פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה

דר ליאור גרנות

"כָּאן מְקוֹם הָרֹךְ"- קריאה בספר 'אֶת כל הילדים בעולם' מאת טל ניצן

ד"ר ליאור גרנות | 30/5/2015 | הרשמו כמנויים



נקודת הרוך/ טל ניצן

כָּאן מְקוֹם הָרֹךְ.
גַּם אִם הַלֵּב בִּשְׁתִיקַתוֹ
נִבְלָע בְּתוֹךְ הָעִיר כְּמוֹ אֶבֶן –
דַּע שֶׁזּוֹהִי נְקֻדַּת הָרֹךְ.
תֵּן לִי יָד בָּעוֹלָם.
רָאִיתִי אֵם מְדַבֶּרֶת שִׂנְאָה אֶל יַלְדָּהּ,
מַדְבִּירָה בְּמִלִּים,
רָאִיתִי בִּנְיָן מִתְקַפֵּל לְאָבָק,
קוֹמָה לְאַט לְתוֹךְ קוֹמָה –
כַּמָּה עָלֵינוּ לָחוּס,
כַּמָּה לְשַׁכֵּךְ.
כְּשֶׁלַּיְלָה נִסְגָּר עַל עֹרֶף לֹא מְנֻשָּׁק
אֵין לַזֶּה תַּקָּנָה: לְכָל מַחֲנָק
בְּכָל גָּרוֹן יֵשׁ רַק מַרְפֵּא אֶחָד,
רְאֵה, פָּשׁוּט, זוֹ הַנְּקֻדָּה.

מתוך הספר״ לשכוח ראשונה״.
*
במשך השבוע האחרון קראתי את ספר הפרוזה החדש של טל ניצן: "אֶת כל הילדים בעולם" (אחוזת בית, 2015). נאספתי אליו כל לילה כמו אל חיק של רוך, ולא משום שרוך הוא חזות הספר מכמיר הלב הזה – שהדמויות המאכלסות אותו מתמודדות עם ניכורו, חספוסו ואכזריותו של העולם – אלא משום שהרוך והחמלה הם חומרי הגלם שמהם יצרה טל ניצן את נפשותיהן של הדמויות בספרה מעצם השרטוט העדין, המלטף, של עולמן ושל הכמיהות העמוקות והראשוניות ביותר שלהן שאולי הן עצמן אפילו אינן מודעות להן, אבל היא מודעת היטב. מעצם ההצבעה על העולם המנוכר והבודד שבו הן שרויות היא כמו מושיטה להן יד חומלת בעולם – ומושיטה יד לנו, הקוראים – כמו אומרת לכולנו, לדמויות ולקוראיה גם יחד: אני רואה אתכם, אינכם לבד, אינכם נבלעים בתוך העיר כמו אבן, אתם זקוקים לרוך, לעדינות, לעין רואה, ולו למרפא אחד.

המשותף בעיני לדמויות המרכזיות בספר הוא בדידותן והיעדר שייכותן לעולם: לא הבדידות והיעדר השייכות שמהם הן סובלות אלא אלה שבהן, בתוכן, אלה המרכיבים את נפשותיהן ומנתבים אותן לנתיב-חוץ, המשקיף מבחוץ על העולם, נתיב שהנמצאים בו מאוכזבים או מיואשים מן העולם או פשוט רגישים מדי מכדי להיטמע בו ולנוע בתוכו בנוחות.

המציאות היומיומית מכבידה על הדמויות ונחווית כמעמסה: אלי (אלישבע), העוסקת לפרנסתה בכתיבה שיווקית, עובדת גם כשכירה וגם כעצמאית, כדי לפרנס אותה ואת בנה בן ה-4, נועם. הפער בין עולמה הפנימי העשיר של אלי ובין המציאות ה'טֶפלונית' שהיא מוטחת לתוכה מתבטא למשל במפגשה עם הבוסית שלה – בעבודתה באתר אינטרנט שבו היא עורכת את מדור התרבות – הרודה בה על כך שאין מספיק כניסות למדור שלה. כך לדוגמא, כשאלי כותבת כתבה על קבוצת תיאטרון שעומדת בפני סגירה משום ש"מעיזה לחרוג מהכללים החמימים והמאלחשים של מדורת השבט"- כפי שאומרת לאלי המנהלת האמנותית של התיאטרון (עמ' 127) – מתפרצת עליה הבוסית: "תגידי, את צוחקת עלי? את באמת מצפה שאני אעלה את הדבר הזה? איפה נראה לך שאת כותבת, בירחון לאמנויות הבמה? פיל-גוּד, את יודעת מה זה? אז 'הרמוני' זה אתר פיל- גוד, זאת זכות הקיום שלנו (...) אז אולי את רוצה לרדת משתים-עשרה כניסות ביום לשלוש? (...) אם לא נורא קשה לך תנסי לכתוב משהו בלי ז'אנרים, עננוֹת, אג'נדות ואפוקליפסות, בלי משפטים שנמשכים חמש שורות ובעיקר (...) בלי קשקושים פוליטיים. יותר ברור? אנחנו לא מכירים את המילה 'ממסד', אוקיי, אין מילה כזאת" (עמ' 127-128).
עולמה הפנימי של אלי הוא עולם עשיר והיא אמנית של מילים, אך את מילותיה הפנימיות העמוקות היא נאלצת להמיר למילים שיווקיות, מוֹכרות, מילים שעושות רושם על החוץ אך מתרחקות מן הפְּנים, באופן שיוצר חווית ניכור פנימית.

בעצם, אומרת מנהלת קבוצת התיאטרון שרואיינה לכתבה של אלי, מי שלא מאלחש את עצמו לתוך הכללים של מדורת השבט – עומד בפני סכנת סגירה; אם סכנה ממשית – כמו האיום על סגירת קבוצת התיאטרון או כמו איום הפיטורים – שמן הסתם יעלה לה בפרנסתה – המרחף כל העת מעל ראשה של אלי, ואם זאת סכנה סגירה מטאפורית – של היסגרות בעולם מבודד, מקביל לעולם המנוכר, המהיר והפלקטי שבחוץ, אך מנוכר גם הוא. כך, מצטמצמת אלי לעולם הוירטואלי שדרכו היא גם מכירה גברים לצורך מפגשים מיניים שנמשכים – כל אחד – לכל היותר פעמיים. בצ'טים שהיא מקיימת עמם היא אינה חושפת את שמה האמיתי, וגם שם בולט באופן מכאיב הפער בינה לבין הגברים עמם היא מתרועעת, הכותבים בשגיאות כתיב צורמות ובשפה קלוקלת ועילגת. העובדה כי המפגשים הממשיים איתם כמעט ואינם מתוארים בספר – רק ההתכתבויות לקראתם הנסובות כולן סביב נתוני גופה של אלי ופרטי המפגש המיני העתידי – אינה מקרית בעיני, משום שהלא אין שם באמת ממשות או משמעות רגשית כלשהי, כפי שכותבת אלי למטפל שלה: "זה לא בדיוק סקס/ זה משהו אחר (...)/ זה חיקוי/ זה לא באמת הדבר עצמו (...)/ הדבר עצמו כולל הכול/ היכרות, קרבה, אהבה, יחסים" (עמ' 58-59). במפגש הממשי היחיד המתואר עם אחד מאותם הגברים בולטת האיכות הדיסוציאטיבית: אלי לא זוכרת כמה זמן היא נמצאת בדירתו, היכן נמצאת הדירה, מה שמו של הבחור וגם מה השם שבחרה לעצמה הפעם (עמ' 129). גם הטיפול של אלי מתקיים במרחב הוירטואלי באמצעות אתר שנקרא "הפסיכיאטר האלקטרוני", שבו אפשר לבדוק באופן מידי אם יש למטפל שעה פנויה כעת, להירשם ולשלם. לשיחות הטיפוליות הוירטואליות הללו אין קביעות בהכרח, אלא הן מתקיימות ברגע שהמטופל פונה. תמונה של המטפל אינה מופיעה ליד שמו אלא תחת זאת מופיע אייקון שלו: "הפסיכיאטר האלקטרוני", כמדיניות, לא מפרסם תמונות של המטפלים, ודוקטור רובין הוא בשבילה אייקון של ראש אפור-תכלכל, חסר תווים, על רקע לבן" (עמ' 97). אלי תוהה כיצד נראה דוקטור רובין ומה בעצם היא יודעת עליו: "ומה אם גם השם שלו בדוי, כמו שלה? מי מנהל את השיחה הזאת?" (עמ' 97), אבל כשהוא מציע לעבור לווידיאו-צ'ט אלי מעדיפה להישאר בפורמט של הצ'ט הרגיל: "המדיום הזה נכון לי", היא אומרת, "בלי הבעות פנים/ בלי נימת קול/ בלי כוס מים וממחטות נייר/ תכנים נטו" (עמ' 57).

היחיד שאיתו מרשה לעצמה אלי להניח ולבטא את הרוך שבה באופן חשוף וגולמי הוא בנה, נועם, שלגובהו היא מתכופפת בכל פעם שמדברת איתו, עיניה נתונות בעיניו. נדמה שאין שֵׁם מתאים יותר לבחור לדמותו של נועם: ילד עדין, רך, שונה מהילדים האחרים, "צריך לשמור עליו/ הוא עדין ותמים מדי לעולם הזה/ הוא מלאך בין זאבים", כותבת אלי לדוקטור רובין (עמ' 95). אלי מתבוננת בנועם ובילדים האחרים בהביאה אותו לגן: "והילדים האלה. בעיקר הבנים. סומרים ודרוכים ולגלגנים. זוממים משהו. הם הזכירו לה חוטי תיל. כמה רך הילד שלי, נאנחה וניסתה להסיח את דעתה." (עמ' 23). לאורך הספר כולו מלווה את אלי מועקה בכל פעם שהיא נפרדת מנועם בבוקר, מועקה שעם הקריאה הלכה וחדרה ללבי בפעימות חרדה לנועם שליוו את קריאתי לאורך הספר.

נועם הוא גם החוט שיקשר בין אלי ובין שכנהּ לקומה, אלכס. אלכס, מורה בתיכון המלמד פילוסופיה, היסטוריה ואזרחות, הוא איש בודד וביישן: "הוא נושא את הביישנות שלו באומץ, כמו אדם שלמד לצלוע בחן. כשהוא נבוך, כלומר בכל חילוף דברים, ידו נשלחת אל מסגרת משקפיו, כאילו זממוּ לפרוח מאפו (עמ' 16). באופן מכמיר לב, עדין, רואה ורגיש מתואר הקושי של אלכס להתאים את עצמו לעולם, להרגיש שייך, להיטמע במפגשי המורים כאחד מהם: "הוא עדיין לא היה נינוח ולא חשב שאי-פעם יהיה. עדיין כל חלקיק בגופו התחנן הביתה, אבל הוא למד לתפקד ולשרוד, וזו היתה כברת דרך ארוכה מהפעמיים הראשונות, אז מסיבות תחילת השנה של המורים ייסרו אותו עד אלם גמור. הוא היה לופת איזו כוס בחיוך קפוא, כמו שריון מפני דקירות המבטים, נוגע שוב ושוב במשקפיו, ואם ניסה מישהו לקשור איתו שיחה, לחלץ אותו מהפינה, הרגיש שהוא עלול להשתנק מבהלה. הוא הירהר באבולוציה שהעניקה דווקא לו גוף גדול כל כך, וכוונותיה היו טובות מן הסתם. בתקופה מסוימת בתולדות האנושות מי אם לא אחד כמוהו היה זקוק לגודל הזה כדי להתגונן. אבל ממדיו היו בעוכריו כשניסה, בנסיבות כמו המסיבות האלה, לצמצם את נוכחותו, להניח לאירוע לעבור על פניו עד שיהיה אפשר להסתלק באין רואה – כל סנטימטר וכל קילוגרם התנכלו לו (עמ' 70). אלכס מנתב את בדידותו אל המוזיקה – מנגן בכל שבוע שיר חדש בגיטרה, שצליליו מגיעים עד לדירתם של אלי ונועם – ואל רומן חשאי עם עמית, מורה נשואה העובדת עמו בבית הספר. לעומת המפגשים המיניים המנוכרים והספּורדיים של אלי עם הגברים מהאינטרנט, בין אלכס ובין עמית יש חיבה וחום, אבל יחסיהם אסורים ונמצאים במובן זה מחוץ לחיים הממשיים של אלכס, אינם יכולים למלא את צרכיו הרגשיים ולהתממש במלואם.

אלכס חולק את דירתו עם שרה, חתולת רחוב שאימץ, שבאה ויוצאת כרצונה, נעלמת לימים שלמים – עד כי אלכס חושב שלא תשוב עוד – ואז חוזרת בפתאומיות. בואה ושובה הבלתי צפויים של שרה מייצגים בעיני את היעדר המחויבות והיעדר היציבות שבעולמם של אלי ואלכס. עבור שניהם, לא קיימת נוכחות רגשית יציבה של זולת שפשוט נמצא שם עבורם, שהם יודעים שניתן להיתמך בו, לשוב אליו, להטמין את הפנים בחיקו כהגנה מפגעי העולם, כפי שמטמין נועם את פניו בפרוותה של שרה.
אין זה מקרי בעיני שנועם הוא זה הסולל את הקשר בין אלי ובין אלכס: נועם, בנוכחותו הילדית, הרכה, הפגיעה, החפה מתחכום או ממניפולציה, המייצגת כולה טוהר ותום, הוא בדיוק החלק הילדי, הראשוני והנזקק בנפשותיהם של אלי ואלכס שאינו זוכה למענה ואותו הם נאלצים לעטוף בשכבות הגנה במפגשם עם העולם שבחוץ. נוכחותו של נועם ביניהם פותחת עבורם את האפשרות למפגש עם החלקים ה"נועמים" בנפשם שלהם ואת האפשרות היקרה כל כך למפגש של החלק ה"נועמי" באלי עם החלק ה"נועמי" באלכס.

בעת הקריאה עלו בי באופן נשנה מילותיו של עמיחי: "אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן,/ פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית-הַסֵּפֶר./ וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם עוֹד,/ יַשְׁאִירֵם לְבַדָּם", אבל אני חשבתי על כך שגם על ילדי הגן אלוהים – בספר הזה – לא ממש מרחם, וגם – חשבתי – ילדי הגן הזקוקים והראויים כל-כך לחמלה ולחסד נמצאים בכולנו, גם ב"גדולים", אבל כדי להצליח להתמודד עם העולם על חספוסו משתיקים אלכס ואלי את ילדי הגן שבתוכם. אבל טל ניצן לא מאפשרת לנו להשכיח אותם, את ילדי הגן הנמצאים גם בנפשם של ה"גדולים" וכמהים למגע. אולי דמותה של סיוָן היא חלק מן התזכורת הזאת: סיוָן היא נערה הלומדת בכיתתו של אלכס, שהעולם כולו מכביד עליה וכל רצונה הוא "להיכנס למיטה ולהתכסות עד מעל לראש ולחכות שהדבר הזה יחלוף" (עמ' 166); אבל ה"דבר" לא חולף, סיון מבינה ש"הדבר איתה תמיד, גם מתחת לשמיכה; ושהסבלנות שלו גדולה משלה ומשל כל דבר אחר." (עמ' 166). הוריה של סיון עסוקים בשלהם ואינם שמים לב למתחולל בנפשה: לשנאה שהיא רוחשת לגופה, לבדידותה (ביום הולדתה היא קונה לעצמה מתנות יום הולדת כדי שהוריה יחשבו שחבריה לכיתה קנו לה אותן), לעלבונות שהיא סופגת מפיהם של תלמידי כיתתה הקוראים לה בשמות גנאי, למיאוס המתפתח בה כלפי החיים ולייאוש הפושה בה. סיון בורחת אל הקריאה, אל העולם שהיא מוצאת בספרים: "העולם האחר שמחוץ להישג ידם של עלבונות היומיום" (עמ' 49). אבל גם עולם הספרים המנחם אינו מצליח להיות אטום הרמטית בפני עלבונות היומיום: בעודה קוראת היא שומעת צעקות הבוקעות במשך דקות ארוכות מן החוץ: "לירון, את מכוערת", החוזרות על עצמן שוב ושוב, "מי יודע כמה זמן זה כבר נצעק שם", חושבת סיון, "ואם איזו לירון אוטמת אוזניים או תוקעת את הראש מתחת לכרית או מטיחה אגרוף בקיר." (עמ' 49). כמו אלי וכמו אלכס, גם נפשה של סיון אינה מסוגלת להטמיע את עצמה לתוך העולם הקר והעולב אלא שהיא עדיין לא מאמצת לה את ההגנות שבנפשם של אלי ואלכס כבר התיישבו היטב. סיון מוחה על עוולות העולם הזה בעצם אי הצלחתה לתפקד בתוכו ובויתור על הניסיון. בשיעור על "המיתוס של סיזיפוס" מתפרצת סיון – במה שנראה לאלכס לא כהתרסה אלא כתחינה: "אז מה הוא [קאמי] כן מציע? בא בנאדם ואומר לו, נמאס לי מהחיים כי הם אבסורדיים, אז הוא אומר לו, לא, תחיה אותם דווקא כי הם אבסורדיים?" (עמ' 84). התחינה של סיון היא תחינה למציאת משמעות ומטרה בחיים שנחווים לה כאבסורדיים, אבל עוד לפני כן, תחינתה בעיני היא תחינה בסיסית מכך: שמישהו יראה אותה, יראה ויביט. ביומנה היא כותבת: "חצי ממני כאן, חצי כאילו כבר לא. לחצי שכבר לא כאן לא קשה. הוא מסתכל מרחוק על החצי שעוד כאן (...); חצי ממנה רצה שהפנקס יימצא וייקרא. החצי השני הסתיר אותו בקנאות" (עמ' 166). מלבד היותם של החצאים הללו חלקים בנפשה של סיון ששואלים את עצמם כיצד והאם לשרוד, הם מסמלים בעיני את ה"חצי המבוגר" – ה"לא כאן" ההגנתי, המוסתר, העוטה על עצמו שכבות כדי להתאים לעולם – ואת ה"חצי הילדי" – ה"כאן" הנוכח – שכמֵה להיראות, כפי שהוא, שחושף את פגיעותו ואת הזדקקותו להגנה ולזולת מיטיב – שני חצאים שיכולים לדור בכפיפה אחת בנפשה של סיון הנערה. ניתן לראות בדמותה של סיון, אם כך, מעין דמות ביניים המקשרת בין העולם הילדי המיוצג על-ידי נועם ובין "עולם הגדולים" המיוצג על ידי אלי ואלכס. כשסיון מתבוננת באינטראקציה בין שתי ילדות קטנות בגינה, שבה אחת מהן מתחננת לתשומת לבה של השניה המנצלת את כמיהתה – מציפה אותה לפתע ילדותה שלה: "השמיים החשיכו במהירות, והיא הרגישה כאילו הספסל מתנדנד תחתיה. השנים נמתחו עד קצה גבול יכולתן עד שנִבעו סדקים, והילדוּת החלה להסתנן דרכם ולעוט עליה, בגדי צמר חמים מדי, דוקרניים, תפלות האוכל, עוינותו, יד קטנה לפותה בכף יד גדולה ושאר הגוף נגרר אחריה, הזמן הנוקשה הגחמני שהכול בו נמשך יותר מדי או נגמר בטרם עת, אף פעם לא ברגע הנכון, ואי-אפשר להתקומם או אפילו להסביר, ובעיקר העמידה הזאת המבוישת וחסרת האונים מול הכול. שום מרחק לא מפריד בינה לבין הזמן ההוא, כל התרחקות מאותה ילדה היתה אחיזת עיניים (עמ' 162). אולי זה גילה הצעיר של סיון שלא מאפשר לה להתרחק מרחק ניכר מהילדה שהיתה, אך דווקא משום כך דמותה כמו ניצבת ילדית וחשופה מול ה"גדולים" וקוראת להם: בכולנו טמונה העמידה הזאת, העמידה המבוישת וחסרת האונים מול הכול, העמידה הזאת שזקוקה ליד מלטפת, לחסדו של האחר, אל תוותרו על האפשרות לזכות בחסד הזה. אלי מרשה לעצמה לבטא את הכמיהה הזאת כאשר היא עונה לשאלתו של דוקטור רובין: "מה הדבר הכי חשוב בחיים" בתשובה: "עדינות", וכשהוא שואל "מה זה אומר", היא עונה: "שאנשים יהיו פחות קשים. שהחיים יהיו פחות קשים" (עמ' 122). לקראת סוף הספר, היא תרשה לעצמה לבטא את הצורך בעדינות ואת זכותה לקבל מן העולם עדינות ואהבה גם בקשר שיעזו היא ואלכס לרקום ביניהם.

על אף הכאב שנפער בי במפגש עם הדמויות בספר הזה, מצאתי את עצמי נלפתת אליו, שבה אליו לילה בלילה ומוצאת בו נחמה, וזאת משום שהרגשתי מובֶנֶת על ידו באופן עמוק. ביחסים שלי עם הספר "אֶת כל הילדים בעולם" הרגשתי שהוא מהווה לי אוזן כרויה וקשבת, שהוא יודע לעומק את העמדות שאני מביאה ומצוידת בהן במפגשי עם העולם, שלא רק אני קוראת לתוכו ורואה אותו פרוש לפני אלא שגם הוא קורא אותי. היתה בקריאה הזאת איכות של עדוּת, שהיא בעיני עמדת המחברת בספר הזה: היא מביטה לעומק על דמויותיה, עדה לחוויות הניכור, העלבון והאלימות שהן חוות, מצביעה עליהן ומוסרת לנו את עדותה במבט עדין, חומל ורך. העדות של טל ניצן היא לא רק עדות על דמויות הספר הזה אלא, בעיני, באמצעותן היא מעידה על קיומם של עוולות, ניכור, אלימות ואדישות בכללותם, ובכך מושה את החוויות הללו מתוך האיום של היבלעותן בשתיקה. מעצם ההצבעה על אלו היא בעצם אומרת לכולנו: בנפשות כולנו נמצאים "כל הילדים בעולם", תראו אותם, תזכרו שהם זקוקים לחסד, תמחו גם אתם כנגד אי מתן החסד הזה כאשר אתם עדים לו. גם עמדתה בשיר שציטטתי בראשית הרשימה היא עמדה של היות עדה להרס ולחורבן; היא מוסרת את עדותה: "רָאִיתִי אֵם מְדַבֶּרֶת שִׂנְאָה אֶל יַלְדָּהּ,/ מַדְבִּירָה בְּמִלִּים, / רָאִיתִי בִּנְיָן מִתְקַפֵּל לְאָבָק,/ קוֹמָה לְאַט לְתוֹךְ קוֹמָה " – גם כאן היא מצביעה על הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להרוס ולהחריב, ומסקנתה הנובעת מכך היא מסקנה המהווה ציווי: "כַּמָּה עָלֵינוּ לָחוּס,/ כַּמָּה לְשַׁכֵּךְ."
תחת ציווי החמלה הזה נכתב, בעיני, הספר 'אֶת כל הילדים בעולם', ספר המצווה גם עלינו לתת יד בעולם ולא לוותר אף פעם על חיפוש מקומות הרוך – בתוך נפשנו שלנו, בעולם, במפגש עם זולת, עם כל זולת.

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דבורה רחמנידבורה רחמני17/6/2015

עוררת אותי. תודה ליאור עוררת אותי להיות מודעת ולחפש את נקודת הרוך שבי, ולמה שמעורר אותה. אני מעבירה את זה הלאה.