פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
משתנה וקבוע בניו יורק

משתנה וקבוע בניו יורק

פרופ. עמיה ליבליך | 13/5/2011 | הרשמו כמנויים


ביקורים חוזרים אצל אנשים או במקומות בהם ביקרנו בעבר מעמידים תמיד את השאלה: האם יימצא המקום או האדם כפי שהיו כאשר נפרדנו בעבר? מה השתנה, מה התחדש ומה נגמר? אין מנוס מהשוואות שכאלה, ככל שמאפשר הזיכרון.
כבר שנים אני מרבה לבקר בניו יורק עד כי מנהטן הפכה עבורי ידועה ומוכרת כמעט כמו תל אביב וירושלים. במשך שנים גרו ילדיי בניו יורק (והיום לשמחתי כולם בארץ), כך שביקורים משפחתיים התלוו לנסיבות אקדמיות ותרמו לתדירות הגיחות. גם השבוע אני בעיר זו, הפעם בדרכי לכנס האיכותני הגדול שעומד להתקיים באורבנה, אילינוי.
לנוסע המתמיד מקומות אהובים בניכר, ועבורי אלה, בין היתר, חנויות הספרים. מזה שנים אני פוקדת כמה מאלה, מבקרת את מדפי הספרים החדשים, בודקת את ההיצע המקצועי, מחפשת את חביביי, אוספת תגליות רעננות. חנויות הספרים הגדולות של ניו יורק כללו גם אגף עיתונות עשיר, ולצידו בית קפה שחלונותיו ניבטים אל העיר ההומה. בין מדפי הספרים נמצאו כיסאות למי שהתייגע מהרפרוף וחיפוש באוצרות האינסופיים. גם אירועים ספרותיים התקיימו במרחב שנועד לכך. בימי החורף ברחתי לחנויות אלה אחרי הליכה מקפיאה בשדרות, והפשרתי בתוכן את פני, ידי ורגלי. בימות הקיץ נהניתי מקרירות הפרוזדורים הארוכים שבין המדפים. תמיד יצאתי מהחנות ברכוש קטן לעצמי וליקירי, והליכה ברחוב עם שקית הקניות של חנות הספרים הייתה בעיני סמל סטאטוס ותעודת זיהוי מיוחדים במינם.
והנה, אמש התגלה לי, מה שלא ידעתי בבורותי, כי חנויות הספרים נקלעו למצוקה ואחדות מהן נסגרו מאחר שעסקיהן הגיעו לשפל המדרגה. כמו 'הגן הסגור' שבשירנו הידוע, הגעתי לחנות האהובה עלי מול מרכז לינקולן, ומצאתיה לא רק סגורה אלא פשוט איננה. סניף בנק ירש את מקומה. מצמצתי בעיני, חיפשתי מעבר לפינה, אבל לא, איננה כאילו מעולם לא הייתה. כשהבעתי את תדהמתי לחברי הניו יורקים אישרו את התגלית שלי באמירה הגורפת: "אוי עמיה, היכן את חיה, העולם משתנה! האם לא ידעת, אף אחד לא קונה יותר ספרים! גם חנויות ספרים נוספות, מהמעטות שנותרו, הן בדרך לסגירה."
ובכן, האמריקאים שאני מכירה, רובם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים, קנו מזה כמה שנים את לוח הקריאה האלקטרוני, הקינדל למינהו, והם "מורידים" ספרים מאמזון או מאתר אחר, וקוראים על לוח האיי-פד ודומיו. אכן, גם ברכבת התחתית רואים יותר ויותר מגשי קריאה שכאלה ואחרים הקוראים ספרות ממסך הטלפון שברשותם. זה כל כך קל ונוח, אומרים כל המשתמשים. ומי שבכל זאת זקוק לספר לסמן עליו, הסבירו לי חבריי, מזמין את העותק הדרוש לו באינטרנט. ספרים כאלה שממששים בחנות נעלמו יחד עם המאה הקודמת. ואני חשבתי – כמה חבל. עבורי נעלם עוד אחד ממקדשי הציביליזציה שלי.
לעומת זאת, הבוקר ביקרתי את ג'רי ברונר בביתו הסמוך לקמפוס אוניברסיטת ניו יורק, כן, פרופסור ג'רי ברונר מורי ורבי הגדול, ההוגה הענק שכל תלמידי קראו וציטטו מספריו ומאמריו כבר עשרות שנים. פרופסור ברונר הוא יליד 1915! עירני, פיקח, מודע לסביבה, פעיל ועליז כנער. הוא קבל את פני בביתו שבו אלפי ספרים מסודרים בארונות גבוהים, ורבים מונחים על שולחן הכתיבה הגדול שבפתח החלל רחב הידיים בו הוא מתגורר. כשהבעתי התפעלות מגודל הספרייה שלו, אמר לי: "רבים מהכותבים הם תלמידי ותלמידותי, וכשהם שולחים לי עותק מעבודתם שפורסמה, לא אניח את ספריהם בגאווה בארון הספרים שלי?" הספרים מכסים את כל נושאי התרבות ההומניסטית – פסיכולוגיה, היסטוריה חינוך ופילוסופיה, אנתרופולוגיה ומשפטים, אמנות ופולקלור ועוד. ברונר גאה בסביבה העשירה המקיפה אותו כל יום. שוחחנו על אהבתנו לספר, כזה שמחזיקים ביד, מריחים ומדפדפים בו, ואפילו הוא כבד ומסורבל. ביכינו את ההמצאות החדשות כדרך הזקנים, וגם צחקנו על עצמנו תוך כדי כך. ואגב קינות - קוננו גם על מצב הפסיכולוגיה האקדמית, שרוצה להסתפח למדעי המוח, ועל הפסיכולוגיה הקלינית, שרוצה כולה להידחק לתוך הזרם הקוגניטיבי-התנהגותי... "הרי הממצא הכי חשוב בפסיכואנליזה", אמר לי ברונר, "הוא האינטר-סובייקטיביות, הוא אשר תמיד אמרתי - האדם אינו נפרד מהסובב אותו, מתרבותו. ראי, הנה את מבקרת אותי, וביחד אנו מנסים להשלים בזיכרוננו את ההיסטוריה המשותפת של מפגשינו, וטווים את הנרטיב ליריעה חדשה, נכונה לרגע זה, סיפור הכולל דמויות נוספות המקשרות בינינו, דרך מוסדות, מקומות, אירועים וזמנים. תירצי – זוהי אינטר-סובייקטיביות. תירצי – זוהי תרבות."
הלכנו לאכול ארוחת צהריים יחד בשכונה, כשהוא צועד עם מקל הליכה ומספר לי שזוהי תוצאה של ריצת משוכות שמעד בה לפני שנים – ולא של גילו המופלג, חס וחלילה. בזמן הארוחה שיבח את החשיבה הנשית, כדבריו, שתמיד נראתה לו יותר נכונה מזו הגברית, ולי היה נפלא לפגוש שוב מורה וידיד שאינו משתנה.
הרשו לי לסיים ממרחקים במשפט פרדוקסלי, אולי אף ילדותי: האדם מחפש יציבות ורציפות בחייו. בניו יורק 2011 קרסו מגדלי התאומים, חנויות הספרים מצויות בתהליך היעלמות במעמקי ההיסטוריה, ואני נאחזת בידידי ג'רי ברונר כ'קבוע'.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כבר גיליתי בכתובת זו שאני עוסקת בלימוד סיפורי החיים של הורי, ואינני יודעת עדיין לאן יוביל אותי המסע...
כביוגרפיה, הספר על ויסלבה שימבורסקה שיצא לאחרונה בעברית – 'שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה', מאת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הראל אגמוןהראל אגמון14/5/2011

נהדר, כרגיל. תודה לך עמיה, פוסט נהדר. לפעמים אנחנו מתגעגעים, מכירים בכך שהגעגוע הוא בלתי נמנע ואפילו מיותר (כי זו דרך העולם), אבל העצב מזדחל לו לאטו בגרון, באין מפריע. "מלנכוליה מתוקה", אם תרצי.

רונית קוריאלרונית קוריאל13/5/2011

זכות גדולה. שלום עמיה, קראתי את מילותייך על ניו יורק שנת 2011 ועל ג'רום ברונר וחשתי הערכה רבה לשניכם. בעיני (עיניים של חוקרת צעירה בתחילת דרכה )היה זה מפגש של שני ענקים. כמה ידע, תובנות, עצות, דברי חכמה ועוד "שקדים וצימוקים" אפשר לדלות ממפגש שכזה- ועל כך תודה לך על השיתוף.
בנוסף, למרות קריסת המגדלים בניו יורק , סגירת חנויות הספרים והעלמות של סמלים ישנים וטובים - ה"תורה" של ג'רום ברונר ושלך, היא תורה שנשארת במוחו, בנפשו ובליבו של האדם ולאורה הוא חיי.
תודה,
רונית קוריאל