סיפור על ילדה חזקה | צילה טנא

צילה טנא | 2/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בגיל חמש נולדה לה ילדה קטנה, צנומה, בהירת שער ותכולת עיניים, ללא עבר וללא עתיד, רק עם המודעות הבלעדית שלה, איתה תלך ותבנה את חייה, לבדה, פרק אחר פרק, תמונה אחר תמונה. פרקים רבים ילכו לה לאיבוד בדרך, תמונות רבות תישארנה נטועות בזכרונה או לכודות בתת-המודע הענקי שלה, שעוד ילך ויתרחב , ילך וילכוד בתוכו - כמו בבור שחור ענקי - חלקיקים זעירים, מצבים מביכים בלתי אפשריים, קשים לעיכולה של ילדה קטנה.

הזיכרון הראשון מוביל אותה לסמטה שליד בית חד-קומתי, חסר אופי, אנונימי, לא ניתן בשום אופן לזיהוי בתוך קבוצה מקרית של בתים דלים. ומדוע בסמטה ולא בבית פנימה? מה יש בחוץ שמושך יותר? או אולי - מה יש בפנים שדוחה את הילדה החוצה? בחוץ ישנם ילדים כמוה - בני גילה ובוגרים יותר, ילדים משחקים, והמשחק מרחיק את העצבות שבפנים, ממלא את השעות הריקות, את הבדידות שהיא חשה כבר אז עמוק בתוכה, בדידות המבריחה אותה אל אנשים, אך משאירה אותה רחוקה מהם, מתבוננת בחשאי, משווה, מנחשת כוונות טובות ורעות, שומרת על עצמה מאלה כמו מאלה. ודבר אחד ברור לילדה הקטנה מעבר לכל ספק  -  היא תהיה טובה, היא תהיה חזקה. במשחקי הרחוב היא לא נופלת מן הבנים, רצה במהירות, שדה משחת, ערמומית, מתוחכמת, מנצחת. במשחקי כדור היא זריזה, מדויקת, אמיצה וחסרת פחד, וחיצוניותה העדינה בוודאי אינה מסגירה את עוצמתה, מפתיעה, מכה בהלם, מעוררת השתאות. חלק גדול מגיבוש אישיותה של הילדה ייעשה שם, בסמטה, בתוך חבורת הילדים, לצד ביתה שלה. חלקים אחרים יתעצבו בבית-הספר, במקום בו תחגוג כמעט באופן מוחלט את נצחונה - תלמידה מצטיינת , חביבת המורים והילדים, נטועה עמוק בלב הכיתה, ותמיד מאוד מאוד לבדה. ומה קורה אז, בתוך ביתה של הילדה - כל זה יישאר בינתיים עלום, סודי, מודחק, מורחק. עלום בפניה כמו בפני האחרים,  שום דבר שהיא גאה בו או רוצה לשתף בו את סביבתה, שום דבר שראוי או צריך לדבר עליו, כל מה שצריך לשתוק אותו ולהמשיך הלאה, כאילו לא היה מעולם.

אך לפעמים פורץ הפנים החוצה, בניגוד לרצונה ושלא על פי תוכניותיה. כתמי דם מובילים אל דלת ביתה, והמון גדול צובא בסמטה שהיא בדרך כלל מגרש המשחקים שלה, ושכנות עבות בשר פוערות את פיהן, ומקללות את אִמָּהּ, וילדים קטנים אומרים: "אבא שלך שיכור, אבא שלך משוגע", והילדה חומקת הביתה בפחד, כי אין לה מקום אחר להתחבא בו מן הבושה, להסתתר בפני הידיעה שדברים קשים קורים בין המבוגרים, והם חלק מחייה, והיא חלק מהם - ואין מנוס. שנים ארוכות "תאכל" הילדה בשקט, בדממה, מבלי לשפוט ומבלי להביע כעס או מחאה את כל מה שהמבוגרים מבשלים לה, כי אין אחרים בסביבתה שיוכלו להעיר, להתערב, לשנות משהו ... והיא כל כך קטנה וחסרת אונים ומאוד מאוד נזקקת בתוכה. והשקט הזה של כל הסובבים, כל אלה היודעים ומתנהגים כלא יודעים, כל אלה היודעים אבל לא מרגישים או לא מבינים וכל אלה שלא אכפת להם ואינם חושבים שיש צורך לעשות דבר-מה, השקט הנורא הזה ייקלט בתודעתה רק היום, באמצע חייה, כעוול משווע, אבל אז הוא היה גם השקט שלה, הסוד שחייבים לשמור, כי מה שקורה בפנים הוא עניינם של אלה שבפנים, ובחוץ - העניינים כרגיל, ואפילו הרבה יותר מזה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ואולי בכל זאת ישנם כאלה, העושים ומנסים לשנות את המציאות הזאת, כי יום אחד היא ואחיה מוסעים במונית בלוויית אימם למקום לא נודע, הרחק מן הבית הקטן והעצוב. הילדה - קטנה ושותקת, ואחיה הצעיר, כבן שלוש, בוכה מרה, בוכה ללא הרף, ללא הפסק לאורך כל אותה נסיעה, שנדמה כי היא נמשכת לנצח. רחובות העיר ריקים, דוממים וקרים בשתיקתם,  ואמא עצובה, ממלמלת משהו על כך שזה רק ארעי, שתבוא לקחת אותם חזרה,  תאסוף אותם אליה  לביתה החדש, והילדה שותקת, כדי לא להעציב עוד יותר את אמה,  ואחיה בוכה גם עבורה, בוכה בכי חזק, מוחה על הנסיבות, למרות גילו הצעיר והבנתו הזעומה משלה.

ומן המוסד הזה בו שהתה עם אחיה תקופה קצרה ביותר היא זוכרת אך מעט, הכול לוט בערפל, ערפל של אי בהירות, של אי ידיעה, מיסוך של סודיות, כי אף אחד לא משוחח עם הילדה, לא מסביר לה מה קורה, לכמה זמן ולמה, ומה הלאה וכיצד, כי היא חזקה ושקטה ואינה מוחה, ואפילו לומדת ומשיגה הישגים מכובדים. ומתוך ענני אי הבהירות עולים שני זכרונות. האחד כל-כך נעים ומרגש שאינה יודעת אם קרה באמת או חלמה אותו, והיא מקיצה בבוקר במיטתה במוסד ומוצאת ליד מיטתה זוג נעלי לַכָּה שחורות, כמו אלה שנעולות תמיד על בובות, בדיוק הנעליים שהספיקה לחמוד אותן בחלומותיה הצעירים, ועד היום היא מתרגשת עמוקות לזכר מראן, וכולה מוצפת דמעות, דמעות מלוחות, נעימות, הממיסות מעט מן הכאב אותו היא חשה בליבה. והזיכרון השני מתחיל לסמן את המרד של הקטנה. לא כל מה שירצו להאכילה היא תאכל, והיא מסרבת בעקשנות לטעום מן הַלֶּבֶּן ששמים על שולחנה כל בוקר בחדר האוכל הקטן והריק אשר סמוך לחדרה, וכל נסיונותיה של המטפלת לשכנעה לתחוב את הַלָּבָן הַלָּבָן הזה אל פיה עולים בתוהו, והיא יורקת אותו בעקשנות על השולחן, מסרבת להיכנע. ועד היום איני יודעת מדוע הופסקה שהייתנו במוסד במהירות כזו, ועוד לפני שמשהו סודר בבית, ואני ואחי חזרנו כפי שהלכנו, אולי בזכות אותה מחאה של הילדה ואולי בשל בכיו המתמשך של אחיה , אשר התקשה להיפרד מאימו, והיא התקשתה להיפרד ממנו.

ועוד ניסיון נעשה להתערב בגורלה, הפעם - ארוך ועקשני יותר, רעידת אדמה ממשית בחיי המשפחה. אחותה הבכורה בת החמש עשרה נשלחה לקיבוץ בצפון הארץ, והיא ואחיה הצעיר נשלחו לקיבוצים סמוכים זה לזה במרכז הארץ, אביה אושפז לגמילה בבית חולים ביפו, ואמה החלה בחיפושים קדחתניים אחרי מקום מגורים חדש, שבהמשך תבין הילדה, שמקום זה צריך להיות נעלם מאביה, על מנת שיתמיד בתהליך השיקום שלו, ולא יברח חזרה הביתה  כפי שעשה, כנראה, בנסיונות גמילה קודמים עליהם לא ידעה. בחברת הנוער של הקיבוץ מתחילה הילדה לראשונה, אולי כיוון שהיא בתחילת תהליך ההתבגרות שלה ואולי בגלל תחושת השונות שאינה יכולה להימלט ממנה, בהשוואה בינה לבין הילדים האחרים, היא מתחילה לחקור בהווייתה שלה - מי היא ומה היא, מה הם רצונותיה - אך כל זה רק אל מול חבריה לקבוצה ועדיין לא - ובשום פנים ואופן לא -  ל מול המבוגרים שהיא פוגשת, המדריך יעקב,  המגלה לה חיבה יתרה, המדריכה אדומת השער שיש בה מידה רבה של קשיחות, אך עם זאת היא משרה בה תחושות של ביטחון ורוגע, והוריה המאמצים אותם היא מבקרת כל יום בין ארבע לשש, כפי שתלמד שנהוג לעשות בקיבוצים באותם הימים. והיא תוהה בינה לבין עצמה כיצד זה, אף על פי שהיא חכמה הרבה יותר מן הילדים האחרים בקבוצה וכל-כך מבוקשת ומקובלת עליהם, בתוכה היא חשה כל-כך תלושה, מרוחקת, חסרת ביטחון וזרה. מאוד זרה. ואיש אינו יודע, ואיש לא היה מרגיש, אלולא מצא אותה אותו מדריך חביב ורגיש בוכייה בחדרה, וגם היא לא ידעה מדוע ולמה, ומה זה אותו הדבר, שאיננו נותן לה מנוח,  אולי היותה רחוקה מאמה, אולי דאגתה לה ואולי אי היכולת שלה להרגיש באמת שייכת למרות קבלת הפנים החמה לה זכתה.

רוצה לטפס בקריירה? נשאר לך רק לבחור איך!
מגוון מיומנויות טיפול וניהול מתקדמות, באוניברסיטה המובילה בישראל.

וכיום, היא תמהה על הצורה בה תפסו אותה הוריה המאמצים בקיבוץ: כביכול נוחה, נעימה, נבונה, אבל כל-כך מרוחקת מהם. האם ניסו לקרב את הילדה, וחיפשו דרך לליבה? האם הצטערו כשעזבה  - או שכפי שבאה הלכה לה ונעלמה מתוך חייהם? מה היתה בעבורם, מה היו הם בעבורה? כי על צערם של הילדים, חבריה לקבוצה ידעה גם ידעה, הם כתבו אליה וביקרו אותה, והביעו כאב וגעגוע על עזיבתה; אך רק בין בני גילה אפשר היה לזכות בקצת אמת וחסד ביחסים, ואילו המבוגרים נותרו בעבורה בלתי מושגים, פחות מדי מעורבים, פחות מדי משתדלים וטורחים, יותר מדי סומכים על כוחותיה שלה, על התבונה המופלאה הזאת שהיא מגלה, ולא מחפשים אף פעם אחת את הפצע שהיא מסתירה, עוטפת ומחזקת בעטיפתה, ורק לעיתים הוא פורץ דרך דמעותיה החוצה, פורץ ונשאר אז מאוד לא מובן,  אפילו קצת מוזר, ובאותה מהירות בה נפתח הוא גם נסגר, ואין עוד זכר לו בחוץ, וטוב.

ואז מוחזרת הילדה הביתה עוד לפני אחיה הצעיר, והרבה לפני אחותה הבכורה, והיא חשה בתוכה אשמה כבדה על כך שהיא עומדת בדרכה של אמה, אינה נותנת לה את החופש הנדרש לה להשלים את תוכניותיה, ושמא אינה רצויה, ואולי היא כופה את עצמה על אמה, וכיצד זה דווקא היא מכל אחיה בסופו של דבר הכי פחות מסתגלת לשינוי, אינה יכולה בלי קרבתה של האם, חרדה. ומשהו בתדמית של הילדה החזקה כאילו מתחיל להיסדק, ושמא הסדק יאפשר בכל-זאת לאמה לראות ולהבין, והיא קולטת מאז מדי פעם הערות של האם שהיא מכל אחיה הרגישה ביותר, המקשה, זו שאינה משחררת, בתלותיות הרבה שלה, בקושי שלה להישאר לבד. לא מעט כעס היא חשה בדבריה של האם, ונימה כבדה של אכזבה בקולה, אולי כי איננה יודעת מהו אותו דבר אותו הילדה מחפשת או שמא איננו בנמצא אצלה בעבורה. וכך היא ואמה לבדן תקופת-מה, והילדה על סף בגרותה יודעת לא יודעת, רואה לא רואה, מנתבת את דרכה בביתה בין ידידי המשפחה הבאים ויוצאים בפתח ביתם, מנסים לקנות את ליבה של הילדה - אולי על-מנת להגיע לאמה ואולי על-מנת לגעת ולא להגיע, וכי כיצד תדע ילדה בראשית התבגרותה צפונות ליבם של המבוגרים   מה הן  -  באין להם פה דובר ובאין לה אוזן שומעת.

האשמה כבדה עולה מדבריה של הכותבת כלפי אמה, לא על שֶׁהָיָה וקרה, אלא על שלא היה, על הסגידה למראית העין ולהסתרה, על ההשתקה ועל ההכחשה, על העדר הרוך והחולשה, על האדרת הכוח וְהַשְּׂרִידָה - על כל אלה שדבקו בה כילדה והתעצמו בה כאשה, כאם וּכְרַעֲיָה, וכיסו על האמת וְעִבּוּ את החומות שבינה לבין האחרים ובינה לבין עצמה.

אך הכעס הזה של הכותבת זר לה לילדה, כל הזמן חשבה שהפסקול לא מתאים והיא מתכחשת לו וכופרת באשמתה של האם ומייצרת עבורה כל אליבי אפשרי ובלבד שתישאר צחה וראויה, ובנערותה היא מנקזת את כל רגשותיה הקשים כלפי אביה, ומתפללת בסתר למותו, על אף החמלה שהוא מעורר בליבה או אולי בעטיה, וחרוזים ראשונים אותם היא חורזת בכאבה מעוררים אצלה עד היום אֵימָה רבה, אֵימָה מפני מה שמתחולל שם בתוכה, גועש ורועש ומזור אין לו... 

סורו החיים מעליו
רב לכם שַׂחֵק בילדיו
ובו מה רְאִיתֶם שַׁחֵת

תנו לו וְיִכֶלה בְּיֵינָיו
מִכְּאֵב חַכְלִילוּת עיניו
עיניים  -  ים

שִׂימוּהוּ גיבור יום אחד
יראה מה עִוֵּת וְעֻוַּת
יראה  -  וַחֲכָם .

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה