על מקומו של הרוע – או פילוסופיה לכול
פרופ. עמיה ליבליך | 27/9/2010 | הרשמו כמנויים
שלושה ספרים מתורגמים שקראתי בעונת החגים הזו העלו אצלי שוב מחשבות על הרוע, מעין דו שיח מתמשך עם מה שכתבה שרה איוניר לא מזמן בבלוג שלנו.
הספר הראשון נקרא "עזרה", ספר של סופרת אמריקנית צעירה בשם קתרין סטוקט, העוסק בעוזרות הבית השחורות של נשים לבנות, נשות המעמד הבינוני, בדרום ארצות הברית באמצע המאה ה-20. העלילה מספרת על בחורה צעירה, החוזרת הביתה מהמכללה, לעיירה נידחת במדינת מיסיסיפי. בניגוד לחברותיה, בגיל 23 עדיין איננה נשואה, שומו שמיים, והיא שואפת להיות סופרת. התקופה היא ראשית שנות השישים, זמן בו המאבק על זכויות האפרו-אמריקנים בארצות הברית הוא בראשיתו. הגיבורה מחליטה לנסות לספר את חייהן של העוזרות, ומה שמעוללות להם מעבידותיהן, מנקודת מבטן של הראשונות. בכך היא מנסה לתת קול למשרתות, שלמרות שהן שוחררו מ"אוהל הדוד טום", עדיין סובלות מהפרדה, קיפוח ואפלייה משוועים. כך למשל, מעבידותיהן בונות חדרי שירותים בחצר כדי שהעוזרת השחורה לא תזהם את בית השימוש המשפחתי בנוכחותה; העוזרות חייבות ללכת בחלוק לבן כשהן נכנסות לחנות של לבנים, לסמן בזאת שהן קונות לבתי הלבנים 'שלהן', ולא לעצמן.... מה שמדהים בקריאה הוא שהנשים הלבנות, מחוללות הרוע, משוכנעות לגמרי בצדקתן ובעליונותן המוסרית. הרוע עבר מידה כזו של נורמליזציה שהן אינן חשות כל אשם. גם העוזרות עצמן הפנימו את הנורמה השלטת, ואינן מעיזות לא רק להתנגד, אלא אפילו לחשוב שיש מידה של אי צדק ביחס הלבנים כלפיהן. מבחינה ספרותית, זהו ספר קריא מאוד אך חלש – אין כמעט כל תהליך התפתחותי של השתנות, או תנועה ממחנה למחנה, בספר העבה הזה. הרעים והטובים, או ליתר דיוק הרעות והטובות, מובחנים/מובחנות בגבולות ברורים, ואין כל צל או גוון אפור בין השחור והלבן – תרתי משמע.
הספר השני זכה בצדק להצלחה אדירה בארץ ובעולם. זהו ספרו של הסופר הגרמני שבחר בשם הבדוי הנס פאלאדה, "לבד בברלין". הספר, שנכתב כבר בשנת 1947, מתאר בצורה מדוייקת ומפורטת את חיי האזרחים הפשוטים, שרובם ארים טהורים, בברלין תחת שלטונם של הנאצים. הוא פורט לפרטי פרטים את ההתנהלות האנושית תחת שלטון הטרור, ומראה כיצד משתנים בני אדם ונהפכים לרעי לב בהשפעתו. גיבורי הספר – כמו בספר "עזרה" – הם יוצאי הדופן המעטים בממלכת הרוע: בני זוג שבנם היחיד נהרג במלחמה ופותחים במעשה צנוע של התנגדות והתרסה, בכך שהם מחברים ומטמינים גלויות אנונימיות חתרניות נגד היטלר ומשטרו בחדרי מדרגות של בתים ומשרדים בברלין. הספר גם מתאר את סופם האיום של השניים לאחר שנתפסו, אחרי שלוש שנים של מעשי גבורה אלה. זהו ספר המבוסס על מקרה אמיתי, ואף עלילת חייו של הסופר ראויה לרומן נפרד, אולם בענייננו – גם כאן גלריית הטיפוסים המתוארים בספר מחולקת בבירור לשני מחנות - רעים וטובים. רוב הגיבורים הינם רעים, מושחתים, ונהנים מהמשטר המתיר להם להחצין את יצריהם הרכושניים ונטיותיהם הסדיסטיות. מיעוט זעום מהווים הטובים, ורק מעטים ביותר הם אלה שמחליפים מחנה במהלך הסיפור. ספר זה, שהוכתר על ידי פרימו לוי כיצירה החשובה ביותר אודות ההתנגדות לנאצים בקרב העם הגרמני, כתוב כבלש מצוין והוא מרתק לקריאה. אך עם כל חשיבותו ההיסטורית העצומה, ארשה לעצמי לומר כאן כי בעיני אינו יצירה ספרותית גדולה, משום שאין בו צללים או מעברים – רק ניגודים חריפים של חושך ואור.
הספר השלישי מציע תמונה אנושית הרבה יותר מורכבת. במונחים שהבאתי למעלה – כולו בעולם הצללים. זהו ספרו של הסופר ההולנדי הרמן קוך, ונקרא "ארוחת ערב". הספר מתאר ערב אחד שבו נפגשים שני אחים ונשותיהם לארוחת ערב מפוארת במסעדה יוקרתית, ושם, בין מנה למנה, נחשפים פרטים על חייהם בהווה וזכרונות מעברם. לאט לאט מתגלה לקורא כמה רבה – ומוסתרת - האלימות בחיי כל אחד מהגיבורים, אנשים נורמטיביים לגמרי, ואחד מהם אפילו שר ומועמד לתפקיד ראש הממשלה. בניהם של הגיבורים, נערים מתבגרים, היו שותפים למעשה התעללות נורא, שהסתיים בהריגה, ושהוא כנראה רק אחד מסידרה של מעשים מפלצתיים שהם שותפים להם. הוריהם עוסקים בשאלת האחריות למעשי הילדים, עד כדי חיפוש דרכים לטשטש ולמחוק את הפשעים שנעשו – באמצעותם של פשעים נוספים. בהדרגה מתברר כי אין כאן טובים – אלא אם נתחשב באהבת ההורים את ילדיהם כ'טוב'... מעגל האלימות הנסתרת כולל גם את ההורים עצמם, והרוע מוליד רוע נוסף, במערבולת מאיימת הגדלה והולכת דווקא משום שמעל פני השטח הכל כשורה.
ספרים אלה הטרידו את מנוחתי.
בשעת השקיעה ישבתי עם ידיד צעיר, שאינו שייך למקצוענו, על שפת הים בסמוך לביתי וסיפרתי לו כמה ממחשבותי. "אני מרגישה כי הספרים האלה אומרים לי לא לפחד, לא להתחמק, לנסות ולהילחם ברוע, והרי הוא מצוי בתוכנו וסביבנו כל הזמן. כל אחד יכול לעשות משהו, ואפילו זעיר, וביחד אולי נתקן משהו בעולם", אמרתי.
ידידי נד למחשבותי התמימות ואמר: "את מדברת כמו הילדים השרים על הנרות בחנוכה 'כל אחד הוא אור קטן, אך כולנו אור איתן'. הרוע תמיד היה ויהיה, כך בכל דור. יש רע, ויש טוב, כמו שיש אור וחושך, ואין מה לעשות".
"אבל אתה מחפש את משמעות החיים, כך אמרת, אז אולי זוהי התשובה – לתקן, לעשות טוב".
"או אולי להבין, שהרוע הוא בלתי נמנע", ענה לי.
סיפרתי לו על "העונג של הרוע" שהזכירה כאן שרה לפני כמה שבועות.
אחר כך שתקנו והשמש שקעה בשמים אדומים, ועוד רגעים אחדים כיסה צל גדול את החוף, והלילה ירד.
