוגי, מה שזה לא אומר טיפול כזה?) ישבה מכופתרת עד צוואר בכורסה מהמוזיאון השם-כלשהו-שאני-לא-מצליחה-לזכור בוינה (היינו שם כל המשפחה בחופש הגדול). איך היא הצליחה לשבת כל כך מכופתרת ביום החם ההוא. לא שאלתי. היא כן שאלה אותי המון שאלות ועניתי, כי ידעתי שזה יהיה לא מנומס לא לענות. זה מה שאבא תמיד הקפיד ללמד אותנו, להתנהג בנימוס, יש כללים ואנחנו משפחה  מכובדת שמקפידה גם על כללי הנימוס. הוא תמיד הקפיד ותמיד ענה על כל השאלות שמישהו מאיתנו שאל אותו. כי זה לא מנומס לא לענות. ולפעמים אמא היתה בוכה אחרי שהוא היה עונה על השאלה שלה כשהוא מיהר לצאת לפגישות עם אחת החברות שלו.


- פרסומת -

בסוף הפגישה הפסיכולוגית שאלה אותי למה אני מדברת כל כך הרבה בסוגריים.

מה זאת אומרת? לא הבנתי את השאלה שלה .

בפגישות הבאות היא שתקה המון, מה שכמובן היה נהדר כי זה איפשר לי להמשיך לתכנן מלא דברים בראש בשקט בלי שיפריעו לי. יום אחד אפילו דמיינתי לי מה מסתתר שם מאחורי הכפתורים הרכוסים עד צוואר, ונראה לי שחייכתי לעצמי כי שמתי לב שהעיניים שלה נפתחו רחב יותר. כך נדמה היה לי, בכל אופן, כי רוב הזמן לא ממש הסתכלתי עליה (על מה יש לי להסתכל אם היא לא מדברת אליי. זה בהחלט לא נחשב לא מנומס). אין לי מושג כמה פעמים באתי אליה, אבל אחרי כמה חודשים היא ילדה תינוק ויצאה לחופש. זאת היתה הפתעה. לא ידעתי שהיא בהריון.

אני שוב שומעת את הקול הזה שמגיע מאזור השיחים ואני מבינה שאני צריכה להתקדם ולהגיע כבר לשער. השער שרק לאחרונה הבנתי שהוא לא תמיד פתוח. ומה יקרה אם אגיע ואראה שהשער כבר נעול? אלהים, למען האמת כבר לא נשארה בי טיפת אנרגיה לטפס ולעבור מעליו. הוא גבוה, משהו כמו שלושה מטר, ומוטות הברזל שמרכיבים אותו ניצבים אנכית, אי אפשר לטפס עליהם. קופים בטח יכולים , גם נמיות. בבקשה, רק שזאת לא תהיה נמיה שמתרוצצת בין השיחים, או גרוע יותר משפחה של נמיות. הרגליים שלי נעקצות, עוד ועוד עקיצות. לא, זה לא נמיות, הן טורפות ולא עוקצות.

קשה לי קצת לנשום.

תירגעי כבר. את יודעת לנשום במצבים כאלה. תנשמי. לאט. תשאפי ותנשפי. לאט.

שבע מאות וחמישים המטרים ההזויים ביותר, הם פשוט לא נגמרים. אני לא מבינה את ההיתכנות של המצב הזה. זה לא מסתדר לי בראש. אני ממשיכה להריץ בלופ אינסופי מחשבות על מה שקורה היום בדרך. גם אתמול רצתי ושלשום ובתחילת השבוע. אז מה קורה פה היום. זה משהו שהשתנה בקטע האחרון של השביל? זה האוכל (אולי מקולקל) שנשאר לי במקרר מתחילת השבוע שאכלתי אותו הבוקר שגרם לי להתבלבל בדרך הכל כך מוכרת? אני באמת טועה בדרך עכשיו או שהעייפות ממסכת לי את הראייה. ברור שזאת הדרך. ואני עדיין צריכה לתת תשובה ליוני על ריצה משותפת.

יוני. הוא אמר שיש לו שלושה אחים. כולם בנים (לא ששאלתי). הפתיע אותי שהוא הזכיר את הפרט הזה, הרי אני לא מראיינת אותו לאיזה תפקיד באגף המשפחות במשרד הרווחה. אבל לא שאלתי למה הוא מספר לי על המשפחה שלו, כי הוא מייד שאל אותי אם אני בת יחידה. מה פתאום? אחותי, שצעירה ממני בעשרה חודשים עושה עכשיו את ההתמחות שלה כרופאה בטיפול נמרץ באיכילוב. ורק כשהוא שאל אותי על הקשר בין שתינו (מי שואל שאלה כזאת את השכנים שלו?) נזכרתי שלא צלצלתי אליה לברך אותה על הזכייה שלה לפני חודש בפרס מחלקתי בבית החולים. אמא הזכירה לי להתקשר ואיכשהו שכחתי. ופתאום חשבתי שאולי יוני יהיה מוכן להקשיב  להסבר שנשאר תקוע אצלי מגיל עשר על התייחסותם זה לזה של עצמים במצבים קוונטיים, אבל יוני התחיל לתחקר אותי על הדמיון ביני לבין אחותי, על דברים שאנחנו אוהבות לעשות ביחד (לא הצלחתי לחשוב על משהו), באיזה משחקים שיחקנו בילדות יחד (היא תמיד שיחקה עם החברות שלה), ובזמן שהוא שאל ושאל ושאל אני ראיתי אותנו בגיל שמונה-תשע  מחוץ לחדר המדרגות, מחכות בקוצר רוח לאבא שהיה אמור לחזור מחוץ לארץ עם מתנה לכל אחת מאיתנו. ובדיוק באותו הרגע שראיתי אותו מרחוק מתחבק עם אישה צעירה לבושת טפח (או אולי אלה היו טפחיים) הגיע אליי מהבית הריח החזק של הבושם.

הבנתי מיוני שהאחים הגדולים שלו לימדו אותו לשחק כדורסל והוא היה בוכה אם לא היו מצרפים אותו למשחק עם החברים שלהם. התביישתי לשאול בן כמה הוא היה, כי לא נראה לי שילד שעבר את גיל ארבע עדיין יכול לבכות, זה יהיה יוצא דופן. זה לא שלא ראיתי את אמא שלי בוכה לפעמים (טוב, אמא...), למרות שהיא ניסתה להסתיר את זה מאיתנו. היא היתה יוצאת מהמטבח בצעדים מהירים  לחדר השינה וכשיצאה משם בעיניים נפוחות (שוב האלרגיה הזאת) תמיד היה מלווה אותה ריח חזק של בושם. ממש חזק. וזה מוזר כי כרגע אני מרגישה  את הריח הזה של הבושם באוויר פה בשדה. אני על השביל, עדיין לא מזהה אם זה השביל שבו רצתי גם אתמול, לא בטוחה אם הגזע השרוף כאן בצד הוא אותו הגזע ששכב אתמול כרות והדיף ריח של עץ טרי. נכון לרגע זה אין פה ריח של עץ טרי, גם לא שרוף, רק ריח חזק של הבושם. אני לא משתמשת בבושם, גם לא כשאני הולכת לעבודה. מסתדרת מצוין בלי, זה מיותר לי.


- פרסומת -

ריחות שונים מעוררים בי בחילה אפילו אם הם נחשבים ריחות נעימים בעיני אנשים אחרים. יוני מאוד הופתע לשמוע את זה, כשהוא שאל אותי יום אחד באיזה סוג של דיאודורנט אני משתמשת. כמעט נפלתי כששמעתי את שאלתו. ניסיתי להבין לאיזו מטרה הוא צריך את האינפורמציה הזאת, אבל לא הגעתי למסקנה כלשהי. והוא לא הסביר (טוב, גם לא שאלתי). אני כן הסברתי לו על מערכת היחסים שלי עם ריחות בשמים, בעיקר ריחות שמערפלים קצת את החושים שלי ומנטרלים את יכולת התיפקוד שלי אם אין לי מספיק אוויר. הוא חשב שזה מעניין וסיפר לי על תינוקות שמזהים את הריח של אמא שלהם משלב מאוד ראשוני.

באמת לא ברור מאיפה מגיע לכאן לשטח הפתוח הזה ריח הבושם של אמא. עברתי לגור במושב לפני ארבעה חודשים, יוני צץ לראשונה לפני חודשיים בערך, אולי קצת יותר. הספקתי לרוץ לפחות שלוש מאות ושמונים וארבעה קילומטרים בזמן שאני כאן. ניתן למדידה, לחישוב ולשינוי בתוכנית השיגרה שלי אם ארגיש צורך. הידיעה הזאת מרגיעה אותי. הריח, לעומת זאת, מטריף אותי ומבלבל אותי, והמחשבה שיש לי עוד שבע מאות וחמישים מטרים משגעת אותי ולא נותנת לי שקט. לא התקדמתי?

כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים.

ואם השער יהיה נעול?

 

אני מרגישה שקצת בא לי לספר ליוני שקילומטר אחד לפני הסוף נפלתי על התחת וכואב לי.

נדמה לי, שהייתי אפילו קצת שמחה שהוא יגיד לי "אוי, את בסדר?"

 

 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: חרדה, אינטליגנציה רגשית
נדב צ'יין
נדב צ'יין
קרימינולוג קליני
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
רעיה ויסבאום
רעיה ויסבאום
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
תרצה רובינשטוק
תרצה רובינשטוק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
אייל עשור
אייל עשור
פסיכיאטר/ית
אונליין (טיפול מרחוק)
אליוט גרהם
אליוט גרהם
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

כשאלון בן צור מת, הודיעו על זה בחדשות. אני ישבתי באוטובוס, לבוש במדים החדשים, שקיבלתי לא מזמן בבקו"ם,...
השפה שאני כותב בה כבר אינה מובנת לרבים, היום קוראים לה "הלא תקנית", זו השפה שאפשר לקחת אוויר בין...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

קרן אסנין דיקשטייןקרן אסנין דיקשטיין27/4/2020

750 מטר של צלילה למעמקים. נהניתי לקרוא את הסיפור, שרונה. מפסקה לפסקה התגלתה עוד הפתעה, עולות עוד מחשבות, תהיות, סימני שאלה, אסוציאציות, שאלות ובעיקר תחושה שעם כל צעד אנחנו הקוראים זוכים להשתתף בצלילה למעמקי הנפש של הרצה המיוחדת הזאת. השתתפות קטנה בריצת חייה, בחוויות שעברה שמאירות אור קטן על החוויה שקיימת היום.
תודה על השיתוף. אין ספק שאני מרגישה צורך לקרוא את הסיפור שוב ואולי שוב ושוב...ואולי אצליח לגלות עוד רובד, להשיל עוד קליפה ולהבין עוד משהו.
ת ו ד ה

גלעד גתגלעד גת27/4/2020

הצצה לעולם פנימי. במהלך קריאת הסיפור הרגשתי כמי שמקבל הצצה פנימית לתוך עולמה של הגיבורה, הצצה ישירה ובלתי אמצעית. קראתי בנשימה אחת וללא הפוגות, בליל מחשבותיה מתמזג עם שלי. הכל קורה בעת ובעונה אחת וכל החושים מתעוררים לחיים. מעניין, נהניתי מאוד.

ליאורה טייטלמןליאורה טייטלמן23/4/2020

מעורר מחשבה. אין ספק שניתן פה קול ייחודי לחווית הבידוד הרגשי. ניתן לראות גם אנלוגיה לליווי פסיכולוגי תהליכי אשר מאפשר פתיחה ועומק של רבדים רגשיים נוספים (למשל הריח שנוסף לריצה השגרתית).

רויטל אילדיסרויטל אילדיס15/4/2020

נפלא.. מעורר עניין, מתח, מחשבה וכתוב נהדר.
אהבתי את הזרימה בסיפור ואת התנועה בין הריצה הבלתי נגמרת לבין זרם התודעה.

טלי ארזיטלי ארזי15/4/2020

אהבתי. קצבי. מסקרן. מותח.
מסלול ריצה המכיל עולם עשיר של זכרונות, תחושות, מראות וריחות ומתפרס על פני 750 מטרים אחרונים שלא נגמרים..