פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תְּהוֹם מוּל תְּהוֹם, רֶגֶל עַל רֶגֶל – על כמיהת הקִרבה במפגש הטיפולי

תְּהוֹם מוּל תְּהוֹם, רֶגֶל עַל רֶגֶל – על כמיהת הקִרבה במפגש הטיפולי

ד"ר ליאור גרנות | 7/9/2016 | הרשמו כמנויים



השבוע פורסם במדור תרבות וספרות של הארץ מחזור שירים יפהפה ולופת-לב מאת המשוררת אורין רוזנר, שכותרתו "לפסיכולוגית יעל". השירים האלו לפתו את לבי, משום שהם מדברים בעיני את הכמיהה של כולנו להבנה, לקִרבה, לאהבה; והשפה שבה הם מדברים את אלו היא שפת ילדים אמיצים, מישירי-מבט אל העולם, ניצבים מלוא קומתם ולא פוחדים להביע באופן ישיר וחף מהגנות את כמיהתם לאהבה, למבט, למגע; כמיהת הילדים השוכנים בנפשות כולנו.

אביא את המחזור במלואו:

לפסיכולוגית יעל / אורין רוזנר
1.
הִשָּׁאֲרִי אִתִּי
כְּשֶׁפַּעֲמוֹן גּוּפִי מְצַלְצֵל.
הִשָּׁאֲרִי אִתִּי
כְּשֶׁגּוּף הָאִשָּׁה שֶׁלִּי גָּדֵל,
כְּשֶׁעוֹד אֵין לִי יָדַיִם לֶאֱחֹז בָּךְ.
הִשָּׁאֲרִי כְּשֶׁאֲנִי לְבַדִּי,
גַּם כְּשֶׁאֲנִי הַיָּפָה בְּיוֹתֵר,
כְּשֶׁאֲנִי נַרְקִיס צוֹמֵחַ.
בְּעֵינֵי הַבִּצָּה שֶׁלָּךְ
הַבִּיטִי בִּי,
הָנִיחִי לִי לִהְיוֹת פֶּרַח.

2.
אֲנִי מְנַסָּה בְּכָל מְאֹדִי
לִהְיוֹת יַלְדָּה אֲמִתִּית.
אִם אֶהְיֶה יַלְדָּה אֲמִתִּית
אַתְּ תִּהְיִי פֵיָה אֲמִתִּית
וְלֹא פֵיַת עֵץ,
לֹא אִשָּׁה מְבֹהֶלֶת
שֶׁמַּבִּיטָה בְּאִשָּׁה מְבֹהֶלֶת
עַד אֵין קֵץ.

3.
אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת אֵיךְ יָשַׁנְתְּ
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּתוֹךְ אִישׁוֹנַיִךְ.
אֲנִי רוֹצָה לְהִתְרַחֵב וּלְהִתְכַּוֵּץ בָּאוֹר.
אֲנִי רוֹצָה לְסוֹבֵב אֶת צַוָּארֵךְ
כְּמוֹ קְלַיְדוֹסְקוֹפּ
עַד שֶׁאֶהְיֶה בַּחֲלוֹמוֹתַיִךְ.

4.
כַּמָּה זְמַן יָשַׁבְנוּ
תְּהוֹם מוּל תְּהוֹם, רֶגֶל עַל רֶגֶל
וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי שֶׁתִּהְיִי הַר
רַךְ בִּמְקוֹם
שֶׁתִּתְּנִי לִי לָנוּחַ
שֶׁתִּתְּנִי לִי לָשִׂים
אֶת רֹאשִׁי עַל בִּרְכַּיִךְ
בִּמְקוֹם.

(פורסם ב"הארץ", "תרבות וספרות", 2.9.16).
*
השיר הראשון במחזור נפתח בבקשה: "הישארי אתי", המבקשת למעשה מן המטפלת להניח למטופלת להיות ילדה אצלה גם כשגוף האשה שלה גדֵל, לאפשר לה במחוזות הטיפול להיות גם ילדה ולהישאר איתה שם, כמו אומרת: אל תאמיני למראֶה האשה היושבת מולך וגדלה לנגד עיניך, במקום הזה תאפשרי לי לבטא גם את החלקים הילדיים שלי ותִראי אותם. הכמיהה הזאת מבטאת בעיני את המשאלה העומדת בבסיס המעשה הטיפולי: המשאלה לשוב לאזורים ראשוניים, בראשיתיים, ומשם ללכת צעד-צעד קדימה, בנוכחות מיטיבה ורואה של מטפלת, שמאפשרת לעשות את התיקון, את השינוי, מאפשרת לצמוח. המטופלת בשיר מבקשת מן המטפלת לספק עבורה את הצורך במבט המתפעל הקוהוטיאני ההכרחי להתפתחות מיטיבה של ילד: "הַבִּיטִי בִּי,/ הָנִיחִי לִי לִהְיוֹת פֶּרַח". אני חושבת על כך שבכל פנייה לטיפול חבויה בעצם הכמיהה הזאת: "הַבִּיטִי בִּי,/ הָנִיחִי לִי לִהְיוֹת פֶּרַח" – תִּראי אותי, תאהבי אותי, תתני לי לגדול בקצב שלי, תאזיני לקצב שלי, תשקי אותי במידה הנכונה, אל תפחדי לחשוף אותי למעט שמש כשצריך, תחזיקי בשבילי את האמונה שאצמח ואפרח גם כשאני עדיין מתמהמהת להראות ניצנים.

בשיר הראשון חוזר הצירוף: "הישארי אתי" שזורק אותי ל"הישארי אתי" משיר של עמיחי: "הִשָּׁאֲִרי אִתִּי. אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אַתְּ/ גַּם דְּרָכִים מֵתוֹת כִּבְנֵי אָדָם. בְּשֶׁקֶט אוֹ פִּתְאֹם נִשְׁבָּרִים" (מתוך השיר "שיר אהבה", מתוך הספר "שירי אהבה", הוצאת שוקן, 1986). בשורות האלו של עמיחי אני קוראת את כמיהת ההתמזגות: אני רוצֶה שתישארי אתי עד כדי כך שאני רוצֶה להיות אַתְּ בגלל אימת המוות המרחפת, אימת הפרידה: "גם דרכים מתות כבני אדם". אבל הדוברת בשיר שלפנינו לא מבקשת את ההתמזגות המוחלטת אלא את המבט: "אני רוצָה להיות בתוך אישוניךְ", היא אומרת בשיר השלישי במחזור, ואני קוראת את השורה הזאת לא כלהיות בתוך אישוניךְ כדי להיות אַתְּ אלא להיות בתוך אישוניךְ כדי שתראי אותי. הכמיהה הזאת לנראוּת מופיעה לאחר השיר השני במחזור שבו מונחים מרחק ובהלה: "אם אהיה ילדה אמיתית/ את תהיי פיה אמיתית ולא פֵיַת עץ,/ לא אשה מבוהלת/ שמביטה באשה מבוהלת/ עד אין קץ". אני חושבת על משאלת הקסם הטמונה בשורות האלו, משאלה שאנחנו מכירים היטב מן המרחב הטיפולי: שבהינף מטה יִקָסם קסם שיפתור את הכל ויתקן וישיב את הדברים למקומם הנכון, זה שהם היו אמורים להיות בו מלכתחילה, לו סיפור האגדה שלנו לא היה משתבש. אנחנו יודעים שקסמים מעין אלו בדרך-כלל לא מתרחשים אבל קסמים אחרים כן: רגעים של מגע, של קרבה, רגעים יקרים של תובנה והבנה, שבהם הדברים מונחים במקומם, מסתדרים באופן המדויק ולו רק לרגע. אלו רגעים שאפשר לנשום בהם ולתוכם, לפעמים מצטייר בהם חיוך, לפעמים זולגת בהם דמעה. אבל ישנם גם רגעים אחרים כמובן: רגעי מרחק או בהלה, חריקה, חוסר דיוק או חוסר הבנה. לעתים הרגעים האלו יכולים להיחוות כתהום: המרחק בין הכיסאות שבהם ישובות רגל על רגל, המרחק בין הלבבות הפועמים נראה גדול ואולי אף בלתי ניתן לגישור. אלו יכולים להיות למשל רגעים של שתיקות ארוכות, מכונסות, מבוצרות שנראה שאף מילה לא תצליח לחלץ מתוכן. עד שמגיעה המילה שמחלצת, או המבט, התחלה של גישוש שמרגיש נכון, שפורץ דרך לגֶשר, להושטת יד, לגעת שוב. מתחת לתהום מצויה כמיהת הקִרבה והאפשרות למנוחה בטוחה, כמו בחיקה של אֵם מיטיבה: לשים ראש ולהירדם, בידיעה שהמרחב בטוח ושקט ושומר. וגם הבעת המשאלה להיראות מצויה שם, מתחת לתהום, להיראות עד ש"אהיה בחלומותיךְ", והכמיהה לדיוק: לסובב את צוארך לזווית הנכונה, המדויקת, כמו קליידסקופ, עד שתראי אותי, עד שתחשבי עלי גם בחלומותיךְ, כלומר תפנימי אותי כחלק מחיי הנפש שלך.

משאלת הקִרבה והמשאלה ליצירת קשר ייחודי, פרטי, חד פעמי מתבטאת בעיני באופן מופתי בכותרת השיר: "לפסיכולוגית יעל". מצד אחד – הפסיכולוגית, שם תואר מקצועי שממקם את השיר במרחב הטיפולי ומצביע עבור הקוראים על היחסים – ואולי יחסי הכוחות – בין השתיים: מטפלת-מטופלת. ומצד שני – יעל, שמה הפרטי של המטפלת. כמו לומר: אל תהיי ה"פסיכולוגית" שלי אלא תהיי ה"פסיכולוגית יעל שלי" – משאלה לאישי, לפרטי, לייחודי, כדבריו של אוגדן על השלישי האנליטי הייחודי והחד-פעמי הנוצר בין כל זוג אנליטי, מטפלת ומטופלת.

ואולי המשאלה הזאת לקשר האישי והייחודי, להבנה, למבט, לידיעה שהמטפלת נושאת את המטופלת בתוכה ושהיא מיוחדת וחד פעמית עבורה – היא המשאלה הראשונית, הבסיסית, המצויה בבסיסו של כל טיפול. ומשם אפשר להתחיל לצעוד יחד, לדפדף בסיפור לאחור, לעצור לצד אבני הדרך שביער, בפינות הנסתרות, בחורשים הסבוכים, בבקתות, לשהות שם ביחד הפעם. וישנה כמובן גם המשאלה לערער על תבנית ה"מטפלת-מטופלת", להכיר את המטפלת באופן יומיומי ואינטימי: "לדעת איך ישנתְּ"; משאלה שגם בה אפשר אולי לראות את הכמיהה לקִרבה וגם להבטחה של נוכחות מתמשכת, קבועה, פועמת – כמו לשאול "איך ישנת" אדם שמתעורר לצדנו מדי בוקר.

אֶת משאלת הקרבה, האינטימיות שבשאלה "איך ישנתְּ" מבקש מחזור השירים הזה ואֶת משאלת השֵם הפרטי: השם הפרטי למטפלת, השם הפרטי למטופלת והשם הפרטי שמתהווה בין שתיהן. במחזור השירים "מסע ללא שֵם" כתבה לאה גולדברג: "זֶה שָׁבוּעוֹת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ פּוֹנֶה/ אֵלַי בְּשְׁמִי, וְזֶה פָּשוּט מְאֹד:/ התֻּכִּיִּים שֶׁבְּמִטְבַּח בֵּיתִי/ עוֹד לֹא לָמְדוּ אוֹתוֹ,/ הָאֲנָשִׁים בְּכָל רַחְבֵי הָעִיר/ אֵינָם יוֹדְעִים אוֹתוֹ./ וְהוּא קַיָּם רַק עַל נְיָר, בִּכְתָב,/ וְאֵין לוֹ קוֹל, וְאֵין לוֹ צְלִיל וָתָו.// יָמִים אֲנִי הוֹלֶכֶת לְלֹא שֵׁם/ בָּרְחוֹב שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמוֹ (...)" (מתוך הספר: שירים ג', הוצאת ספרית פועלים, 1986/2001). מחזור השירים "לפסיכולוגית יעל" מנכיח את הכמיהה לנוכחות שמותינו הפרטיים כמטפלים ואת הכמיהה למתן שם למסע הטיפולי המשותף, שם פרטי, ייחודי כשל פרח נדיר, המתרחב באור.

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור גרנותליאור גרנות15/9/2016

על האנושי; תודה לרות, דבורה וסילביה. תודה רבה לכן, רות, דבורה וסילביה, על קריאתכן ועל מילותיכן המהדהדות. כמה יקרים הם החמלה והחסד, הנראוּת והמבט, הרכּוּת, ההבנה, הייחודי והאישי. האנושי.

סילביה איילוןסילביה איילון14/9/2016

מרגש!!!!!!!!!.............................................ממש חשוב!!!, [ל"ת].

dvora ashkenazidvora ashkenazi11/9/2016

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּתוֹךְ אִישׁוֹנַיִךְ. ליאור יקרה,
תודה על הרשומה המרגשת,
בכל אחד יש את הכמיהה להיות נראה כפי שהוא, להרגיש מורגש,
הצורך בקשר אינטימי, רך, מקבל, מחבק

רות רגולנט-לוירות רגולנט-לוי11/9/2016

תהום מול תהום רגל על רגל. גם את עיני צדו השירים הללו, המתארים בעדינות כל כך רבה את המפגש של המטופלת עם יעל הפסיכולוגית. התיאור העלה בי אסוציאציה של רישום יפני מעודן, למרות שהתכנים מאוד חזקים - תהום, הר רך, אני רוצה לסובב את צווארך כמו קליידוסקופ, אך בו בזמן מובאים במן אסתטיקה מעודנת ומרגשת. כך הם מזכירים את רגעי המפגש (החסד) האנושי , המתקיימים לעיתים במפגשים הטיפוליים שלנו. התוכן יכול להיות חזק, אפילו אלים, אבל מתקיימת בהם איזו חמלה המחבקת את שני הנוכחים ברגע.
תודה לליאור גרנות.