המכשפה של ליאור – הרהורים על חרדות ומכשפות
ד"ר ליאור גרנות | 12/3/2014 | הרשמו כמנויים
מאז ומתמיד חיבבתי מכשפות וסיפורים על מכשפות. אף פעם לא ראיתי במכשפות רק את החלקים של הרוע או של המראה מעורר הדחייה, כפי שבדרך כלל מתארים ומציירים אותן בסיפורים. איכשהו, כנראה שיכולתי לראות בהן גם את הכמיהה לאהבה, את הנזקקות ואולי גם את הפחד – חלקים שדוחפים אותן להתנהגות קיצונית, המאפשרת להן לחוש את הכוח שלהן וגם לא להתמודד עם הבעת אהבה או נזקקות ועם הפגיעוּת של היות נתונה לחוויה של דחייה: הלא אם מראש אני מתחבאת מאחורי מסכה של רעה ומפחידה – אני זאת שיוצרת את המצב שבו ימָנעו מלהתקרב אלי, וכך אני זאת ששולטת לכאורה בחוויית הדחייה הפוטנציאלית ולא נתונה לחסדיהם של אחרים. משהו בהגנה הזאת נגע ללבי, ויכולתי לראות את החרדה העמוקה שמסתתרת מאחורי ההתנהגות המכשפית. הלא מהו כישוף? – היכולת להפוך יש לאַין ואַין ליש, היכולת לברוא מציאות ולהכחיד אותה; יכולת אומניפוטנטית. הגנות אומניפוטנטיות, לימדה אותנו קליין, מאפיינות את העמדה הסכיזו-פרנואידית, ואכן התפישה הרווחת כלפי מכשפות היא תפישה המאופיינת בפיצול: הן נתפשות כמרושעות, דוחות מבחינה חיצונית ובלתי רצויות. לכן, מפתיע ומשמח המפגש עם הסיפור "המכשפה של ליאור" מאת שולה מודן (הוצאת מודן, 2011). הסיפור מספר על המפגש של ילד חרד בשם ליאור עם המכשפה ממנה הוא מפחד. המפגש ביניהם מתחיל בליטוף: המכשפה מתקרבת לראשו של ליאור ומלטפת אותו, וזוהי ההפתעה הראשונה: הגורם המפחיד לא מתקרב בבת אחת, בצחוק מרושע או בדקירת ציפורן חדה אלא במגע רך. ליאור בשלב הזה עדיין שבוי בתפישה מפוצלת, והוא מגלה חשדנות ובהלה, אך עם הזמן הוא מתקרב אל המכשפה ומתיידד עמה, אולי בזכות כך שהיא חולקת עמו את תחושותיה כמושא לתפישות מפוצלות ומביעה את העצב שלה, ובכך חושפת אותו לצדדיה הפגיעים: "שמי שופי מכשופי, אבל הילדים קוראים לי: 'מכשפה'לה רעה! מכשפה'לה רעה! כזאתי מפחידה, איש עוד לא ראה! אמרה בעֶצֶב". ועוד אומרת לו המכשפה: "לא כל המכשפות רעות. לפעמים באגדות אנחנו מקבלות תפקידים רעים ואין לנו ברירה אלא למלא אותם. אחר כך אנו שוב הופכות להיות מכשפות טובות. אנחנו כמו כל אחד אחר, לפעמים טובות ולפעמים רעות. אני בטוחה שגם אתה, ליאור, לפעמים טוב ולפעמים רע". הדברים הללו מעמתים את ליאור ואת הקוראים עם התפישות הסטריאוטיפיות המפוצלות ומאפשרים ראייה אינטגרטיבית של דמות המכשפה. הייצוג האינטגרטיבי הזה מאפשר לליאור להתקרב אל המכשפה ולהתיידד עמה, כלומר להתקרב אל הפחד שלו ולהכיר בו כחלק ממנו – מעין מעבר לעמדה דפרסיבית – ללא הצורך להשליכו החוצה ממנו והלאה.
כאשר מתקרב ליאור עוד אל המכשפה הוא מגלה שהיא מחביאה במעילה מיני רפואות ומתנות שאותן היא מחלקת לילדים הזקוקים לעזרתה: נשיקות נגד כאבים, מוצץ, פזל קטנטן ועוד. זאת אומרת שככל שמתקרבים אל הפחד – המיוצג על ידי דמות המכשפה – כך גוברת היכולת לבוא עמו במגע ולהתמודד עמו. ההתקרבות אל המכשפה גורמת לליאור לרצות לטוס איתה על המטאטא שלה בלילות ולהרגיע ילדים מפוחדים. ההתקרבות אל הפחד, אם כן, עשויה לאפשר צמיחה: ברגע שמוכנים להתקרב אליו, להתבונן מקרוב בחרדות, לחבקן ואפילו לעלות איתן על מטאטא – ניתן לעוף באמצעותן למקומות רחוקים, לפגוש את תחושת המעוף המשוחררת המנוגדת כל כך לתחושת החרדה המקפיאה והמשתקת.
המכשפה בסיפור הזה של שולה מודן היא גורם הפחד ובה בעת היא דמות של מטפלת, המקרבת את ליאור – המטופל שלה – באופן עדין, עקב בצד אגודל, אל המפגש עם החלקים החרדתיים שבתוכו.
כל טיפול טומן בחובו מפגש עם חלקים מעוררי חרדה, בלתי ידועים ומאיימים שהולכים ונגלים במהלכו. המפגש עם התכנים הללו עלול לעורר רתיעה גדולה ורצון של המטופל לסגת מן המפגש איתם ועם עצמו; ובמקום הזה ניתן בעיני ללמוד הרבה מהמכשפה בסיפור שלנו על הריקוד העדין, הסבלני, המכבד, שהיא רקדה עם ליאור במפגש שלה עמו – במפגש עם פחדיו שלו – ריקוד בלתי מאיץ, קשוב מאד, שאפשר לו להתקרב אליה בקצב שלו עד שהיה מוכן לעלות עמה על המטאטא היישר לתוך הלילה – אל החרדות העמוקות ביותר – ולעוף.
בזמן שאני כותבת את השורות האלו, מביטה אלי ממקום מושבה שבקיר אחת המכשפות שלי: מכשפה שכאשר מוחאים כף למולה – צוחקת בקול ועיניה זוהרות באדום. אני מחייכת לעצמי ומוחאת כף, שומעת את צחוקה של המכשפה ויודעת שהצחוק הזה איננו צחוק מרושע – כמו שנוטים להניח על צחוקן של מכשפות – אלא הוא צחוק משוחרר, כמו שצוחקים בנסיעה ברכבת הרים למשל, צחוק של התגברות על פחד, צחוק פעמונים של מעוף.
*
לקריאה נוספת על חרדות, חיבוקים ומפלצות ועל מפגש עם הספר "לילה טוב מפלצת" מאת שירה גפן: http://bibliotherapy.co...ibliotherapy/
