מאה שנים של (כתיבה על) בדידות
עלון פסיכולוגיה עברית | 24/1/2016 | הרשמו כמנויים
אף שאנשים המאובחנים כבעלי הפרעת אישיות סכיזואידית מציגים התנהגויות ודפוסי קשר שונים מאד ואף מנוגדים מאלו שמאפיינים אנשים המאובחנים כבעלי הפרעת אישיות גבולית, כאשר נפרדים משפת ההפרעות והקריטריונים לאבחנתן, אנו נותרים עם תופעות נפשיות בעלות מאפיינים משותפים, בעיקר ביחס ליכולת לפתח קשרים מספקים ומיטיבים. בסדרה של שלושה מאמרים, שהראשון בהם פורסם השבוע, מתחקים צבי גיל, ג'ניה וילינסקי, אנה יופן וחואן בר אל אחר הבסיס המשותף שמתוכו מתפתחים המבנה הנפשי הסכיזואידי והגבולי, ומצביעים על קווי הדמיון שקיימים בין דפוסי התמודדות השונים שנוצרו מול בסיס זה. בחלק הראשון מציגים הכותבים סקירה עשירה של האישיות הסכיזואידית, ופורשים בפנינו יותר ממאה שנים של המשגת הבדידות בה היא מתאפיינת. בסופן, הם חוזרים לשאול האם מדובר בבדידות מתוך צורך בה, או למרות צורך בקשר? שאלה שעשויה להוביל לחיבור למושג הגבוליות.
בעוד החשיבה הדינמית מורגלת יותר בתפיסת יחסים ראשוניים כבסיס להפרעות שעיקרן קשיים ביצירת קשר ובחוויית הזהות, היא כנראה מורגלת פחות בהתבוננות על יחסים אלה מפרספקטיבה גופנית. בכתבתה של חלי טל שלם, הסוקרת את הכנס השנתי לפסיכותרפיה גופנית שנערך באוקטובר האחרון, מתוארת במושגים גופניים משמעות היחסים הראשוניים ביצרת זהות נפרדת. מפרספקטיבה זו, תנועות הגוף נתפסות כדרך ליצירת חווית אוטונומיה והקשר הראשוני יכול להתאפיין במידות שונות בהן הוא מאפשר או מגביל את החופש ליצירת תנועת ההיפרדות הגופנית. לקשר בין תנועת הגוף לדפוסי מחשבה ורגש התייחסה השבוע גם קרן רם בר יוסף, בפוסט בו תיארה את החיבור שהתרחש בין תנועת הפידול על אופני השטח שלה לבין עבודה פנימית על דפוסי חשיבה שכרוכים, כך התברר, בחוויות גופניות.
''מזמן הפכו חייו ריקים כמו רחובות שאין להם שמות, כיבה את האורות, סגר את הדלתות'' (מתוך ''האיש שראה הכל'', להקת רוקפור)
