אסקפיזם - לגן ערפילי הערב
פרופ. עמיה ליבליך | 25/7/2014 | הרשמו כמנויים
אחד הדברים הקשים ביותר לאזרח שבעורף הוא הישיבה מול מסך הטלויזיה, המשדר ברצף את החדשות המעורפלות משדה הקרב ופרשנות מימין ומשמאל. אני בעד התייחסות לסבל של אחרים, ניסיונות לעזור לזולת, כל אחד בתחום יכולתו. אבל אני גם בעד הסחת דעת, גם אם בין מנגנוני ההגנה איננה נחשבת מן המפותחים, ויש המכנים אותה בלעג אסקפיזם. להסחת הדעת צורות רבות: בשבילי זוהי העבודה המאתגרת בה אני עוסקת לפחות מחצית מזמני כאשר אני ממשיכה לפעול כנשיאת המכללה העומדת בסיום (אי"ה!) תהליך ההכרה שלה מול המל"ג, והאמינו לי – זוהי עבודה קשה, ובימים טרופים אלה - הסחת דעת מצויינת מן המצב. ואחרי העבודה? בשעות הפנאי שלי, בין האזעקות, נכבשתי על ידי ספר מצוין שעליו ארצה לכתוב כאן היום.
הספר עליו אני ממליצה מכל הלב קיים כרגע רק באנגלית, והוא נקרא
The garden of evening mists, ומחברו הוא הסופר המלאזי Tan Twan Eng.
'גן ערפילי הערב' הוא תרגום חופשי שנתתי לכותרת הספר עבורכם. הסיפור מתרחש במלזיה, (שנקראה בראשית המאה העשרים עדיין מלאיה), בין ההרים הגבוהים, יערות הגשם ומטעי התה של רמת קאמרון. גיבורי הסיפור שניים: יון-לין, אישה סינית מזדקנת, שופטת בדימוס, ואריטומו, גנן יפני שהיה בעברו גנן הקיסר היפני. גן ערפילי הערב, בו מתרחשת העלילה, הוא המקום המופלא שתיאוריו בעונות השנה מקשטים את הרומן ואולי הם עיקרו של הספר. הגן הוא מטפורה לחיים במובנים רבים, שרק בקריאה שנייה גיליתי ברומן בהדרגה. הוא גם מטפורה לכל עבודת יצירה, שלוקחת מן הקיים, ובוראת ממנו מהו חדש. שם בגן היפני למדה יון-לין בצעירותה גינון, ויצרה זוגיות ואהבה עם הגנן היפני, גולה מיסתורי, שהקנה לה את כל תורתו, עד שנעלם יום אחד ביער העד. לאותו גן היא שבה אחרי 35 שנה, כשהיא פורשת מעולם המשפט בקואלה לומפור, מחדשת את הכרותה עם מרחב הגן ומשקמת אותו, וכותבת את זיכרונותיה בטרם תתפתח מחלת המוח הניוונית שהיא כבר סובלת ממנה.
סיפור אהבה עדין ומופלא, מגלה טפח ומסתיר טפחיים, הוא מוקד העלילה. הוא המורה, הגורו, המנטור, שתקן, איש רוח וגם איש אדמה, חרט עץ, אמן הקשת ועיצוב הגן. היא תלמידתו, שהופכת לאהובתו. שיא האהבה בא לידי ביטוי ב...קעקוע אמנותי שעושה אריטומו על כל גבה של יון-לין. אחרי שנעלם היא חוזרת לעבודתה המשפטית בבירה, ואת הקעקוע שלה לא הראתה לאיש מעולם.
סיפור האהבה כרוך במעשה האמנות, ומתבטא בגן היפני, שכל אבן חצץ שבו מתוכננת במקומה, וכל גבעול של דשא קצוץ בגובה מסויים בהקפדה. הגן משתמש בנוף שמחוצה לו, ביערות, בערפילים ובעננים, כחלק מיפעתו.
ברמה הכי אישית, אני אוהבת סיפורים על תרבויות כה רחוקות ומזדהה עם אהבה שיש עימה הערצה גדולה. אני נפעמת מתיאורי הטבע והגן, שלמיטב ידיעותי איש לא תרגם עדיין לעברית. למשל, בלשוני הדלה, זהו תיאור הערב בעמוד 162: "שירת הציפורים ממלאת את האויר בניצוצי זוהר; ערפילים גולשים במורד ההרים, ותנועתם, איטית ושקטה כמפולת עננים, מתגלית לעיני במרחקים".
בביתי שביפו, בין האזעקות, אני מנסה לראות נופים קרירים אלה. בכך טמון האסקפיזם. זהו אסקפיזם בעירבון מוגבל, כי לספרות טובה תמיד השלכות על ההווה של הקורא.
למשל, אנו כיהודים חיים עם סיפור השואה שלנו, ועם סיפורי המלחמה במזרח התיכון, כל אחד בתוך המשבצת הקטנה המוכרת לו מההיסטוריה המקומית. נכון, אנו מיוחדים ושונים, אך הנה מתברר כי יש אי-שם עולם שלם ובו מלחמות, טרור, מאבקים פנימיים וחיצוניים, שנאה ועינויים. אפילו מחנות ריכוז היו וישנם עוד. בכל מקום יש כנראה רוע, כי זהו טבע האדם. אבל יש גם טוב, לא כן? ויש גשרים בין אוייבים? הלוואי.
ועוד: בסיפור של אנג הצמד הרומנטי הם למעשה אוייבים בנפש בראשית העלילה. יון-לין נשבתה במלחמה בין סין ויפן והוחזקה שלוש שנים במחנה ריכוז יפני שאכזריותו אינה נופלת מזו המוכרת לנו, של הנאצים, ביבשת אחרת באותה מלחמה. במחנה הריכוז הייתה אחותה הנערצת לאשת נוחות, כלמור פרוצה בעל כורחה למאות חיילים יפנים, עד שהרגו אותה. שש שנים אחרי המלחמה, יון-לין באה לבקש מהגנן הידוע שיקים גן יפני לזכר אחותה, שהייתה חובבת גנים בצעירותה. כיפני, היא סולדת ממנו ותוהה לאורך כל הסיפור היכן היה ומה היו מעשיו בתקופת המלחמה. ובכל זאת נבנה גשר רומנטי מעבר לתהום הפעורה בין השניים, (שהיא לא פחות גדולה מזו המתוארת ב'גדר חיה' של דורית רביניאן שלנו.) קראתי בין השורות האלה מסר של סליחה, השלמה, מציאת הדרך לשלום בין אוייבים. היתכן?
אם כן, לא ממש ברחתי, עיניכם הרואות.