לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
רשימות מבין העולמות | מעיין בורשטיין

רשימות מבין העולמות | מעיין בורשטיין

מעיין בורשטיין | 12/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

יומנה של אישה, שהיא אשת מקצוע המיטלטלת עם אהובה בין עולמות החיים ומעבר להם ולעיתים מצליחה ללמוד דברים חדשים

תל השומר, המחלקה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי נובמבר-דצמבר 2019

 

באחד הימים הראשונים נלכדתי מבחירה בין הדלתות: במסדרון בין שתי דלתות חשמליות המוביל מחדר ההמתנה למחלקה לטיפול נמרץ. שאר המבקרים היו בצד חדר ההמתנה, החולים ובהם אישי המנותק מן העולם בצד של הדלת השנייה הבלתי חדירה לי. הייתי שם זמן לא ידוע, כמו חלק גדול מזמני הנוכחי. יכולה לשוב אל עולם החיים(יש לחצן), לא יכולה להיכנס אל העולם שעל- תנאי, עד שייפתחו. ואולי החוויה הזו לוכדת הצצה אל החיים כאן בשבועות האחרונים: לא כאן, לא שם ומאוד נוכחת. וסוגיית הבחירה, איפה להיות כשהחיים והמוות חושפים את מלוא קיומם. ואת אין- הבחירה, בעיקר. חיים על הסף, בין עולמות, חיים במסדרון של מעבר, בין העולמות, באזור הביניים. הדבר הביא אותי לדמיין את הפרוגטוריום, המכונה גם "לימבו", הוא כור המצרף. בנצרות הקאתולית משמש כמקום משכנן של נשמות בני אדם שמתו ללא טקס היטהרות או וידוי ועליהם לעבור תקופת היטהרות באזור הביניים כדי שיוכלו להיכנס לגן עדן. מיהן הנשמות כאן במחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגי ? החולים - אלה שהמלאכים נאבקים על חוט חייהם הדק שבבת אחת החליטו אלות הגורל לדון על חיתוכם ? או אולי אלו הם בני המשפחות והקרובים שנשמתם מתחבטת, לא מוכנה למעבר אל התופת שהוטלו אליו, ללא בחירה ? או שמא המלאכים המרפאים עצמם...? ואולי זוהי הסזורה המסתורית ההיא, מכתביהם של התיאורטיקנים הגדולים, אזור החיץ וחיתוך בין שני עולמות שעל פניו אין קשר ביניהם ועל אף זאת, יגיד ביון, רב הקשר. גם בין חיים ומוות, גם בין חיים שלווים לבעתה. כל יום, משך כחודש וחצי בהם הייתי עולה לקומה 1 במגדל האשפוז במדרגות, הייתה מדרגה מסוימת, אולי החמישית לפני הסוף, בהם הרגשתי את הבטן שלי צונחת וקור גדול נכפה עלי. את מי אמצא, בדמות אישי האהוב, ובאיזה מצב...אם אמצא אותו.


- פרסומת -

אין אלא "כאן ועכשיו":

"...אז מה יהיה ? האם הוא יצא מזה..? ואיך..? ומה האפשרויות..? ..." שאלות שנשאלות כל הזמן, בתחילה על ידי, אחר כך, כבר לא. אחר כך אני היא הנשאלת. תשובות- אין. כבר ביום הראשון, בעוד הוא בניתוח חירום מציל החיים אני מונה ביובש ובניתוק רגשי את שלושת האפשרויות העיקריות- מוות, חיים עם מוגבלות קשה עד קלה, חיים. שואלים את הרופאה היודעת בעודו מורדם-"אם וכש...יתעורר ויזהה אותנו או לא, זה אומר משהו?" והיא מחייכת חיוך מריר ומנוסה ואומרת במבטא כבד ובעיניים עייפות-"איפה...תעזבו את זה...זה לא לעכשיו". אין מחר, אין הערב, אין בעוד יומיים. רק כאן ועכשיו. האם כרגע הוא נושם- ? מדדים שנמדדים, תנועה שהווה. תוצאות בדיקה, של עכשיו. אין ניבוי, אין הערכה. הדבר הזה שאנו מכפיפים את קיומנו הנפשי אליו-ה"מה יהיה ?", זמן עתיד, אינו נוכח ואינו רלוונטי כאן. צחוק גורל צרוד- תרגולי "כאן ועכשיו" טיפוליים, שאיפה מדיטטיבית להיות...ועכשיו זה כאן, זו המציאות. המציאות היחידה היא רק כאן ועכשיו. מה שהיה אינו קיים עוד מה יהיה...כמו שאמרה הרופאה- לא בתחום אחריותנו. כאן ועכשיו במלוא עוזו ועוצמתו. רק כאן, רק עכשיו. צניעות? אפסות? תרגיל אכזר וטהור בבודהיזם.

חמלה במצב של קצה:

מלאכים בירוק, בכחול, באדום ולבן. כאן מצילים חיים, בבקשה, תנו לעבוד. חרישיים ומהירים, כמעט שומעים את משק הכנפיים בין רעשי המכשירים, הצפצופים, האתראות. ולא רק האחים והאחיות המוסמכים, לא רק מלכת המחלקה הקשוחה ד"ר כל יכולה ודבר לא יכולה (ע"ע- "כאן ועכשיו"). כוחות העזר, אנשי הניקיון והסניטציה, רנטגנאים וטכנאים ומשנאים....חרדת קודש יומ- יומית אופפת אותם ביעילות, במבטא רוסי, וערבי ואתיופי. חיוך, ברכה קטנה, כבר מכירים יומיים שבוע, שלושה....חוסכים במילים שיינטעו אשליה, מדייקים וקשובים, שומרים על כבוד. רואים מוות יומ יום ומראות קשים כל כך. "איך את מצליחה?" העזתי לשאול את המנתחת הקטנה והחייכנית כשכבר כמעט אפשר היה להריח שסכנת המוות , אולי, מתרחקת מעט. והיא מחייכת חיוך של ילדה. "זה 50- 50" היא אומרת. "חמישים אחוז לכאן, חמישים אחוז לשם...לחיים ולמוות. הרווח הגדול הוא במי שיוצא מפה חי.....מי שיוצא מפה חי ובטח אם הוא חי באמת- זה מי שמחזיק אותי פה"

רוצים לעזור.. וגם רוצים אישור לקיומם:

כמה ידיים הושטו לחבק אותי, לעטוף. כמה לבבות נפתחו. כמה בתים נפתחו והציעו לי חדרים, מיטות, ארוחות, איוורורים., הסעות שיחות בכל שעה, תמיכה, אהבה, הבנה. כמה שאלות והתעניינות, כמה מעגלי אכפתיות, דאגה וחרדה נפתחו ונסגרו. כמה רצון יש לעשות סדר והגיון ועתיד במה שהוא לא הגיוני, ללא סיבה ידועה וסדר, ללא צפי....כמה חווית הקיום השברירית של כולנו ,שמעבירה עווית של זעזוע. וכמה רצון לאישור, על טוב לב ודאגה. ואישור על קיום. לעיתים חשתי שיש מן משוואה- "עזרתי, משמע אני קיים" ואצל חלק אפילו-"הנה, וי, עזרתי. נכון שתזכרו ?" שבאתי, שהבאתי, שקניתי, שנתתי. כמה אנחנו צריכים את זה. ורוצים שהוא, האהוב המחריד, ששוכב וראשו בעולמות אחרים- יגיח מהם ולו לשנייה ויכיר אותי. יזהה. יזהה נכון. יזהה, משמע אני קיים. יכיר- בי, במתת שלי, משמע אני קיים. לאחוז מקל ממש ארוך משתי קצותיו- דרך לשרוד: לאחר ימים של טלטלה מתחבטת, רגשית עד לשד נשמתי, ואולי גם שבאופן מבעית קצת התרגלתי, החלטתי להחליט. להחליט כי נפשי כבר מתחילה להתכסות בסימנים כחולים והיא זקוקה למעט מזור וכיסוי, כי הבנתי שאצטרך אותה משומשת במצב טוב, זה ייקח עוד הרבה זמן. אז החלטתי שיש לרקוח שיקוי שיצליח להחזיק אותי, גם אם הוא אשליה, גם אם הוא אחיזת עיניים. פחדתי להיות אופטימית, לקוות או להאמין מדי- כי אם זה יהיה רע, ממש רע (וזה היה, גם)- יכאב לי. אבל אומרים שצריך להיות אופטימיים כי זה טוב- לי ולו ולאחרים. רציתי להיות מוכנה לגרוע מכל(איזה צחוק, מוכנה, כאילו שאפשר...אבל הרי אמרתי- אחיזת עיניים, כן ?). אז החלטתי להחליט. החלטתי לרקוח שיקוי משונה בעל טעם סותר של מרכיבים שאינם מתיישבים זה עם זה, ככה זה, יש קונפליקט. השיקוי נקרא: "להתכונן להכי גרוע ולהיות הכי אופטימית". טיפשי להחריד. מומלץ ואפשרי. מקל ממש ממש ארוך, לאחוז בו בשתי קצותיו ולהיות קצת נערת גומי , אקרובטית כזו, קצת מאחזת עיניים, קצת פילוסופית והרבה מטומטמת.

חודרנות ונטישה:

"אז מה יש לו?...מה בדיוק קרה ? אבל מה הפרטים, מה בדיוק קרה...? .......בן כמה הוא, אמרת .?...אה, ברור...כן...גם לאבא שלי זה קרה- בן 62 כולו, נכנס למשרד – נפל ומת, ככה....תגידי: זה מפרצת ? כי אז אין סיכוי. ומה בדיוק הטיפול שנותנים לו? ומה , איך הוא ? בכלל מגיב? ואת הגוף הוא מזיז ?..תגידי, הוא יחזור לעצמו ? בן כמה הוא ? אהה..כמעט שבעים, טוב, נו....וואי וואי וואי....תהיי חזקה, מה מחכה לך, אני יודעת כי עם הגיס שלי.....טוב, תעדכני. יאללה ביי נהיה בקשר" בהתחלה, באוטומט נתתי מידע ואחרי זה חשתי כל כך ריקה, נגזלת ובעיקר נחדרת וננטשת. כמה דרמטי ומטלטל, כמה מעניין ומפחיד, חצי פורנוגרפיה של אימה...העיקר שזה לא קרה לשואל (חס ולילה וטפו טפו טפו). מן סרט כזה, רק שהם יכולים לבחור בדלת שמעליה מהבהבות אותיות החשמל האדומות "יציאה", אני נשארת לצפות כל הזמן. נשארת בין העולמות בפרוגטוריום עם נשמתי החוטאת. בסזורה שבין העולמות, זו שמחברת בין הלא- מתחברים.


- פרסומת -

פאסיביות עם היפר אקטיביות:

כמו עכבר מעבדה או כלוב על גלגל שלא מפסיק- לא הגלגל, לא העכבר. כך אני. אם אפסיק לפעול, תיפול רוחי, תיפול נפשי, אנשור לאבדון. אחדל מלתפקד, יאזלו כוחותיי. אני כמו מצבר דינמו שמכלה כוחותיו ומחדש אותם כך כל הזמן. מתה מפחד מעצירה, מאפשרות של נפילה לדיכאון, לבור, לחושך. לאי יכולת לתפקד. עוצרת אפילו לא לנשימה, קפה נלגם תוך כדי, בלתי נסבל לעצור. בלתי אפשרי, רק בשינה , לצלול כאבן בימים רבים. לא יכולה להתבונן, להתעמק. כאילו שקוראת וכותבת. הכול מאוד קטוע. הבהייה, הו חביבתי הבהייה, הופכת כעת לאויב. ללא נגישה. פאסיביות במסווה של היפר אקטיביות, וההיפך. עכברת מעבדה שרצה ורצה ורצה, כי אם לא תרוץ- תיפול ותמות. היא ריקה, היא אני. היא לא רוצה להסתכל פנימה. הסיכון גדול מדי כעת...זה עוד יגיע (ר' בשבח הדיסוציאציה....) בנסיעות ארוכות הייתי שמה מוזיקה שתמנע ממני לחשוב, סתם מוזיקה כזאת עם שירים מסיחי דעת. כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. אבל התברר שהתת מודע , כרגיל, עבד בשעות שאני עשיתי דברים אחרים, ובחר את פס הקול המדויק בשבילי, בשביל הישרדותי הנפשית. רשימת השמע כללה יצירות מפתיעות.... ...."החיים הם מה שקורה לך בזמן שאת עושה תוכניות אחרות- life is what happens to you while you're busy making other plans" שר ג'ון לנון בשיר"Beautiful boy" שכתב לבנו, שון. התכניות שלי היו להגיש את עבודת המחקר שלי לתואר, החים קבעו אחרת... אז אולי הפס קול כן התאים....

הכרה...מה זאת הכרה ?

מה אדם מכיר ומי ומה מכירים בו האחרים....?... הפיסקה הזו מקבלת טוויסטים קריפיים בעיקר כשהכימיה שולטת ביד בלתי מעורערת- הכימיה והביולוגיה של הטבע והעיוות ( מוח שמושפע מנוזליו הגואים, שמכבה את עצמו עמוק עמוק...) ומכימיה שמוזרמת אליו על ידי לובשי החלוקים. "אם הוא יכיר אותנו, ואם לא- כשיתעורר.." שאלנו את הדוקטור י' הקלגסית, חושבים שאנו כבר למודי שאלות נכונות –" האם זה אומר משהו..? " זהירים . פניה מתחייכים בחיוך ספק מר, אולי עייף, למוד קרבות-" זה בכלל לא רלוונטי" היא חותכת , אלת גורל משויפת. מה זה הכרה, מה זה להכיר ? אנחנו מייחסים לזה חשיבות עצומה בקשר, בהתפתחות, בקוגניציה והנה כל זה סחוף לו על חוט השערה..... כשאישי המשיך לישון עמוק על אף שעברו ימים ללא חומרי הרדמה וכן הגיב או לא הגיב, שדמיינתי שהגיב או לא...מי הכיר את מי כשלחש, לשאלתי אם קשה לו- "למה שיהיה לי קשה, אני איתך"...ועיניו עצומות, כף ידו לכודה בידי, מגיבה חלושות....ומה המשפט הלחוש הזה, המעופף משפתיים סדוקות עושה לי, השומעת הצמאה והסדוקה ? משקה אותי בתקווה ובאומניפוטנטיות, הרי יחיה ! ויכיר ! הרי אותי הכיר ראשונה.....והחרדה הנוראה מאבדן, בעקבות זאת. ומה, בעת סער נורא בחוץ ובפנים שסרט האימה מתחדש והעיניים מזדגגות, הוא מכיר אותי, אולם הוא אינו הוא, הוא מפחיד אותי. ואחרי פעולות אינסטלציה רפואיות, שוב שב מי שהכרתי, שכבר נפרדתי ממנו על חופי הים האדום, הסוער, הבוכה עמי בדמעות מלוחות. מה אעשה עם ההכרה והזיכרון שנותרו רק לי ולא לו ? מזלו. מה אעשה עם הדחייה שבי, פחדי, כעסי, חרדתי....? מיהו האיש שראיתי בכל מני מופעים...? האם כולם "הוא" ? ....ואני, האם כל מופעי הדחוסים, הם "אני"..?...

החיים במסך מפוצל:

כמעט חודשיים. גם וגם. לשבת בישיבות צוות, להדריך, ללמד. ללמוד. להיות עם בניי, עם הוריי, עם חברים יקרים. ישיבות הנהלה, שיחות טלפון אינסופיות. ואין ניתוק באמת, אין שכחה לרגע. שני המסכים מהבהבים במקביל. החיים הרגילים במסך אחד ומחלקת טיפול נמרץ במסך השני. שני המסכים פולטים קרינה, לא מאפשרים לי להתרכז רק באחד שבו פיזית אני נמצאת. לא הכרתי חוויה כל כך חריפה, לאורך זמן כזה. אף מסך לא מתעמעם. בוודאי לא נכבה. בשבח מנגנוני ההגנה, דיסוציאטיביים בפרט קהה כמו סכין מטבח ישן שמעולם לא עבר שיוף. ממשיכה לתפקד בתוך כאוס והפתעה וצרכים. עם שינה, עם פחות, עם תזונה או לא ממש. כאילו יש איזה מנוע בעירה שעובד ואינו עוכל, אולם על השאלה ששאלתי אותי- " מה אני מרגישה?" וכאשר לא באה שובה על כך, באה השאלה המחמירה עוד יותר- " למה אני לא מרגישה?" , לא מצאתי תשובה. אולי עוד אי אפשר היה להרגיש, אולי זה היה חומר נפץ רגשי רב עוצמה, מדי. לא מתאים לתפקוד שוטף בחירום, לא נדרש לו ומסוכן. עצם היותו מאיים עלי בהתפרקות וקריסה. כמה אנו אנשי הטיפולים מתבוננים בדיסוציאציה ברחמים, בהקטנה, הו הקורבן האומלל שנאלץ להימלט אל בין טלפיה. ואגיד היום, בהרכנת ראש ובהוקרה מלאה- הו, דיסוציאציה יקירתי, מעיל חמים ביום קפוא. תודה.


- פרסומת -

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
איתי טימסית
איתי טימסית
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
עדיאל איתן
עדיאל איתן
עובד סוציאלי
חגית זריף
חגית זריף
חברה ביה"ת
תל אביב והמרכז
נורית סיון
נורית סיון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה
רקפת כץ-טיסונה
רקפת כץ-טיסונה
פסיכולוגית
שפלה
נורית שיש
נורית שיש
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

זויה האחות, מודדת לנטע  לחץ דם. יש לה משקפיים ענקיות על הפרצוף הדק שלה,  היא נוגעת בנטע בעדינות.  "ראית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שרית ריץ'שרית ריץ'29/4/2020

אנושיות מרגשת. תודה מעיין על הנביעה הכנה הזו. מרגשת באנושיות ובעיבוד החכם התבוני.

יעלי אלישעיעלי אלישע28/4/2020

מרגשת ומטלטלת בכנותך [ל"ת].

אורית גודקאראורית גודקאר27/4/2020

מעין אהובה, התרגשתי.. תודה שחלקת איתי, איתנו. חיבוק!

ענת משהענת משה12/4/2020

מעיין. דרך סיפורך הפלגתי לפרוזדור, כמעין אזור ביניים שמאלץ לרחף בין שני עולמות. עולם אחד בו ישנה שגרה, ודאות, תשובות וסימני קריאה ועולם שני שעיקר ההוויה בו מאופיינת בבהיה, מציאות מטושטשת והמון שאלות. המון בריאות ובעיקר תודה על העירור.

שלומית מירוןשלומית מירון12/4/2020

מטלטל ומעורר מחשבה. הטלטלה בין פרקי הסיפור תואמת את הטלטלה שבנפש ומעבירה את הקורא את מסע המבוכה והניסיון להאחז במה שלא ניתן. יפה ומעורר מחשבה