פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה

דר ליאור גרנות

בין ההכרח להתחבא לתשוקה להימצא- דברים על הספר "ממלכת האוטיסטים היקרים מאד" מאת מרים כהן

ד"ר ליאור גרנות | 6/12/2018 | הרשמו כמנויים

"קוראים לי מרים כהן.
אני בת 16. אני גרה ברחובות.
אני מאד רוצה להיות כמו כולם ולא מצליחה (...)
אני כתבתי סיפור על ממלכה של אוטיסטים. האוטיסטים בממלכה שמחים להיות אוטיסטים.
אבל הם גם רוצים להיות כמו כולם (...)
*
אלו חלק מהדברים שכתבה על עצמה מרים בפתח ספרה שאותו כתבה ואיירה בהיותה בת 14 בלבד.
הספר שופך אור על עולם פנימי עשיר שמשתוקק למגע עם החוץ אך בה בעת גם חרד מפניו.
*

הדברים שאצרף להלן הם אחרית הדבר שכתבתי לספר.
*
הסיפור "ממלכת האוטיסטים היקרים מאד" מאת מרים כהן – שנכתב בהיותה של מרים בת 14 בלבד – מושיט יד לקוראיו ומוביל אותם אל תוך ממלכתם – עולמם הפנימי – של מי שמכונים בחברה שלנו "אוטיסטים". בהושטת יד מרגשת זאת שובר הסיפור את הדיכוטומיה שהוא עצמו משרטט ומציג בין עולמם של מי שמכונים בסיפור ה"אנשים הרגילים" ומי שמכונים "האוטיסטים".

הסיפור מציג מאבק בין האנשים מן החוץ ("הרגילים") לבין אנשי הממלכה (האוטיסטים"), שבתוכו בולטת תמת הכפייה: האנשים ה"רגילים" מבקשים לכפות על ה"אוטיסטים" את הכללים שלהם ולהתאים אותם לחברה: "האנשים הרגילים היו חזקים מאד. הם רצו שהאוטיסטים ילמדו לדבר, אבל האוטיסטים לא רצו לדבר"; וגם: "יום אחד האנשים הרגילים חזרו לממלכה. הם השתלטו שוב על הממלכה. הם הכריחו את כל האוטיסטים ללמוד לדבר. הם הכריחו את כל האוטיסטים ללמוד לשיר. הם עבדו עם האוטיסטים על כל מיני דברים. האוטיסטים היו עצובים. הם בכו. הם צרחו. אבל זה לא עזר להם. הם התקדמו. יצאו לרחוב והתנהגו יפה". כללי החברה ה"רגילה" נתפשים כשייכים אל החוץ וככאלו המנוגדים לעולם הממלכה האוטיסטית שבה שולטים צחוק, זימרה ונדנודי הגוף – הנחווים כחלק מן ההגדרה העצמית. כך למשל, מתואר בסיפור שושדי, מלך האוטיסטים: "שושדי היה אוטיסט. הוא רצה ללכת לבית שלו ולהתנדנד. אבל האנשים הרגילים לא הרשו לו להתנדנד. שושדי כעס על האנשים הרגילים. הוא צעק מאד חזק, ואנשים נבהלו מאד וסתמו את האוזניים". כלומר, שושדי נאבק על זכותו להתנדנד ולבטא בכך חלק מעצמו, בעוד שהדרישה להתנהג בהתאם לנורמות המקובלות נחווית ככפייה וכנגיסה בחלק מן העצמי שלו ולפיכך עולה באופן חזק הצורך להתנגד לה.

אלא שברגע שניתן דרור בסיפור לעולם הצחוק והשירה – המבטאים את עולמם הפנימי של אנשי הממלכה – עולם זה מציף אותם: כשהמלך שושדי מצחיק את בנו האוטיסט "השחשח" – הצחוק מציף אותו כל-כך עד כי כל הממלכה מוצפת ונמלאת דמעות: "שושדי החליט להצחיק את השחשח. הוא עשה פרצופים מצחיקים. הוא עשה קולות. הוא עשה שטויות. השחשח היה שמח. הוא שמח מאד. הוא צחק בלי להפסיק. הוא צחק עד שהמים בארמון התחילו לנזול. המים הציפו את כל החדר. המים נזלו בכל הארמון"; ובסצנה אחרת בסיפור השחשח לא מצליח להפסיק לשיר, מה שמוביל לכאב גרון ושוב – לבכי: "הוא לא הפסיק לשיר. הוא שר כל היום. בסוף כאב לו הגרון. הגרון כאב לו מאד. הוא בכה". ברגעי ההצפה – שבהם עולה העולם הפנימי על גדותיו – מבקשים אנשי הממלכה האוטיסטים את עזרת החוץ: כך למשל, כאשר הבית של ירומית בת ה-8 מדבר, קופץ ומרעיש ומקשה עליה להירדם – היא פונה לעזרת אמה. לעתים, החוץ לא מצליח לעזור ולא מבין את שפת הבית הפנימי: "אמא של ירומית ראתה שאי אפשר לדבר עם הבית", אך לעתים יכול החוץ לספק נחמה – ברגעים שבהם הוא עצמו מתקרב אל עולם הממלכה האוטיסטי ומדבר עם תושביה בשפתם: "אמא של ירומית נידנדה אותה בנדנדה עד שהיא נרדמה. ירומית ישנה טוב והיתה שמחה. ירומית קמה בבוקר, ושיחקה כל היום. ירומית שמחה שהבית שלה הפסיק לדבר ולקפוץ היום. ירומית היתה שמחה." רגעי הקרבה בין ה"אנשים הרגילים" לבין ה"אוטיסטים" מתקיימים אפוא כאשר ה"אנשים הרגילים" נענים לדרכי ההבעה המאפיינים בסיפור את ה"אוטיסטים": הבעה המתרחשת באופן לא מילולי, בזמזום ובצחוק.

הסיפור נע, אם כך, בין חיפוש אחר קרבה ושייכות ובין בהלה מכך ששייכות אל "אנשי החוץ" יש בה כדי למחוק את האני ולהשתלט עליו, "לכבוש" אותו – במונחיו של הסיפור.
בשפתו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט ניתן לומר כי הסיפור נע בתווך שבין הכמיהה להתחבא – ולשמר בכך את גרעין העצמי כבלתי נחדר על-ידי החוץ – ובין האֵימה שלא להימצא – ולהיות מוצפים על-ידי אותו עצמי ממש וכלואים בתוכו. במאמרו "לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך – עיון בהפכים מסוימים" טוען ויניקוט כי "במרכזו של כל אדם קיים יסוד בלתי מְתַקְשר, זהו דבר מקודש וראוי ביותר לשימור." (ויניקוט, 1963/2009, עמ' 244). הוא מדבר על שתיקה כביטוי ל"עצמי הלא-מתקשר של היחיד", ל"גרעין של העצמי, שהוא ישות מבודדת אמתית" (שם, עמ' 239). "כל יחיד", הוא אומר, "הוא ישות מבודדת, לַעַד לא מתַקְשר, לָעד בלתי ידוע, למעשה לא-נמצא" (שם, שם). חוויות טראומטיות קשורות בעיניו לאִיום על הגרעין המבודד על-ידי החוץ: "לאיום שמא ימצאו אותו, ישנו אותו, יְתקשרו עמו" (שם, עמ' 244). ובכל זאת, תשוקתו של האני היא להימצא, להתגלות: "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" (שם, עמ' 243), כותב ויניקוט. האושר שבלהיות חבוי נובע, אם כן, מהידיעה שיש מישהו שממתין לסובייקט כאשר ירצה להתגלות, מישהו שמעוניין לגלות, להכיר ולדעת אותו. אולם כאשר האני נותר לבדו בעל-כורחו בתוך המחבוא של עולמו הפנימי – החוויה, כפי שמתאר אותה ויניקוט, משולה לאסון. כך, בסיפור "ממלכת האוטיסטים היקרים מאד" מבקשים אנשי הממלכה את ההתחבאות – לא להיפלש על-ידי החוץ, לא להיכבש; רגעי האושר שלהם מתקיימים כאשר הם מצליחים להבריח את ה"אנשים הרגילים", מוּסר מהם איוּם הכיבוש ואז הם נותנים דרור לביטויו של גרעין העצמי שלהם: "יום אחד הבתים בממלכה התחילו לדבר. הם התחילו להגיד שטויות. הם התחילו לשיר לאוטיסטים. הם דיברו כל היום. הם התרגשו מאד שהם יכולים לדבר. הבתים שמחו שהם מדברים. הם קפצו כל היום. והם רצו להמשיך לקפוץ בלי הפסקה. הם עשו הרבה רעש בממלכה. הם הצחיקו את האוטיסטים. האוטיסטים צחקו עוד ועוד. הם צחקו כל היום". אלא שההתחבאות איננה רק מקור לשמחה ולשלווה נפשית, שכן ההיסגרות בעולם הפנימי מאיימת לכלוא את העצמי בתוכו: "ירומית מאד שמחה שהבתים דיברו וקפצו כל היום. היא צחקה ונהנתה. בלילה היא רצתה לישון אבל היה לה מאד קשה להירדם. היא לא הצליחה להירדם כי הבית שלה הרעיש וקפץ. היא כעסה על הבית שלה. היא כעסה מאד. היא רצתה שקט." – כלומר, קיפוצם ודיבורם של הבתים – המייצגים את הדרור הניתן לבית הפנימי – מהווה בהתחלה מקור לשמחה, ההנאה שבביטוי גרעין העצמי, אך בהמשך הוא הולך ומציף את העצמי שמבקש שקט, שאותו הוא מוצא באמצעות האפשרות להתגלות על-ידי החוץ – ובקטע זה בסיפור על-די אמה של ירומית שמרגיעה אותה ולמעשה מגלה אותה – בהיענותה לצרכי בתה: מנדנדת אותה עד שנרדמת.

הסיפור מסתיים בשיבתם של ה"אנשים הרגילים" לממלכה המתואר כהשתלטות, שבתוכה הם כופים על האוטיסטים "לדבר", "לעבוד על כל מיני דברים" ו"להתנהג יפה". את תחושותיהם של האוטיסטים לגבי כך מתארת המחברת באופן זה: "הם שמחו שהם כמו כולם. הם רקדו ושמחו שהם כבר לא אוטיסטים. הם היו מאושרים בממלכת האנשים הרגילים. הם שמחו שהם כבר לא אוטיסטים". אלא שהסיפור כולו מספר דבר אחר – אֶת רצונם של האוטיסטים בממלכת האוטיסטים לשמר את גרעין העצמי שלהם – לשמר את הממלכה שלהם – אך לא באופן שיכלא אותם בתוכה אלא באופן שיוכל לקרב אליהם את ה"אנשים הרגילים" מבלי שאלו ישתלטו על עולמם.

הסיפור, אם כן, מספר לנו באופן עמוק על כמיהתם של ה"אוטיסטים" להימצא ומנחה אותנו מה פירוש "להימצא" ומה פירוש "למצוא": "להימצא" איננו "להתנהג יפה", "לעבוד על כל מיני דברים" ו"להפוך לרגילים". 'אל תנסו לשנות אותנו' – אומר לנו המסר המובלע שבסיפור; ניסיון זה נחווה כפלישה וככפייה. ומן הצד השני – 'אל תוותרו עלינו, תמשיכו לחפש. אל תתנו לעצמי המתחבא לטבוע בתוך עולמו נטול התיחום, בתוך הצחוק ההופך לבכי הצפה'. "למצוא" פירושו תנועה עדינה וקשובה אל עבר עולם הפְּנים של אנשי הממלכה, תנועה המאפשרת להם את המרחב שבין ההתחבאות וההתרחקות מ"עולם החוץ" ובין התנועה לעברו, ממש כמו תנועת נדנוד – לפנים ולאחור. הסיפור מבקש מאתנו כחברה לחתור תחת הדיכוטומיה בין "אוטיסטים" ל"רגילים", לחתור תחת טרמינולוגית הכיבוש שבתוכה מבקשת ממלכת ה"אנשים הרגילים" את ההשתלטות על "ממלכת האוטיסטים" והפיכתם ל"רגילים". במקום הפיצול בין הממלכות מבקש מאתנו הסיפור אֶת תנועת הנדנוד שבתוכה אפשר ליצור מרחב של התחבאות והימצאות גם יחד.

מקורות
ויניקוט, ד.ו' [(1963) 2009]. לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך – עיון בהפכים מסוימים (עמ' 233-249), תרגום מאנגלית: אורה זילברשטיין. בתוך: ד.ו. ויניקוט, עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.

*
את ספרה של מרים ניתן לרכוש דרך טלפון: 050-9492085/6

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמר דבירתמר דביר13/12/2018

תודה. כמי שפוגשת קרוב לעשר שנים ילדים אוטיסטים מכל גווני הקשת, הרשומה הזו נגעה לליבי וחיברה אותי למהות העבודה הטיפולית. תודה על התזכורת החשובה הזו ועל החיבורים מעוררי ההשראה לתנועתיות החזרתית, לשפה הוויניקוטיאנית ולצורך של כולנו בקבלה והכרה.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן10/12/2018

שלום. גם אני אוטיסט וגם אני גר ברחובות, ואני אדם מאד רוחני ושומר על האינדיבידואליות שלי. צריך לשאוף להשתפר, אבל גם לשמור על הייחודיות שלנו ומה שמאמינים ושלא נושפע מדעות כפויות של אחרים שאינן נראות לנו. כל אחד יכול לתרום הרבה מעצמו. אני לומד באוניברסיטה ויש לי תואר ראשון, ואולי עוד מעט יהיה לי תואר שני. זו הוכחה שאפשר להתגבר על מגבלות ולהתקדם אם מאמינים.