פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מלוא החלל אורה | שלומית מירון

מלוא החלל אורה | שלומית מירון

שלומית מירון | 4/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

(מוקדש לאורה וולף ז"ל)

 

כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, שהרי עדיין הייתה חיונית, מאירה, ומחפשת אחר הרגע הבא. מחשבות נסתרות התרוצצו במוחה כאשר עמדה שם, על סף חסדו של יומה האחרון, בחצר ביתה הנצפה מביתי. גופה דק וכפוף מעט מעול השנים, שערה קצר, חלק ובהיר, חיוכה חינני, מבויש מעט, כשל נסיכה אבודה. הנסיכה דיאנה - לוּ זַקְנָה, חשבתי לעצמי, והייתי לה עדה שקטה. רואה ואינה נראית, בצל שחלף בין חצרותינו.

ואיך זה יכול להיות שקולות האמבולנס כבר מהדהדים מרחוק, איך יתכן שעוד רגע תימצא קרה ודוממת במיטתה, ספר פתוח למראשותיה, השכנה זועקת מעל מיטתה. לא, זה לא הפסקול המתאים למי שעדיין מרחפת כאן בצעדים נרגשים, יוצאת לחצר לקטוף לימונים, בידה קערה עמוסת אהבה ובעיניה חדוות ציפייה. עוד היו דברים שביקשה להבין, עוד הייתה התשוקה לעונג שנמצא כאן יום יום, בהישג יד, היה החתלתול האפור הזה שאימו נדרסה ממש מול ביתה.

במשך כמה לילות הוא יילל ללא הרף, מטריד את מנוחת השכנים שכבר התקשרו וביקשו מן העירייה להיפטר מהמפגע. יללותיו עלו על זעקות אחיו ואחיותיו היתומים שנדמו לבסוף ונעלמו כמו מעולם לא נולדו. ולילה אחד, כשזיכרונותיה לא הרפו, ובכיו השתרג בהם כאילו היו אחד, היא יצאה אליו והוא חיכה לה. קרב אליה כיודע שמכאן והלאה שניהם אחוזים יחד במעין גאולה בתוך הרחוב העכור משיירי היום שהובס.

אהבה בין חתול לבעלת בית בודדה, כמו אהבה בין ילד לאם, בין גבר לאשה, בין עץ הלימון לבעל הבית שנטע אותו והבטיח לה: עוד שלושה חורפים יהיה לו ריח וגם טעם. טעם גן עדן חמוץ-מתוק. והיא חייכה מאושרת אל האיש רחב הכתפיים שהלך בטרם צפה בהבטחתו שהתגשמה באופן כה מרהיב, כה ריחני, כה עסיסי. פירות אהבתם הבשילו סוף סוף מעבר לחלל ולזמן.

ועכשיו, ברחוב השומם, קצת לפני חצות, היא וחתול קטן מקימים ביניהם ברית חדשה. הברית היחידה שיש בעולם זה שקוצב את זמנך ומבטיח לך כי הקץ בו יבוא וכל מחשבותייך, כמיהותייך ופחדייך ילכו לאבדון, ורק כמיהת החתול תיוותר בעודו מצפה לה באה לקראתו, כאילו נברא העולם בעבורו.

וכשהאישה לא תירָאֵה עוד, יום אחר יום, לילה אחר לילה, הוא יצא לחפש את מה שהשאירה אחריה. בין חצרות הבתים הוא יתור בקדחתנות אחר אותו מבט שהיה בעיניה כשיצאה אליו לראשונה, בחלוק דק, רועדת מקור, מצומררת מהלילה, מעצמה, ממעשיה, בודקת שאף אחד לא מבחין בה, ואז, מתכופפת אליו - כמו הייתה ילדה, אי אז בארץ זרה, מסתתרת מאנשים חמורי סבר - נותנת לו להתחכך בה, מרשה לדמעה לנטוף על פרוותו הבוהקת, מניחה לעיניהם להיפגש ולזרוח יחד בחושך, מְיָדָה אנחה הצונחת מפיה אל אינסוף מעמקי נשמתה.

מחצר לחצר הוא ינדוד עתה, עת לא יפתח החלון ולא תיפתח הדלת. לא, הוא לא ישבר כשיראה פנים אטומות, ממהרות לדרכן, רגליים מתרוצצות, ידיים מגרשות כל אורח בלתי צפוי. הוא לא ישבר. רוחות חמסין ואובך יתערבלו סביבו, אריזות מזון יתגוללו על המדרכות, מרוקנות מעמל היום הקדחתני, מן הבתים יעלה בליל קולות טרודים, מתריסים כנגד חיים שטרם נֵחיוּ. הוא לא ישבר. במוחו הקדמוני צרוב מבטה, שובל הבטחתה הרוטט בין גלי הלא נודע. בחוש ריח מפותח הוא יגשש אחר מה שהשאירה כאן. בחושיו הדקים, בצעדיו הגמישים, הוא יסרוק כל פינה, כל סדק, כל מבט.

אי שם, עוד בטרם יושפל, יגווע, או ידרס בגלגל גס - הוא ימצָא. ברגע אחד פתאום עיניים יביטו בו. העולם כולו יחזור לפעום בקצב צעדיה, כשהילד ההוא, שלא יצא כבר שנים מביתו, ילך לקראתו, אט אט, כמסרב להאמין, שהנה, יש בשביל מה.

ואחר כך יגיעו ימים מרים, כי בעלת הבית, אימו, קשת היום והלילה, לא תסכים. והילד יבכה ויתחנן ויבטיח. ללא הועיל. היא תעמוד בסירובה. את הבית הזה גם ככה קשה לנקות והחיים גם ככה מספיק מייגעים.

אך הילד יצֵא סוף סוף מהבית. הוא ישוטט ויביט מסביב, אולי לראשונה בחייו. הוא והחתול ימצאו להם מקומות מפגש. הוא יעניק לו שם חדש, שם חיבה מצחיק, הוא יגניב לו מטעמים שאם הבית טרחה ובישלה מבלי לדעת למי עוד הם מיועדים. הילד ילטף את פרוות החתול האפורה, שידעה ימים יפים יותר, וילחש באזניו שיום אחד, כשיהיה גדול, הוא ייתן לו גם מַחֲסֶה.

אבל כבר לא אכפת לו, לחתול הזה - עם השם החדש, המוזר - מַחֲסֶה. לא אכפת לו מכלום יותר. כששקיות ריקות מרחפות בלילה כרוחות רפאים מעל השכונה הצפופה וקולות זעם וטרוניה עולים מן הבתים, הוא שומע קולות אחרים, באפו עולה ריח לימון ועיניו זורחות אל ילד אחד שמחפש אחריו מחלון חדרו החשוך. בנתיב שביניהם היא מהלכת, צעדיה נשמעים מאינסוף העולם, ואני עדה שקטה ודוממת מביטה כיצד כל החלל מתמלא לרגע אורה.


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה


עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורלי בךאורלי בך27/4/2020

מלוא החלל אורה. התרגשתי מאוד מהסיפור הפואטי כל כך, שמספרת לנו העדה השקטה, בעודה מתבוננת על קו התפר הבלתי נתפס הזה שבין האישה המאירה, מלאת החיים והנתינה, שקוטפת בחדווה לימונים, לבין גופה קרה ודוממת. היא מזכירה לנו את הברית היחידה שהבטחתה תמיד מתקיימת - הקץ בוא יבוא !...
והנה- בתוך עולם רפאים אפוקליפטי ומאיים, מתאים כל כך לימי קורונה, מופיעים ניצוצות האור של החמלה והאהבה, נותנים תקווה ומחסה לחתול הרחוב היתום, ומחזירים לנו ריחות לימון ומעט תקווה ומעט אורה ! תודה רבה על הסיפור המטלטל, המרגש והנוגע הזה !!

ציביה נטליה (נטלי) כהןציביה נטליה (נטלי) כהן14/4/2020

טוב ברור לי שהייתה אורה אחת ןהיא הייתה מהממת באורה. הדליק בי גץ של געגוע לסבתא אוהבת החתולים שהייתה לי, מתיקות של נשמות שרואות מעבר לחיצון.

רן מירוןרן מירון12/4/2020

עמוק ומרגש. עורר בי זיכרון נוגה על החיפוש שלי אחרי חתולים וכלבים נטושים, וכמה נחמה ותקווה היתה במפגשים אלו

אורטל לויאורטל לוי4/4/2020

התבוננות נוגעת ומלאת תקווה. הסיפור מציע התבוננות צנועה אך מלאת הערכה ליכולתם של החיים למלא באור והזנה גם את החללים שממבט ראשון נראו שוממים בודדים ורעבים למגע

לאה ספירלאה ספיר4/4/2020

לא היכרתי. לא הכרתי אותה אבל עכשיו, דרך הסיפור אני רואה - רואה אותה בחצר, בבית, עם החתול, עם הלימונים, איתך שלומית... אומנית המילים והרגש. אפילו עלתה בי דמעה.